גלית אליאס

הזמן טס! לא מתחיל השבוע וכבר הוא נגמר, רק אתמול הייתי בת 28  (במשך 4 שנים ;-) וכבר אני ... בת שלושים ושני עשורים :-) לפעמים זה מרגיש שהחיים  בורחים לנו מבין האצבעות בלי שאנחנו מספיקים לחיות אותם.. אז כדי שהשנה הקרובה שמתחילה גם עשור חדש תהיה מלאת חיות, מלאה בסיפוק, בנחת, ב א ה ב ה, הנה לך טקס קטן שאתם יכולים לעשות ביחד או לחוד בהתכוונות למצות ולחיות כל רגע במלאות מ ע כ ש י ו כשעשור חדש בפתח. לפני שאכתוב לך את השלבים בטקס, עוד כמה מילות הקדמה: הטעות הנפוצה סביבנו במיוחד בעולם המערבי היא לנסות למלא את חוסר הסיפוק בעוד ועוד דברים מבחוץ, (כתבתי על זה גם בפוסטים הקודמים) כשלמעשה, בלי להקטין מחשיבותם של אלה, מה שיוביל אותנו למלאות - זה דווקא נוכחות וחיבור ברגע הזה, עם מה שיש בו זה לא כמות הכסף, מכונית כזו או אחרת, בית, הישגים כלכליים אחרים,  גם לא ההישגים החברתיים  ואפילו לא המשפחתיים, אלא מידת ההצלחה שלנו ליהנות ממה שיש לכאורה פשוט, למעשה - הלוואי שהיה כזה.. רגע, לא, אני לא מדברת על להסתפק במ

בהמשך ישיר למה שכתבתי בשבוע שעבר, "הגיעה" אלי כתבה מהארץ שכתבה איילת שני   בה היא מראיינת את אלן וואלאס תלמידו של הדלאי למה. בכתבה וואלאס מתייחס לנטייה הנפוצה לחפש את האושר "בחוץ" (מה שמידי פעם מוביל (גם) לרומן באמצע החיים) ומסביר למה זה לא עובד לנו ומה כן יוביל לאושר שאינו תלוי בדבר " כל עוד אנחנו תלויים בגירויים מהסביבה, לעולם נישאר לא מסופקים ", אומר אלן וואלאס בריאיון המרתק של איילת שני, " אם אנחנו מקדישים את חיינו  למרדף מתמיד אחרי הֶדוֹנִיזֶם,  לעולם לא נוכל להיות שמחים באמת  משום שלעולם לא יהיה לנו מספיק משום דבר ..." הוא מוסיף ומסביר: " השמחה ההֵדוֹנִית הינה תוצר  של מה שאנחנו יכולים לקבל או לקחת מן העולם,  אלו הנאות התלויות בגירויים  וכשהגירוי נעלם גם ההנאה נעלמת..  בסוג כזה של הנאות תמיד נרצה עוד  כי אף פעם אין מספיק  כסף,  הצלחה,  עצמה,  סקס..." " לעומת זאת יודומוניה " - וואלאס מסביר - " היא רווחה אמיתית, רווחה שמגיעה מבפנים,  אפשר לשמור עליה גם כשלא נעים לנו  או כשמה שהמצי

בשלהי נישואיך, לרוב כשכבר יש מריבה או שתיים לא פתורות באוויר, "פתאום" יוצא לך להכיר מישהי וזה נראה... שהיא ממש אבל ממש מבינה אותך, שהיא ממש אבל ממש נותנת לך את המקום שלך שהיא ממש אבל ממש אוהבת אותך וזה מרגיש כאילו  היא  בעצם אהבת חייך... "חיים פעם אחת.." אתה שומע הצדקות שדוחפות אותך לשם או  "זהו רצון הלב.." מילים שמחזקות את הפיתוי והופכות אותך שבוי ב"קסמי" האישה האחרת אבל רגע... האם באמת הלב הוא זה שמדבר פה? האם זוהי באמת The love of your life? ומה חשוב להבין בנוסף? ~~~~~~~~~~~~~ על פי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, מסתבר שכבר כשאנחנו בני ארבע בערך אנחנו לומדים לשקר - כשאנחנו רואים את אמא עומדת עצובה ואת אבא ניגש ושואל - " הכל בסדר? " והיא עונה לו " כן, הכל בסדר " אז, מתחיל בלבול בתוכנו - כי מצד אחד אנחנו מרגישים שלא , ומצד שני אנחנו שומעים שכן , מאז מתחילה להתפתח בתוכנו דואליות שמחד מעלימה את האמת מעצמנו, מרגילה אותנו למסך את עצמנו ואנחנו מסתובבים עם מסיכה כזו שמסתירה את מה שבאמת מתחולל

"שוב התחושות הקשות מכבידות, כל כך הרבה אני מנסה והן לא מרפות...  נמאס לי, כבר אין לי כוח יותר..." ~~~~~~~~~~~~ אתמול יצאנו לטיול קצר בבית ג'וברין. לא, זו לא הפעם הראשונה שאני שם ובכל זאת, כמו בכל פעם שאני חוזרת למקום שכבר ביקרתי בו - גם הפעם קסמו לי רעיונות חדשים, ליתר דיוק היה זה הפעם אחד באופן מיוחד שלא יכולתי להפסיק להתפעל ממנו והוא - ה נ ח י ש ו ת כמה נחישות נדרשת על מנת לחפור כאלה מערות מ ד ה י מ ו ת בגודלן, ביופין המרהיב כל כך - שאין לי מילים לתאר: מערכות שלמות של חדרים למיניהם, מזדרונות, כוכים שונים שנכרו בתוך המערות, ציורים, קישוטים, פנטסטי! וכל הזמן הזה שאני מתפעלת אני לא מפסיקה לחשוב- איזו נחישות! כמה מאמץ, זמן והתמדה נדרשו לשם כך! ואני ממשיכה לפטפט עם עצמי: "אני חייבת לכתוב על זה כי זו בדיוק התשובה לתלונה שאתה פתחתי.." הנה, פה ניסיתי לצלם קטע קטן מאחד הקירות בו רואים את סימני החציבה על מנת להדגיש כמה הדבר הגדול והאדיר הזה נוצר מאינספור של חציבות קטנות: אין ספק שמלעיטים אותנו ברעיון הרומנטי לפיו

בטח את מכירה את זה- שאת כועסת, אש יוצאת לך מהאוזניים, מסבירה לכולם למה זה ברור שאת צודקת, למה (למשל) זה לא מתקבל על הדעת שסיכמתם משהו ולגמרי במקרה את מגלה שהסיכום הופר באלגנטיות - שהילדים מטופלים היטב אבל במקום ש הוא } יהיה אתם, הזכות ניתנה לשמרטפית כלשהיא והזעם על כך שהוא מרשה לעצמו שוב ושוב לשים את התענוגות שלו בראש הרשימה מה שאת בחייייייים לא היית עושה... *(זו אגב "תופעה" שמקורה בסוציאליזציה שלנו כנשים בעידן הזה ושלהם כגברים. בעוד אותנו מחנכים להיות אחראיות - אולי בעודף, אותם מחנכים לקדש את שאיפותיהם. לא שופטת, אולי ארחיב על כך בפעם אחרת) בקיצור הזעם הזה, מאיים לצאת מכל הנקבוביות בגופך ולהותיר אבק אחרייך בשלב הזה את כל כך בטוחה שאת צודקת (ואם תשאלי אותי :-) אז בצדק :-) :-) שאת מצליחה לנסח את טענותייך בחריפות, בשנינות ובנחרצות יתרה ואז... הדבר הכי גרוע יהיה... אם מישהו יאמר לך: " טוב, תירגעי... זה לא בריא לכעוס ..." או " בסדר, אבל למה את צועקת?? " עוד רעיון גרוע פה יכול להיות להסביר למה גם הוא צודק ... או כל ניסי