גלית אליאס

אחת הכמיהות הכי עמוקות שלנו היא  לקשר,  לחיבור. אלא ש... כגודל הכמיהה כך גודל הפח ד (להיפגע) לרוב... ה פחד מנצח , כי הניסיון לימד אותנו שהפגיעה כואבת מאד, כואבת כל כך שאנחנו מוצאים את עצמנו מחבלים במו ידינו במערכות היחסים שלנו ו לוקחים חלק (פעיל או פחות) בריחוק . יחד עם זאת, לרגעים, הכמיהה ההיא מרימה את הראש ומזכירה לנו את קיומה  בגעגוע העמוק שמתעורר בתוכנו  לחיבור אל הלב. אבל, אנחנו בפלונטר.. כי כשהלב שלנו סגור (כדי שלא ניפגע), איך נוכל להיות בחיבור? כי אז, אמנם אני מוגן מפני הפגיעה אם תהיה, ומוגן מפני רגשות קשים שעשויים להציף אותי, אך באותה הנשימה אני סגור ו"מוגן"  גם בפני רגשות נעימים. כשהלב סגור, אני חווה את החיים דהויים יותר, ולפעמים זה מרגיש כמו חלום רחוק שמתקיים לצידי.. השאלה היא : מה אני רוצה ? ואיך אני בוחר לחיות את חיי ? האם אני רוצה להמשיך ולהזין את הפחד? או שמא הגיע הזמן המיוחל לממש את הכמיהה לחיבור? רגע,  פה חשוב לי להבהיר שלהיות בחיבור, לפתוח את הלב - אין זה אומר להשאיר אותו פרוץ לרווחה, אלא, לבחור מנקו

לאחרונה מגיעים אלי זוגות  סביב ענייני חוסר אמון. החל משקרים קטנים (שלא לומר לְבָנים) ועיגולי פינות ועד רומנים מחוץ לנישואין שניפצו בוקר אחד את אשליית החיים  שהתקיימה קודם לכן, הרעידו את האדמה והשאירו את מי שגילתה וחשפה את הסוד ללא קרקע יציבה תחת רגליה, כשהיא כבר לא יודעת למי להאמין, מה נכון ומה בכאילו, מה המציאות ומהם הרבדים הלא נראים, שאולי מתקיימים אי שם. אז איך אפשר (האם אפשר ?) אחרי שמישהו שיקר לי במצח נחושה ושוב ושוב אמר "לא, אין לי שום דבר בחוץ ! " איך אפשר אחרי שהאמנתי למילים שלו, תוך שאני משתיקה את האינטואיציה שלי שלא מניחה, איך אפשר אחרי שגיליתי את השקר לחזור ולתת בו אמון, איך אפשר בכלל להאמין למישהו עכשיו ? שאלה טובה ושיעור לא קל לעבור דרכו... למעשה עניין האמון או יותר נכון חוסר האמון נמצא כל הזמן אי שם בתוכנו לא רגוע- עוד משחר ינקותנו מוכרת לנו החוויה  ומקודדת באיזה שהוא אופן בתאים, בכל פעם בה היינו צריכים משהו (כתינוקות וילדים) והצורך לא סופק לנו היינו עשויים לחוות בגידה באמון, ללא מילים, לא הסבר, חוויה בסיסית ומאד ראשונית.

אחד האוטומטים החזקים שלי הוא עשייה. לא סתם עשייה, אלא מה שנקרא over doing , עשייה בלי לנשום, עשייה מתוך דחף ששולט בי שקורא לי להספיק, למהר, לעשות כבר גם את זה ו גם את זה... דוגמא טובה יש לי מכמה שבועות לפני פסח האחרון כשכולם היו עסוקים בניקיונות סביבי, לרגע שמעתי את עצמי אומרת לי: "באמת, מתי כיבסתי את הוילונות בפעם האחרונה?" וברגע שאחרי מצאתי את עצמי עם נגלה ראשונה בתוך המכונה, כשהשנייה מוכנה להיכנס מיד אחריה ואז בלי שהיתה לי איזו אמירה בנושא נעמדתי מול הארון של הבן שלי סידרתי מדף ראשון ומדף שני, מגירות, ערימות של מה לזרוק ומה למסור נערמות לצידי כשלצד תחושת "איזה כיף שנקי" שמתמלאת בתוכי, מתקיימת ידיעה פנימית של יציאה מאיזון. מן אמוק כזה שאני בתוכו  ו עד שלא הכלללללל יהיה גמור לא ארגע והקטע הוא.. ש גם כשהכלללל גמור... אני לא נרגעת.. כי המנוע שהתחיל להסתובב בתוכי כבר מסתובב מעצמו וממשיך גם על ריק.. גם כשלכאורה סיימתי- הראש לא מפסיק לעבוד, והשקט המיוחל שציפיתי לו שיגיע כשהכל יהיה גמור נשאר רחוק ובלתי מושג. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~