גלית אליאס

(גילוי נאות - פשוט לא חשבתי) . חזרנו מ סוֹפִיה אחרי יומיים מלאי תהפוכות. . נחתנו במינימום ציפיות, אחרי גיגול והכנה שטחיים ביותר. ” גם ככה- בסה“כ יומיים וקצת “, אמרתי לעצמי והסתפקתי ברשימה קטנה וכמה כוכביות ב google maps. . הביקור בסופיה היה כל כך שונה ממה שציפיתי , שכשחזרנו היה לי קשה לעכל ולמלל את החוויה. עד כדי כך ש כמעט חרגתי ממנהגי והנחתי את פיסת החיים הקצרה הזו מאחורי ללא התיעוד לו היא ראויה . . אלא שכשהעליתי את התמונות מהמצלמה למחשב, הציפו אותי שוב העושר והצבעוניות ואלה הובילו אותי להתיישב במרץ ו להקדיש לעיר היפיפייה הזו על תושביה מאירי הפנים והמקסימים כל כך, זמן ומרץ וכמה מילים שיידרשו כדי להעביר את זה הלאה. . ההלם התרבותי התחיל עוד בארץ, בדרכנו לשדה התעופה, כשאני מנסה לעכל ולשנן את ערך המטבע הבולגרי - ה לֶבָה , כמה דולר וכמה יורו הוא שווה. . אני לא יודעת, אולי זה הגיל... אבל לא נחה דעתי עד שכתבתי לי בפתק כמה שווה לבה בש“ח (2 ש“ח)/ כמה דולר וכמה יורו. . על זה נוסף מתח קל מכך שנחתנו כשאין עלינו ולוּ לבה בודדת כי הבנתי (לא בהכרח ממקור מוס

" אבל זה בדיוק מה שכבר עשיתי וזה לא עזר..  אמרתי לעצמי כל פעם שהוא נשאר עד מאוחר בעבודה: שזה לא קשור אלי, שהוא לא עושה לי בכוונה, ואפילו - אמרתי לעצמי שהוא עושה הכי טוב שהוא יכול... ובכל זאת, הוא המשיך לחזור מאוחר מהעבודה ושום דבר לא השתנה. .." כמה פעמים קיבלנו המלצות כאלה- כמו להתאפק, או להשתמש במילים כאלה או אחרות.. שגם אם הצלחנו לגייס כוחות-על כדי לנהוג על פיהן, נחלנו אכזבה קשה לגלות שהמאמץ לא נשא כל פירות. השבוע אחרי ששמעתי סיפורים כאלה שוב ושוב, הבנתי שחשוב להקדיש לכך פוסט ולנסות להסביר למה זה לא עובד לנו  למרות שאנחנו משנים התנהגות כלפי חוץ: מה שקורה הוא, שיש פה 'טעות אופטית' - ישנם חלקים קריטיים שמשתתפים במערכה וכשאנו  לא לוקחים אותם בחשבון - גם אם נשנה התנהגות חיצונית כזו או אחרת לא יתחולל שינוי (!) לא מספיק רק לשנות את ההתנהגות, או את המילים שבהם אנחנו משתמשים. .. אלה הם כמו קצה הקרחון -  ה מילים שאנחנו אומרים לעצמנו או למי שאתנו או ההתנהגות שלנו כלפי חוץ. לשנות אותם זה ניסיון שווא כיוון ש מתחת לפני השטח נמצא

העולם בוער סביבנו, קרוב יותר או פחות, היו פעמים בהם אם זה לא היה עצוב, הייתי צוחקת. אני כשלעצמי בחרתי להפסיק לצפות בחדשות, זה מכניס אותי לסטרס שקשה לי לעמוד בו אך גם אם את הסיפורים הקשים שבחוץ אינני מכירה בפרוטרוט, גם אם לא נצרבו בתודעתי דרך הצפייה בטלויזיה בכל זאת איכשהוא חלקם מגיע אלי. מעבר לכך, אני פוגשת בחדר העבודה את התהפוכות שעוברים בחייהם הא-נשים היקרים שמגיעים לתהליך. השבוע קראתי שיתוף של  Junie Moon Schreiber, מטפלת זוגית בעצמה שאני קוראת מידי פעם, את הפוסט כתבה לקראת יום האם אותו ציינו בארה"ב ביום ראשון השבוע. היא כתבה את זה כל כך יפה שהחלטתי (שוב) לתרגם ולהעביר סימולטנית: " יום האם חל השבוע, ואני מוצאת את עצמי שוב - בלי הבן שלי וזה כואב. זה כבר 5 שנים שאין בינינו קשר, לא בחירה שלי, זה מעבר להזוי , לא הגיוני בשום צורה ועדיין זוהי מציאות חיי יש סביבי המון אנשים כולל אבא שלו שאומרים לי איזו אמא נפלאה הייתי לו ושאינני ראויה ליחס הקשה הזה מצידו. הייתי אומרת שהעונש לא מתאים לפשע, אלא שבכלל לא היה פה פשע.. כשאני מניחה את הראש על הכרית בליל