יום רביעי, 30 במאי 2018

סופיה - ממש לא מה שחשבתי

(גילוי נאות - פשוט לא חשבתי)
.
חזרנו מסוֹפִיה אחרי יומיים מלאי תהפוכות.
.
נחתנו במינימום ציפיות,
אחרי גיגול והכנה שטחיים ביותר. ”גם ככה- בסה“כ יומיים וקצת“, אמרתי לעצמי והסתפקתי ברשימה קטנה
וכמה כוכביות ב google maps. .
הביקור בסופיה היה כל כך שונה ממה שציפיתי, שכשחזרנו היה לי קשה לעכל ולמלל את החוויה. עד כדי כך שכמעט חרגתי ממנהגי
והנחתי את פיסת החיים הקצרה הזו מאחורי ללא התיעוד לו היא ראויה. .
אלא שכשהעליתי את התמונות מהמצלמה למחשב, הציפו אותי שוב העושר והצבעוניות ואלה הובילו אותי להתיישב במרץ
ולהקדיש לעיר היפיפייה הזו על תושביה מאירי הפנים והמקסימים כל כך, זמן ומרץ וכמה מילים שיידרשו כדי להעביר את זה הלאה. .
ההלם התרבותי התחיל עוד בארץ, בדרכנו לשדה התעופה,
כשאני מנסה לעכל ולשנן את ערך המטבע הבולגרי - הלֶבָה, כמה דולר וכמה יורו הוא שווה. .
אני לא יודעת, אולי זה הגיל... אבל לא נחה דעתי עד שכתבתי לי בפתק כמה שווה לבה בש“ח (2 ש“ח)/ כמה דולר וכמה יורו. . על זה נוסף מתח קל מכך שנחתנו
כשאין עלינו ולוּ לבה בודדת כי הבנתי (לא בהכרח ממקור מוסמך..) שעדיף לא להחליף בארץ אלא שָם,
אפילו בשדה התעופה. .
מאיר הפנים הראשון היה אם כן הפקיד ב change בשדה התעופה בסופיה, שהחליף עבורנו את הכסף ולא היסס להמליץ לי להחליף כמה שפחות אצלו כי במרכז העיר השער טוב יותר.
.
כך נזרע בי (ה)זרע (הראשון) של אמון בבולגרים
וגם אם זו הכללה נאיבית,
היא עשתה לי טוב על הלב
ובסופו של טיול התגלתה כאמיתית.

זהו עם חם, נדיב, רגוע ומסביר פנים בצורה יוצאת דופן!

~~~~~~~~~~~

שמחים וטובי לב יצאנו משדה התעופה לחפש מונית שתיקח אותנו לדירה שהזמנו מבעוד מועד. . 30 ש“ח עלתה הנסיעה משדה התעופה למרכז העיר, (מחיר לתיירים, שהתגלה ככפול מהמחיר ששילמנו בדרך חזרה) .
ורחובות מזרח אירופאים קידמו את פנינו ברוב לא פאר.

אהיה כנה ולא אסתיר את האכזבה שהכתה בי.
.
כמו שכבר התוודיתי,
ההכנה שעשיתי היתה שטחית למדי,
עלֵיה נוספה הדחקה קלה של
המקומות בהם ציינו את הטאץ' המזרח אירופאי,
מהם "בחרתי" להתעלם משום מה
והרי לכם מתכון נפלא להפתעות ואכזבות.

ובכל זאת,
אופטימית ללא תקנה שאני,
הנחתי בצד את האכזבה
ופקחתי את עיני בחיפוש אחרי מה שיש,
שלשמחתי לא איחר להגיע.



הגענו מורעבים לדירה, הנחנו את המזוודות, הדחקתי לעת עתה (גם) את ההפתעה שאחזה בי כשגיליתי שהדירה שהזמנתי היא בעצם חדר (פרטי אמנם) בתוך דירה שאני חולקת שבה יש חדר (פרטי) נוסף (!! ??) הדחקה שתתגלה כמדירת שינה בעליל... המשך יבוא.. מכל מקום, הרעב לאוכל ויחד אתו הרעב להגיע למרכז האורבני והצבעוני דחקו את הגילוי הזה הצידה ויצאנו בהמלצת בעל הדירה למסעדה בולגרית מסורתית קרובה שם המשיכה ההתאהבות שלי - בפשטות באותנטיות, בלי רעש וצלצולים, מלצרית מאירת פנים וחייכנית, מן טעם של פעם, טעים ומרגיע. אכלתי סלט בולגרי שבעצם דומה מאד לסלט יווני שזו ממילא אחת המנות שאני הכי אוהבת
וגם בסופיה ליוו אותי לאורך כל השהייה. כל פעם מגישים אותו קצת אחרת, בשינויים מרעננים אבל תמיד הירקות טריים ותמיד השילובים מספקים את בלוטות הטעם ואת הרעב. משם בהמלצת המלצרית פנינו לדרכנו לשיטוט במרכז העיר. הגענו בצהרים כך שהיה לנו חצי יום להיכרות ראשונית עם סופיה. משום מה מפת התחבורה הציבורית -
(הגם שזו מאד עשירה וכוללת אוטובוסים, חשמליות ומטרו !) לא מסונכרנת עם google maps,
לכן נאלצנו להיעזר בעוברים ובשבים כדי לקבל כיוון וקוי תחב"צ נכונים. האמת - שזו ממילא הדרך המועדפת עלי - לשאול את העוברים והשבים המקומיים ולקבל מהם המלצות על הדרך. זה גם מאפשר לי תחושה של חיבור עם המקום וגם הוכיח את עצמו כדרך הבטוחה למידע הכי מדויק. . תוסיפו על זה את העובדה
שהכְּתָב הבולגרי זר לי ל ח ל ו ט י ן, האותיות דומות לכתב הרוסי שהוא כמו סינית בשבילי, מה שמשאיר אותי תלויה לגמרי
במידע שקיבלתי מעובר ושב זה או אחר .
מאחר והשלטים שמוצגים בדרך והם מוצגים בהדר רב, נותרים עלומים עבורנו בעודם כתובים בבולגרית ובבולגרית בלבד. אז אחרי ששאלנו, ואחד מהנוסעים בחשמלית התנדב ללוות אותנו חצי מהדרך מהתחנה אל מרכז העיר, (ליווי כזה קיבלנו אגב שוב ושוב, אם ממי שיצא עם הכלב לסיבוב בוקר
לפני שכוווולם התעוררו חוץ מאתנו ומהכלב שלו.. או מחביבים אחרים ששמחו לעזור) אז... היא הופיעה מולנו:

מרהיבה ביופיה, קתדרלת אלכסנדר נבסקי, בדיוק כמו שמבטיחים כל הבלוגים בהם שוטטתי טרם הנסיעה. לגמרי הרגיעה את הספק שהעלתה בי המזרח ארופאיות שהפגישה אותי עם כבדות ואפרוריות בדרך משדה התעופה. נינוחים ורגועים יותר המשכנו למרכז, ביקרנו במדרחוב ויטושה, התיירותי והצבעוני
שגם הוא לא חף מנגיעות מזרח אירופאיות חינניות
ויחד עם זאת לגמרי מספק חוויה חו"לית:



בזכות ההמלצות של הנקרים בדרכנו הגענו לגלידריה מגניבה עם גלידות בריאות (כך מובטח לפחות) בחרתי כדור בטעם לבנדר, לא יודעת למה אני כל פעם מתפתה, למרות שכבר למדתי שעם כל האהבה שלי ללבנדר בתור טעם הוא פחות אהוב עלי.. (לא שזה מנע ממני לסיים עד הלק האחרון) קנינו, אכלנו, בילינו את הערב בשיטוט וחזרנו לדירה. הלילה...
זה הזמן שבו ההדחקות שלי נוטות לעלות על פני השטח, מצאתי את עצמי לא פחות מאשר ב ה י סְ טֶ רִ יָ ה. פתאום קלטתי שכשנכנסנו לדירה, הבן שלי שאל אותי - "אמא למה הדלת של המקלחת של החדר השני זזה וחשוך שם בפנים?" בעודי עייפה ומוסחת, עניתי "לא יודעת", "אולי ... לא יודעת.."
אבל כמה שעות אחרי,
השדים הליליים עשו את שלהם ופחדים וחרדות גאו בי, .
רצו לי סרטים בראש שאולי מי שישן בחדר שליד הוא אסיר נמלט, (בחיי... לא פחות..) שמתחבא ולכן היה בחושך.
. מה שרץ לי בראש
לא היה מבייש תסריט הוליוודי מפואר
שהפעים את הלב שלי בקצב היסטרי.
אני, הפחדנית הזו, שמספיקה לי מוסיקת מתח
כדי להפסיק לצפות בסרט כזה,
נאלצת להתמודד אתו כשהוא רץ לי בראש (!!???) .
מתה מפחד, חיכיתי שהבוקר יגיע תוך שאני נרדמת לפרקים. קמתי עם גב תפוס ומתה מעייפות, התארגנו מהר ויצאנו.
שוב, ניסיתי לשים מאחורי את הפחד, להשאיר אותו בדירה ולצאת לסופיה המאירה והיא אכן האירה - התחלנו את היום בפארק חבלים מ ד ה י ם ובו מסלולים אתגריים ב 5 רמות של קושי. הנונשלנטיות הנאיבית שבה באנו והובילה אותנו לחשוב שנתחיל ברמה 3 לפחות ואף - שאולי גם אני אעלה, התגלתה כמנותקת לחלוטין מהמציאות







לי היה מספיק להתבונן במסלול כדי להבין שזה ממש אבל ממש לא בשבילי, .

אם כי הבן שלי עבר בהצלחה ובנחישות ואפילו עם טעם של עוד,

את המסלול של רמה 2,

.
זאת בעזרתם האדיבה של המדריכים האלופים שמְתָפְעלים את המקום.
.
השארנו את הרמות הבאות לפעם הבאה






לא יודעת עד כמה התמונות
מצליחות להעביר את הפחד, את הגובה, וחוסר היציבות לפוסעים על החבל..
לפחות זה הצליח להעביר לי
את הפחד שאחז בי בלילה,
בדירה, יותר נכון איפשר לי לשכוח ממנו לזמן מה.
פארק החבלים הזה - kokolandia שמו , נמצא בתוך פארק מקסים, שבארץ היו קוראים לו בקלות "יער", תענוג ללכת בו לאיבוד. לגמרי במקרה - יצא שביקרנו בו ביום ראשון, בו בקצה הפארק הצפוני יש מיני מתקנים למשפחה כולל אפשרות להשכיר אופניים משפחתיות או זוגיות, לקפוץ בטרמפולינה וכו'.. אז אחרי סיבוב על דו אופן כזה
שאיבדנו בו את הסווצ'רט...
המשכנו לצעוד למרכז העיר, לפי המלצות גוגל אתן הגענו.

 

איזה קטע, שוב הגענו לקתדרלת אלכסנדר,
ואפילו מצאנו מסעדה (לתיירים אבל בכל זאת טעימה)
כך שיכולנו לאכול תוך שאנחנו מתענגים על היופי..

כן, יש WIFI בכל מקום,
לפחות בכל מקום שהיינו בו,

ערבוב נפלא של ישן וחדש,
אותנטי ומתוייר,
מערב ומזרח ארופאי,
ססגוני לגמרי.


העיר מלאה במונומטים מרשימים,
בנייני פאר,
כנסיות עתיקות וחדשות
מזרקות,
פסלים,
.
מכל טוב

מהמדריכה של הסיור שלקחנו ביום האחרון,
למדנו על העושר ההיסטורי והארכאולוגי,
שמאפשר לְיָשָן להתקיים לצד חדש



אפרופו ארכיאולוגיה, גם בסופיה, כשניסו לחפור את המטרו נעצרו כל פעם מחדש כשהגיעו לעוד אתר ארכיאולוגי, ואת אחת מן החפירות השאירו כמוזיאון פתוח מתחת לאדמה שנראה כך, בעוד שבצידי הדרך ישנם שרידים ארכיאולגים
(אותם לא ניתן לראות בתצלום), ניתן לראות (קצת) דרך תקרת הזכוכית את הבניינים העצומים שנותרו בעיר מהתקופה בה הסובייטים שלטו בה
.
ובתוך הישן וחדש הזה, עומד לו דוכן,
מיזם של קיר משאלות מלְבְנֵי חימר.
(קצת דומה ללשים פתק בכותל (?))
.
מיזם שמזמין כל מי שרוצה לכתוב את המשאלה שלו
בשפת אמו, על גבי פיסת חימר
וְכְּלֶבֶנָה (אחרי שתעבור שריפה) תהיה חלק מקיר המשאלות הבינלאומי הזה.
מקסים! וברור שתרמנו את שלנו.



את היום הראשון קינחנו על מסלול הקרטינג,
יש כמה כאלה בסופיה,
היה כל כך מוצלח שגם למחרת הקדשנו זמן לתחביב הזה
הפעם במסלול אחר, נראה על פניו שהענף מפותח פה למדי
ויש לו מה להציע (ממש לא רק לתיירים.) 



יפה במיוחד לראות איך ההטרוגניות מתקיימת פה
גם בהיבטים שמאתגרים במקומות אחרים -
הסובלנות לעמים ולדתות השונות היא אחד ממאפייני העיר (ובולגריה בכלל)
בתמונה הסמלית הזו אפשר לראות 
את בית הכנסת (הכי גדול באירופה אגב)
צריח של מסגד,
וקצה של גג של כנסיה.

טוב, ברור שזה לא אומר כלום כשלעצמו,
אבל הסובלנות נמצאת שם לא רק בקיומם של מבנים זה לצד זה,
אלא בקבלה של האחר ששזורה בסיפורי ההיסטוריה של העיר

אחד מהם שנוגע לנו, מתאר 
איך שליט בולגריה בזמן מלחמת העולם השנייה,
לאחר שנאלץ באיומים להצטרף לגרמנים,
מצא דרך יצירתית למשוך את הזמן
באמתלה ש"הוא צריך את היהודים רק עוד חודש"
ואיפשר לכוווולם אחרי "עוד חודש ועוד חודש".. 
לברוח מסופיה, כך שכל היהודים שחיו בסופיה בזמן מלחמת העולם השנייה ניצלו.

ובנימה אופטימית זו, אספר שכשחזרנו לחדר
אחרי יום מתיש ומלא חוויות,
הוא היה שם - השכן שלנו לדירה,
ישב במטבח מחויך וטוב לב,
הולנדי תמים למראה,
ובשנייה אחת (!), 
כל המחזה שבניתי בלילה הקודם התפוגג כלא היה
ונ ר ג ע ת י.

ביום השני הצטרפנו לטיול של Sofia Free Tour
שהוסיף טעם וריח למראות שספגנו עד כה
ובעיקר מילא במשמעות וחיבר אותנו למהות של העם הבולגרי,

אגב אלה סיורים מעולים!, שמתקיימים בערים רבות באירופה
ואף בישראל בתל אביב ובירושלים (תמורת תשלום כפי רצונך)

הסיור גם הוביל אותנו למקומות שלא ידענו עליהם,
כמו החמאם התורכי שקיים פה מאז השלטון הממלוכי
ואמנם לא פתוח לקהל משום מה, אלא כמוזיאון היסטוריה,
אך ישנן שתי ברזיות בחזית שלו,
באחת מים מינרלים חמים (!) 
שטובים למכאובי לב,
ובשנייה מים מינרלים חמים גם הם
שטובים למכאובי בטן,
שָתִינוּ, רווינו וערב לחיכּנו!

יצא גם שבמהלך הסיור עברנו ליד ארמון המלך
בדיוק בזמן חילופי המשמר אותו יכולנו לצלם
מספוטים מעולים.

עייפים ורצוצים חזרנו לדירה אחרי יום עשיר ומלא,
לא לפני שהתענגנו על כורסאת מסג' 
שמצאנו בדרכנו - (טעם של פעם כבר אמרתי?)
וזה היה פשוט נפלא -
כל השרירים התפוסים לאורך הגב,
לאורך הרגלים ואפילו בכף הרגל! 
עברו דרך הידיים שלה..
אז מה היה לנו?
חוץ מכמה פסלים שאי אפשר להתעלם מהם:
          

אנשים נדיבים ואדיבים בצורה יוצאת דופן,
ביניהם שני בחורים ששיחקו כדורגל והזמינו את אורי לשחק אתם.
מודה שלא השארנו להם הרבה ברירה
אחרי שבהינו בהם כמה דקות
ובכל זאת..
ועוד חבורת ילדים שהזמינה את אורי להצטרף
למשחק מחניים מול הפאב השכונתי
(אחד היתרונות של מיקום הדירה לא במרכז התיירותי..)
ובעיקר חוויה של גם וגם,
מזרח ומערב,
ישן וחדש
תיירות וחיי שגרה
סובלנות וקבלת כל אחד באשר הוא,
מן טעם של "יש"

רגע לפני שהם מצטרפים לאיחוד האירופאי,
ממליצה ליהנות מטעם המקום כפי שהוא עכשיו.
פסל סופיה הקדושה גם עליה יש סיפור פיקנטי (כן... מהסיור) שאשמור לפעם אחרת

יום חמישי, 24 במאי 2018

איך זה שאני משנה את ההתנהגות שלי ובכל זאת זה לא עוזר?


"אבל זה בדיוק מה שכבר עשיתי
וזה לא עזר.. 
אמרתי לעצמי כל פעם שהוא נשאר עד מאוחר בעבודה:
שזה לא קשור אלי,
שהוא לא עושה לי בכוונה,
ואפילו - אמרתי לעצמי שהוא עושה הכי טוב שהוא יכול...
ובכל זאת,
הוא המשיך לחזור מאוחר מהעבודה
ושום דבר לא השתנה..."

כמה פעמים קיבלנו המלצות כאלה-
כמו להתאפק,
או
להשתמש במילים כאלה או אחרות..

שגם אם הצלחנו לגייס כוחות-על כדי לנהוג על פיהן,
נחלנו אכזבה קשה לגלות שהמאמץ לא נשא כל פירות.


השבוע אחרי ששמעתי סיפורים כאלה שוב ושוב,
הבנתי שחשוב להקדיש לכך פוסט
ולנסות להסביר למה זה לא עובד לנו 
למרות שאנחנו משנים התנהגות כלפי חוץ:


מה שקורה הוא, שיש פה 'טעות אופטית' -

ישנם חלקים קריטיים שמשתתפים במערכה
וכשאנו לא לוקחים אותם בחשבון -
גם אם נשנה התנהגות חיצונית כזו או אחרת
לא יתחולל שינוי (!)

לא מספיק רק לשנות את ההתנהגות,
או את המילים שבהם אנחנו משתמשים...

אלה הם כמו קצה הקרחון
המילים שאנחנו אומרים לעצמנו או למי שאתנו
או ההתנהגות שלנו כלפי חוץ.

לשנות אותם זה ניסיון שווא
כיוון שמתחת לפני השטח נמצא הקרחון כולו
אותו תסכול, חוסר אונים, כעס...
אלה גועשים בתוכנו פנימה
ובעודנו משנים כלפי חוץ,
אנחנו מתעלמים ועוקפים את הדבר עצמו,

בעוד שדווקא התייחסות והכלה של האמוציות
שגועשות מתחת לפני השטח
היא המפתח לחולל את השינוי המיוחל.

זה כמו שני מישורים נפרדים
המישור הענייני - מתי חוזרים מהעבודה,
באילו מילים השתמשנו,
מה קרה אובייקטיבית וקונקרטית

והמישור האמוציונלי הבוחש והגועש
שמביא אתו פרשנויות שמוסיפות עוד קיסמים למדורה
ומעצימות עוד יותר את הכוח
של התסכול,
חוסר האונים,
האשמה,
השיפוט,
הבושה,
האכזבה,
וכו'..

כל עוד לא הגענו למישור האמוציונלי, 
כל עוד לא התמרנו את האמוציות הגועשות בו -
המילים שלנו - גם אם ייאמרו בלחש
ובנימוס מירבי,
טעונות במטען האמוציונלי 
והשינוי לא יתחולל

היופי פה, הוא שטוב שכך (!!)
כי בעצם בעצם - 
לא - "מתי הוא חוזר הביתה" זה מה שמשנה לי,
אלא הפרשנות שלי לכך -
מה שאני כמהה לו באמת הוא להרגיש אהובה 
להרגיש שאכפת לו ממני, חשובה לו, יקרה וראויה

אז באופן אבסורדי -
אם המילים שלי כשלעצמן היו מספיקות
היה נוצר מצב שגם אם היה חוזר הביתה בזמן
הייתי נשארת עדיין עם התסכול הכבוש בתוכי
והשינוי המיוחל (האמיתי) לא היה מגיע

כן, אני יודעת, 
מה שהסיפור הפנימי מספר זה
שהוא זה שאחראי ומחוייב למלא את הצורך שלי להרגיש אהובה,
ואם יחזור הביתה בזמן - ארגיש כך
אחרת למה אנחנו ביחד... וכו' וכו'..
אלא שזהו סיפור שווא שמהתל בנו,

ואין לנו באמת היכולת להרגיע את האמוציות הגועשות בתוכנו
אלא אם אנחנו ראשית - 
האם הפנימית שאני לחלקיי הפנימיים -
הייתי שם בשבילם.

רק אחרי כן, אוכל ליהנות מלקבל מן החוץ את אותם הצרכים,
זה כבר לא יהיה ממקום שתלוי בכך,
אלא ממקום שיכול ליהנות מכך.

אז מה כן?

כדי לחולל שינוי 
נדרשת הסכמה שלי לפגוש את האמוציות שבתוכי,
להיות בנוכחות במישור הרגשי,
להרגיש, לחוות, 

לא מתוך מקום שמזדהה אתם
אלא ממקום שמכיל אותם,
גם לא ממקום שמנסה לעקוף אותם ולהדחיק.

ואז אנחנו לא בהדחקה מחד 
(שמצפה מהמילים לעשות בשבילה את ה"עבודה")
ולא בהצפה מאידך שמשאירה אותנו בניתוק, 
בחוסר אונים ובחוסר יכולת לשנות,

אלא ב ה כ ל ה.

בעצם בעצם כבר בשלב הזה
ישנה בתוכנו חוויה של התמלאות של אותו הצורך בדיוק
שלו ייחלנו כשרצינו ש "הוא יחזור" (למשל)

כי יש שם הקשבה, (ממני אלי)
יש שם חוויה של נראות (נכון, ממני אלי)
יש שם נוכחות (שלי בתוכי)
יש שם רכות מעצמנו אל אותו מקום בתוכנו שמשווע לה

(מה שמסביר למה כשאנחנו משתיקים אותו 
ומנסים לדלג עליו אל שינוי התנהגותי כזה או אחר
לא רק שהצורך לא מתמלא,
אנחנו מנציחים בעוד סיבוב את חווית ההתעלמות
המתסכלת מלכתחילה)

קצת מורכב ובכל זאת אנסה לסכם זאת כך- 

כשמשהו במציאות החיצונית לא מוצא חן בעינינו,
נמצא את עצמנו באופן טבעי מנסים לקבל מענה לצורך מבחוץ
(שלא לומר תובעים ודורשים אותה משם)

על מנת לחולל שינוי
ככל שנִיתֵן מקום לרגשות הגואים בתוכנו
(לא כאישור להשליך אותם החוצה על מי שמולי
אלא להתבונן במה שקורה בתוכי ולתת לתנועה להתחולל)

כך נמצא את עצמנו יותר ויותר
בתחושה של שליטה במציאות חיינו,
בחוויה של יכולת לשנות אותה למציאות הרצויה לנו.

לכאורה פשוט, 
למעשה מנוגד לכל מה שלמדנו והורגלנו אליו לאורך השנים,

לכן יש ערך וחשיבות לליווי והכוונה לשָם,
ולו לכמה מפגשים שבהם נטמיע את הכיוון החדש הזה,
ונִתְרַגֶל לשרביט אִתוֹ נוכל לנתב את עצמנו לחיים שמחים
ממלאים ומזינים.

מזמינה אותך לקבל את השרביט לחייך!,
ניתן ללחוץ פה ולכתוב לי
כדי שכבר נוכל להתחיל לצעוד לשם,
כי החיים קצרים וחבל על כל דקה

בברכת שבת שלום וברכה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום רביעי, 16 במאי 2018

עם כל הבלגן מסביב, זה משהו שכדאי לך לקרוא

העולם בוער סביבנו, קרוב יותר או פחות,
היו פעמים בהם אם זה לא היה עצוב, הייתי צוחקת.

אני כשלעצמי בחרתי להפסיק לצפות בחדשות,
זה מכניס אותי לסטרס שקשה לי לעמוד בו

אך גם אם את הסיפורים הקשים שבחוץ אינני מכירה בפרוטרוט,
גם אם לא נצרבו בתודעתי דרך הצפייה בטלויזיה
בכל זאת איכשהוא חלקם מגיע אלי.
מעבר לכך, אני פוגשת בחדר העבודה
את התהפוכות שעוברים בחייהם הא-נשים היקרים שמגיעים לתהליך.

השבוע קראתי שיתוף של Junie Moon Schreiber,
מטפלת זוגית בעצמה שאני קוראת מידי פעם,
את הפוסט כתבה לקראת יום האם אותו ציינו בארה"ב ביום ראשון השבוע.

היא כתבה את זה כל כך יפה שהחלטתי (שוב)
לתרגם ולהעביר סימולטנית:

"
יום האם חל השבוע, ואני מוצאת את עצמי שוב -
בלי הבן שלי וזה כואב.
זה כבר 5 שנים שאין בינינו קשר,
לא בחירה שלי,
זה מעבר להזוי, לא הגיוני בשום צורה ועדיין זוהי מציאות חיי

יש סביבי המון אנשים כולל אבא שלו
שאומרים לי איזו אמא נפלאה הייתי לו
ושאינני ראויה ליחס הקשה הזה מצידו.

הייתי אומרת שהעונש לא מתאים לפשע,
אלא שבכלל לא היה פה פשע..
כשאני מניחה את הראש על הכרית בלילה,
אני יודעת את זה אבל זה לא עוצר את הכאב

בסופו של יום, אני בלי בני.
זה בלתי נתפס.

חלק בי מייחל לכך שלא היו חוגגים את יום האם,
אבל הנה, הוא מגיע והרגשות מציפים -

אני כועסת - איך עשה לי את זה?
אני עצובה - מלאת געגועים אליו
ובעיקר - אני פוחדת שלא אראה אותו שוב בחיי
וזה מוציא אותי מדעתי.

לא רגשות משהו.. אבל מה נותר לי?
אני יכולה להילחם בזה או לקבל את זה כפי שזה..

כן, קל לומר יותר מאשר ליישם

אבל רגע, חשוב לי שתבינו -
אני גם יכולה להרגיש שמחה !
כן, הנה אני מסבירה -

אני משתפת בסיפור שלי כי זה כמו כל דבר בחיים שלא מרגיש טוב,
דברים קורים וזה מרגיש כאילו מישהו שם נגדנו, 
מן "לא פייר".

גם אם לא איבדת בן, בטח היה משהו שאיבדת בחייך
או נפגעת ממנו, אולי חווית חוסר צדק כזה או אחר.

כשדברים לא קורים כפי שהיינו רוצים שיקרו,
מציפים אותנו רגשות רבים,
לפעמים נרגיש לבד, לא נראים, דחויים, נבגדים,
לא מובנים ובחוסר שליטה במצב.

אבל, פה יש טוויסט בעלילה -
כי יש משמעות לאיך אנחנו מסתכלים על הדברים
ואיזו פרשנות אנחנו נותנים להם:

אני רוצה לחיות חיים מלאי אושר, כאלה שכיף לקום כל בוקר,
מלאים בסיפוק, התרגשות ושקט.
אני מניחה שגם את רוצה בזה

אם אנחנו מתמקדים בחוסר ובכמה אנחנו לא בסדר,
נרגיש כעס ועצב.
וזה בסדר ולגמרי טבעי להרגיש רגשות אלה,
אבל בואו לא נישאר שם לעד
זה לא הולך לתמוך ברצון שלנו לחיות חיי שמחה ומלאות

אני מאמינה שהבן שלי נמצא במסע הנשמה שלו,
שלא כולל אותי כרגע
אני מאמינה שיש לו המסע שלו בחיים הללו

עוד אני מאמינה שהחיים קורים בשבילנו ולא לנו
ולכן, אני מתאבלת כי האמא האנושית שבי מתגעגעת לבן האהוב שלה
ועם זאת אני גם יודעת בתוכי 
שהתמונה כולה רחבה יותר.

הוא לומד לחיות, להיות בלי אמא ולעמוד על 2 הרגליים,
אני לומדת לקבל את העצמאות של הבן שלי
ומפתחת רצון והסכמה שזו לא תכלול אותי.

והנה העניין -
שום דבר רע לא באמת קורה פה
נתתי לו כנפיים חזקות והוא עף בזכותן
ומשגשג
וחי

ואני - גם. 
וזה נותן לי שמחה

אני יכולה להתמקד בהצלחות שלו
אני יכולה להתמקד ביכולת שלו להיות עצמו בעולם ולתמוך בעצמו
אני יכולה להתגאות בכך שהוא חכם וחזק ויכול לייצר לעצמו את החיים שהוא בחר בהם
זה משמח אותי

למעשה, אני יכולה להרגיש את האהבה
למרות שהוא לא נוכח בחיי
יש לי גישה לאהבה שיש לי אליו, 
על ידי כך שאני חושבת עליו ושולחת לו אותה

אין לו שליטה על מה אני מרגישה וחושבת! הההא!

או.. שאני יכולה להתמקד בכמה החיים מבאסים, ואיך פישלתי..

נקודת המבט הרחבה יכולה להוציא את העוקץ 
שנמצא בפרשנויות האחרות האוטומטיות שלי -
"איך הוא לא מתחשב בי, הוא משוגע, הוא פוגע בי, איך פישלתי, זה לא מגיע לי..."

כי ישנה האפשרות רק לראות את העובדות -
"הבן שלי לא מדבר אתי וכרגע הוא במסע עצמי שלא כולל אותי"

עדיין לא "נפלא"... 
אבל הרבה הרבה פחות כואב מהאופציה האוטומטית.

החיים לא תמיד דבש..
לפעמים החיים קשים,
השאלה היא מה אפשר לעשות כשמשהו מבאס קורה.

כמו שטוני רובינס אומר -
איפה שהמחשבות שלך הולכות - לשם האנרגיה זורמת,
פה - נכנסת השליטה שלך בחייך 

היי אדיבה ורגישה למקום הפגוע בך
עשי כל מה שניתן כדי לראות את העובדות לא דרך התפיסה השיפוטית,
נסי לקלף את האמונות השגויות שדבקו בתפיסת המציאות על הסיטואציה

איזו אמונה תוכלי להוסיף כך שתוכלו להרחיב את נקודת המבט על הסיטואציה?
כמו התוספת "הבן שלי עובר עכשיו מסע עצמי
שלא כולל אותי."

התבונני בעובדות, במציאות, כפי שהיא
תוך ניסיון לנסח מחדש את האמונה הבסיסית שמונחת עליהן

נסי לחפש מחשבות שיכולות לתמוך באמונה החדשה
באפשרות החדשה שהיא מביאה,

בלי להתפתות להדחיק את הרגשות,
אלא בנוסף לקושי - תוכלי ליהנות מהרווחה
שנקודת המבט הרחבה יותר מאפשרת.

סוף ציטוט.

הרגשות הקשים מחוברים לתחושות פיזיות,
ותפוסים יחד בתפיסות נוקשות ותפוסות
ובאמונות שגויות.

בתהליכי הריפוי שאני מלווה הפלונטר הזה נפתח,
ומתחוללת טרנספורמציה
תוך שמורגשת הקלה פיזית בגוף,
מורגש שחרור רגשי
ונגלית לנו התמונה הרחבה יותר שמאפשרת תפיסה 
ואמונות שמשרתות אותנו ברווחה ובאיכות.

והדובדבן שבקצפת-
שלרוב, לפחות בכל המקרים שאני עבדתי אתם,
מצאנו את האמונה הפנימית שמיגנטה אלינו את המצב
וכשזו מוחלפת באחרת -
מתחולל השינוי המיוחל 

מה שאני בעצם אומרת זה -
שכשמעבדים את הקושי,
לא רק שמרגישים טוב אחר כך,
בעצם מנטרלים את המגנט שמשחזר אלינו שוב ושוב את אותן החוויות הקשות
והופכים להיות מגנט לחיים משמחים יותר!


לחיים שמחים וממלאים,
אמן!


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.