גלית אליאס

כשעולה בנו תסכול, בִּילט אִין מתקיים לצידו הדחף לשנות את המצב. בגדול כדי שהתסכול ייפָּסק . בין אם דרך זה שהוא } ישתנה, (לשם לרוב מופנית תשומת הלב שלנו) ובין אם בדרך אחרת, העיקר שהתסכול והרגשות הקשים הנלווים יפסקו. (מה ששכיח סביבנו הם ניסיונות שנעים בין fight - להילחם, ל flight לברוח מהתסכול בניתוק, הדחקה וכו') אבל לפני שאני מתייחסת למוטיבציה לשנות אותו } ועד כמה זו יעילה... אני רוצה להתייחס בכלל ל:  אפשרות לשינוי . האם אנחנו בדיוק כמו שאנחנו וזהו? או שיש מקום לשינויים? ואני לא מתכוונת להכנעה, למניפולציות שמכריעות שינוי וכאלה, אלא לשינוי אמיתי מן השורש, כזה שנשאר אתנו לאורך זמן. לשם כך אתחיל בסיפור אישי: כשהייתי בכיתה ז' קיבלנו לחופשת סוכות חוברת עבודה מלאה בתרגילים בחשבון. הייתי תלמידה חרוצה כבר אז  אבל בחשבון הציונים שלי היו סביב 70. בכל אופן חרוצה כאמור הייתי,  ישבתי ופתרתי את כל התרגילים כמו ילדה טובה וערב לפני החזרה מהחופשה נתתי לאבא שלי לבדוק לי אותה. בהתחלה ישבתי מולו וראיתי את ההסתייגויות שלו מהפתרונות שלי, באיזה שהוא שלב אני פרשתי לישון  והוא המשיך לתקן לי את הפתרונות ע

היא לא הצליחה (באמת) לדבר על מה שהפריע לה,  ממילא הוא לא היה מקשיב לה  וכך כל קונפליקט הגדיל עוד ועוד את המרחק ביניהם למשל כשהיה מבטיח שיחזור מוקדם.. כי כבר הרבה זמן שהיא מבקשת את הנוכחות שלו, גם כדי לחלוק בנטל ובעיקר כדי שירגישו משפחה.. ולמרות זאת.. הזמן חלף, כבר החזירה את כולם מהחוגים ומהחברים, ארוחת הערב כבר היתה מוכנה על השולחן ובמקום שהדלת תיפתח, הטלפון צלצל  כשהוא מודיע לה שהוא לא מצליח להקדים גם הערב... ~~~~~~ מה קורה לנו ברגעים כאלה? לחלקנו נטייה אוטומטית להסתגר, להתרחק  ובכך לחזק את החומה שבינינו לבין בן הזוג, (מה שנקרא פאסיב אגרסיב) לחלקנו אוטומט אחר שמשליך החוצה את התסכול  בצעקה/ האשמה/ ציניות/ תלונה וכו'.. וגם בכך... מחזק את החומה שבינינו לבין בן הזוג... :-( (יכול להיות אגב - אם אני לרגע עוברת לצד שלו -  שהוא ממש רצה להגיע,  אבל אילוצי העבודה השאירו אותו שם יותר מהתכנון ואז כשהיא 'מענישה' אותו באחד מהאופנים הללו, גם הוא הרגיש תסכול ואכזבה שעטופים ב אשמה ,  גם הוא הרגיש לא מובן ולא מוערך וגם הוא... היה מתרחק. ) כך או כך לא נסגר מעגל ביניכם, הם לא הצליחו לדבר על ה

ובכן.. אני מניחה שישנם כמה מתחרים ראויים, שכל אחד מהם יכול לזכות בְּכָבוֹד בָּתוֹאַר העונֶה לשאלה הזו.. (ביניהם רצף כזה צפוף של ימי חג.. 😅) אך ללא ספק במקום מכובד בראש הרשימה נמצאת: מי אם לא - ה - תגובתיות . תגובתיות תופיע - בכל פעם שאנחנו מופעלים על ידי טריגר כזה או אחר, כאשר הפרשנות שלנו למצב מספרת לנו סיפור שמעליב אותנו,  מעצבן אותנו,  מזלזל בנו,  לא סופר אותנו וכו'... ואנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים אוטומטית   בין אם בהתפרצות החוצה על בן הזוג, ובין אם בהתפרצות 'פנימה' בשתיקה רועמת, או ב acting out כזה או אחר - ובמו התגובתיות שלנו (התגובה הבלתי נשלטת/ בלתי מנוהלת/ ושלא מתוך בחירה)  לא רק שאנחנו לא מצליחים לתקשר, אנחנו מוסיפים לבנה לחומה שהולכת ונבנית בינינו לבין האחר, שמסתירה הלוך והסתר את הלב ומעמעמת את תחושת האהבה והביטחון בקשר שבינינו. תגובתיות אם כן, הינה כזו כאשר אנחנו פועלים: בלי לחשוב, מתוך כעס ואמוציות, מתגוננים ~ ו/ או   בטוחים שאנחנו צודקים ונלחמים על צדקתנו, גם כאשר אנחנו מתנצחים ורוצים להחזיר לאחר על שפגע בנו ועוד כאלה .. ~~~~~~~ האמת היא שכל אחד מאתנו מאותג

אולי...   זה מתחיל בכך שאני הבת הבכורה לאבא (תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך)   שהיה מוטרד תמידית - לפחות בתקופת ילדותי המוקדמת - כשעמל וטרח לייצר פרנסה ולבנות בסיס כלכלי יציב לכולנו. מבחינתו, הוא עשה הכל (וגם הצליח במובן זה בגדול) כדי להבטיח-  שלא לשחזר את המצוקה שחווה כילד  כשראה את הקושי שהיה לאבא שלו סביב פרנסה. בכל אופן כשאני עוד הייתי קטנה ואבא שלי היה צעיר בתחילת דרכו - הטרדה והדאגה - לא רק שהיו נסוכות על פניו, הן חתמו אותן. לימים, יכולתי להבין שהפרשנות שלי (הלא מודעת אך מאד נוכחת) לכך היתה שכנראה ש משהו בי לא בסדר, ש אני לא מספיק , כי אם הייתי... הוא היה שמח והוא היה מחייך אלי ומקבל אותי כפי שאני. ~~~~ אולי ... זה גם בגלל אמא שלי, שתִיבָּדֶה לחיים ארוכים ושמחים, או יותר נכון האימהות שלנו כולן - אותו קולקטיב נשי שנוסך בנו הנשים את המחוייבות כערך עליון, קודם לאָחֶר, ורק אחרי שכוווולם יסיימו, רק אז-  אם נותר בי כוח, רק אז - אם עוד לא שכחתי אותי- מגיעה אני.. מה שמתבטא בכל התנהלות ושלי ושל לא מעט נשים... ואף מקבל חיזוק בפיזיולוגיה שלנו - גם פה - כשאנחנו בהיריון, יש לעו