האם יש סיכוי שהוא } ישתנה?

כשעולה בנו תסכול, בִּילט אִין מתקיים לצידו הדחף לשנות את המצב.

בגדול כדי שהתסכול ייפָּסק .

בין אם דרך זה שהוא } ישתנה, (לשם לרוב מופנית תשומת הלב שלנו)

ובין אם בדרך אחרת, העיקר שהתסכול והרגשות הקשים הנלווים יפסקו.

(מה ששכיח סביבנו הם ניסיונות שנעים בין fight - להילחם, ל flight לברוח מהתסכול בניתוק, הדחקה וכו')

אבל לפני שאני מתייחסת למוטיבציה לשנות אותו }

ועד כמה זו יעילה...

אני רוצה להתייחס בכלל ל: אפשרות לשינוי.

האם אנחנו בדיוק כמו שאנחנו וזהו?

או שיש מקום לשינויים?

ואני לא מתכוונת להכנעה, למניפולציות שמכריעות שינוי וכאלה,

אלא לשינוי אמיתי מן השורש,

כזה שנשאר אתנו לאורך זמן.

לשם כך אתחיל בסיפור אישי:

כשהייתי בכיתה ז' קיבלנו לחופשת סוכות

חוברת עבודה מלאה בתרגילים בחשבון.

הייתי תלמידה חרוצה כבר אז 

אבל בחשבון הציונים שלי היו סביב 70.

בכל אופן חרוצה כאמור הייתי, 

ישבתי ופתרתי את כל התרגילים כמו ילדה טובה

וערב לפני החזרה מהחופשה נתתי לאבא שלי לבדוק לי אותה.

בהתחלה ישבתי מולו וראיתי את ההסתייגויות שלו מהפתרונות שלי,

באיזה שהוא שלב אני פרשתי לישון 

והוא המשיך לתקן לי את הפתרונות עד חצות.

למחרת קמתי רעננה ליום חדש,

לקחתי את החוברת (שכמעט את כולה אבא שלי תיקן) 

והגשתי אותה למורה.

קיבלתי 97 !

אפילו יותר מלילך קמפפר שתמיד קיבלה את הציונים הכי גבוהים בכיתה 😀

ולמרות שכמעט 100% מהקרדיט הגיע לאבא שלי

מאותו היום, הפכתי להיות מצטיינת בחשבון.

מה שהוביל אותי בהמשך ל 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה וכימיה בבגרות,

לתואר שני במנהל עסקים

ובעיקר... 

לכך שלא רק שאני לא מפחדת, אני ממש אוהבת מתמטיקה.

מוסר השכל:

לא תמיד מה שאנחנו רואים, מתנהגים ונראים הוא כל התמונה

הכל טמון באמונות ובתפיסת העצמי העמוקה שלנו, קרי:

בחוויות העבר שעיצבו אותנו 

ובמכלול התחושות, הרגשות, המחשבות, 

האמונות ודפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו - 

אלה שמהווים את התפיסה שלנו את עצמנו.

לכן אם אני מאמינה שאני גרועה בחשבון

לא מספיק יהיה שאגיד לעצמי: "את טובה" כדי להצטיין

אבל כשאני מצליחה להגיע לאותם העומקים

 בהם יש לי גישה לתפיסה שלי את עצמי -

ובעצם לכל הרבדים שלעיל מהם היא מורכבת -

הרי שזוהי ברת שינוי.

לפי נקודת מבט זו - התשובה לשאלה שבכותרת הינה "כן!"

שינוי לא רק שאפשרי, יותר מכך -

יש שיגידו שמהותו של תהליך התפתחות

הוא שחרור מהתפיסה המגבילה שלנו את עצמנו

והתפכחות לכזו שמחוברת למי שאנחנו באמת

ומאפשרת לנו לזרוח את האני האמיתי שלנו בעולם

למעשה מדובר פה בשינוי שבעצם מקרב אותנו יותר לעצמנו המהותי

ומאפשר לנו להיפרד מאמונות, הרגלים ותפיסות 

שמרחיקות אותנו מהמהות שלנו.

אגב לרוב מה שאני ארצה שהוא } ישתנה בו,

נמצא בנתיב ההתפתחותי שלו,

לדוגמא אם אלחץ עליו שיפסיק לצעוק -

זה לטובתו הגבוהה להיפרד מהצעקות

שבמוד ההישרדותי נותנות לו אשליה של אונים

אבל מקבעות את תחושת חוסר האונים.

חשוב לזכור שגם לי יש פה שיעור - כשהוא צועק..

וככל שאני אעבוד על החלק שלי,

כבר יתחיל השינוי

וגם אוכל לבטא את הצורך שלי באופן שיהיה יותר בר הקשבה מצידו

אבל על זה כתבתי רבות ולא ארחיב על כך הפעם.

מה שכן חשוב לזכור זה...

שבהתאם לאמונה ולתפיסה את עצמי -

המציאות תמיד תוכיח לי שאני צודקת

כשאני בטוחה שאני גרועה בחשבון, סביר שאכשל במבחן,

יהיה לי בלק אאוט, ומחסומים שונים יקשו עלי,

או:

כשאני בטוחה שאני לא ראויה לאהבה

אהיה כפופה ומכווצת, פחות אצור חיבור אותנטי,

סביר שתהיה לי נטייה לתחושת נחיתות / עליונות

שתיהן עשויות להרחיק ממני אנשים -

והופס - הנה לי 'אישור מהמציאות' שאני לא ראויה לאהבה

בלי שאני שמה לב שיש לי חלק בעניין.

אבל!! וזוהי הבשורה המשמחת פה,

ישנם כלים ותרגולים שונים

שמאפשרים לנו גישה לאותו מקור שמחזיק את התפיסה העצמית

באופן כזה שמאפשר לנו לקלף ולמחוק את השקרים שלמדנו להאמין להם

ואז... לפרוח להיות מי שאנחנו באמת.

זה נכון בהיבט האישי וגם בהיבט הזוגי,

שכן בזוג - כל אחד מאתנו מביא את עצמו

וככל שנצליח להביא את עצמנו ממקום קרוב יותר לעצמנו

נוכל להתקרב יותר ובאמת לבן הזוג.

אם עוברת לך מחשבה בראש שמתייחסת לסיפור בספק כי הייתי ילדה בכיתה ז'...

אוסיף ואומר, שנכון שעד לאחרונה, 

חוקרים האמינו שהמוח מתפתח רק במהלך הילדות,

כלומר שעד גיל מסוים יש התפתחות וזו נפסקת בבגרות.

אבל, מחקרים מהעשור האחרון מראים שהמוח יכול להשתנות לאורך כל החיים.

מדברים על 'המוח הגמיש', 

על גמישות שמתקיימת ומאפשרת לנו בדיוק את השינוי הזה לו אנחנו צמאים.

אלא שמאחר ואנחנו בתודעת שֶכֶל

כל עוד אנחנו מנסים שכלית, 

לרוב נתאכזב לגלות שזה לא עובד

ושוב אני מזכירה -

ישנן דרכים מופלאות 

שלא רק שמובילות לשם,

עושות זאת ברָכּוּת, באהבה ובנעימים 💓

אני משלבת כמה מהדרכים הללו יחד במן שילוב מנצח,

באינטנסיב הזוגי בשילוב תראפית הצילום

שילוב שמאפשר גם להבין מה בעצם קורה ולָמָה

וגם לחולל במו ידינו את השינוי -

להתקרב יותר לעצמנו

וממקום שקרוב אלינו, להתקרב אל האחר

וזה... לא פחות מתענוג צרוף,

במיוחד כשאנחנו משלבים פנימה צילום 

ככלי ביטוי ישיר של תת המודע שלנו.

אז,

אם ישנה בליבך קריאה לקרבה וחיבור

זוהי הזדמנות נפלאה 

שבזמן קצר יחסית אנחנו עושים שינוי משמעותי כל כך

בלחיצה כאן יש כל הפרטים

לאינטנסיב הזוגי בשילוב תרפית הצילום

(אם מעניין אותך לעבור סדנה כזו לנשים,

עוד לא נפתח תאריך, חזרי אלי במייל galitel2@gmail.com ונהיה בקשר)

פה בשבילך 💓

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

"עדיף שאשתוק... כי אם אגיד משהו המצב רק יחמיר"

היא לא הצליחה (באמת) לדבר על מה שהפריע לה, 

ממילא הוא לא היה מקשיב לה 

וכך כל קונפליקט הגדיל עוד ועוד את המרחק ביניהם

למשל כשהיה מבטיח שיחזור מוקדם..

כי כבר הרבה זמן שהיא מבקשת את הנוכחות שלו,

גם כדי לחלוק בנטל ובעיקר כדי שירגישו משפחה..

ולמרות זאת.. הזמן חלף,

כבר החזירה את כולם מהחוגים ומהחברים,

ארוחת הערב כבר היתה מוכנה על השולחן

ובמקום שהדלת תיפתח, הטלפון צלצל 

כשהוא מודיע לה שהוא לא מצליח להקדים גם הערב...

~~~~~~

מה קורה לנו ברגעים כאלה?

לחלקנו נטייה אוטומטית להסתגר, להתרחק 

ובכך לחזק את החומה שבינינו לבין בן הזוג,

(מה שנקרא פאסיב אגרסיב)

לחלקנו אוטומט אחר שמשליך החוצה את התסכול 

בצעקה/ האשמה/ ציניות/ תלונה וכו'..

וגם בכך... מחזק את החומה שבינינו לבין בן הזוג... :-(

(יכול להיות אגב - אם אני לרגע עוברת לצד שלו - 

שהוא ממש רצה להגיע, 

אבל אילוצי העבודה השאירו אותו שם יותר מהתכנון

ואז כשהיא 'מענישה' אותו באחד מהאופנים הללו,

גם הוא הרגיש תסכול ואכזבה שעטופים באשמה, 

גם הוא הרגיש לא מובן ולא מוערך

וגם הוא... היה מתרחק. )

כך או כך לא נסגר מעגל ביניכם,

הם לא הצליחו לדבר על הדברים ובטח שלא לפתור את העניין

והתסכול של שניהם הצטבר לעוד שכבה על פלונטר התסכולים הקיים

והוסיף עוד קומה לחומה שנבנתה ביניהם..

~~~~~

והרי מעצם היותנו שניים בזוג,

סביר להניח שיהיו אי אילו מקרים בהם הוא } לא יענה על הציפיות שלה,

ואחרים בהם היא { לא תענה על הציפיות שלו..

הרי כל אחד מבני הזוג הוא ישות נפרדת..

אך כל עוד זו הדרך היחידה שלנו לבטא את עצמנו זה מול זה,

בשלב מסוים החומה הזו נהיית בלתי נסבלת 

והופכת את הטעם הכללי של הקשר לחמוץ עד מריר.

אז, אגב, יש סבירות גבוהה עוד יותר

שלא יצליח (/ירצה) להגיע לארוחות הערב

וכל אחד מהם ימצא לו פתחי מילוט משלו

כדי לא להיות במגע עם החמיצות המרירה הזו..

העניין הוא...

שזה ממש לא חייב להיות ככה (!!)

והמצב יכול להיראות אחרת לגמרי

כשאנחנו מבינים (ולא רק בשכל) את התמונה הרחבה יותר

ולומדים איך להתמודד בתוך קונפליקטים באופן שמפוגג אותם.

כי בתרבות שלנו, מאיך שלמדנו לתפוס את הדברים - 

היא { מבינה-

שאם היא { תגיד לו שזה מבאס אותה שהוא מאחר,

מיד הוא } ירגיש אשמה ו/או צורך לרָצוֹת אותה

מה שיעלה התגוננות מצידו שתעצים עוד יותר את התסכול שלה

כי הוא גם לא מקיים את ההבטחה 

וגם לא מבין ואמפטי לתסכול שלה

החלק שלה בפלונטר הזה מגיע מהאוטומט להאשים,

שיתבטא במטען הרגשי של הדברים שלה, 

שמתובל בשיפוטיות ובשביל הכיף גם בתוכחה,

לעיתים בתוספת של תיוגים ושמות גנאי

ואולי גם ניסיונות מניפולטיביים אחרים לשינוי המצב,

מה שמעודד עוד יותר את הנטייה השכיחה כל כך 

של האשמה והצורך להתגונן להופיע מן הצד השני כתגובה -

שזה החלק שלו בריטואל.

זה כל עוד אנחנו שבויים בתפיסה הרווחת

שמשאירה אותנו קורבן של המציאות,

צודק מול אשם,

מוצפים בתסכול וברגשות קשים 

שמנהלים אותנו במקום שאנחנו ננהל אותם...

אבל (!)

כשאנחנו לומדים איך לקחת בעלות על המתחולל בתוכנו,

ובין היתר נותנים לרגשות הקשים להיות,

בלי לנסות לפוגג אותם,

בלי להיכנע להם ולמלא את הציפייה,

בלי להשתיק אותם בהתגוננות מצד שני

פשוט נותנים להם להיות ושוהים,

בלי להזדהות אתם, אך עם הסכמה להרגיש אותם,

ראשית בינינו לבין עצמנו

ובהמשך גם כשאנחנו משתפים את האחר במה שהרגשנו,

לא בשביל שישנה את המצב,

לא בשביל שירגיש אשם,

לא בשביל שנהיה צודקים,

אלא רק מתוך הרצון לחיבור והבנה,

מתוך הסכמה לפתוח בפניו את הלב,

להיראות מולו בפגיעות שלנו

(פגיעות מוחזקת ובכל זאת פגיעות..)

אז,

מתאפשר חיבור בין הלבבות  

הוא רואה, היא נראית, 

שם יש שקט וביטחון אמיתי.

(שקט וביטחון שממנו אח"כ ניתן גם למצוא 

פתרון מוצלח לרוב לקונפליקט ברמה הפרקטית)

וזה -

ההיפך מהניתוק שהולך ומתחזק באופן הרגיל בו אנחנו מדברים.

זאת אומרת שזה טבעי, לגיטימי והגיוני שהיא תרגיש תסכול ואכזבה,

זה לא אומר שהוא אשם,

בטח שזה לא אומר שהוא חייב לשנות את המצב

רק כדי שלא תרגיש תסכול,

זה אומר פשוט שהיא מרגישה תסכול 

וככל שהיא תיקח בעלות על התסכול שלה

ותשהה עם הרגש ותיתן לו להיות

והוא לסירוגין יקח בעלות על המתעורר בתוכו (במקרה הזה אשמה למשל)

ככל שיתנו להתרחשות הרגשית הזו לנוע בתוכם

מנקודת המבט הצופה במתחולל אך לא מזדהה אתו

יוכלו לחוש ברגיעה,

תופיע התבהרות

ותתאפשר להם שיחה שבה היא תוכל לספר לו למשל

שהיא ממש מבואסת שהוא לא מגיע כי כבר ממש ציפתה לכך,

שהיא מבינה שהוא לא יכול להגיע בגלל האילוצים אבל עצוב ולבד לה

והוא יוכל למשל לענות לה שהוא רואה אותה, וכואב לו התסכול שלה

ושהוא שולח חיבוק ונשיקה והם ייפגשו מאוחר יותר וימצאו פתרון

(או אינספור אפשרויות אחרות שנגלות לפנינו כשעוצמת האמוציות נרגעת)

ואז,

הוא משוחרר לפעול לפי צו ליבו,

היא משוחררת להרגיש ולבטא את מה שעולה בה (תסכול ולא רק)

vice versa

ובכל פעם שעולה תסכול כזה

לא רק שהוא לא מרחיק ביניהם,

הוא מייצר הזדמנות לחיבור חזק עוד יותר בין הלבבות

ועוד תאים וחיבורים נוירונים קמים לתחייה בחלק החושב של המוח

מתוך המעבר מהמוח ההישרדותי לזה החכם בו ניחנו כבני אדם.

~~~~

איך עוברים לשם?

זאת ועוד כלים מופלאים לזוגיות מחוייכת -

זה בדיוק מה שנלמד יחד

באינטנסיב הזוגי בשילוב תראפית הצילום 

בדרך שמקלילה ומאפשרת שחרור מהמרירות שהצטברה

ורוקמת בעדינות את השבילים בין הלבבות

אני בונה את הסדנה באופן שמאפשר 

לעקוף את ההתנגדויות ולסלול לכם דרך חדשה ומהנה לצעוד בה זה לצד זו.

פרטים נוספים בלחיצה כאן.

מהרו לשריין את מקומכם,

מספר המקומות מוגבל ל 5 זוגות בלבד!

מתרגשת לקראתכם 💝

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

מהי הסכנה #1 לקשר הזוגי? ואיך להינצל ממנה??

ובכן.. אני מניחה שישנם כמה מתחרים ראויים,

שכל אחד מהם יכול לזכות בְּכָבוֹד בָּתוֹאַר העונֶה לשאלה הזו..

(ביניהם רצף כזה צפוף של ימי חג.. 😅)

אך ללא ספק במקום מכובד בראש הרשימה נמצאת:

מי אם לא - ה - תגובתיות.

תגובתיות תופיע -

בכל פעם שאנחנו מופעלים על ידי טריגר כזה או אחר,

כאשר הפרשנות שלנו למצב מספרת לנו סיפור

שמעליב אותנו, 

מעצבן אותנו, 

מזלזל בנו, 

לא סופר אותנו וכו'...

ואנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים אוטומטית 

בין אם בהתפרצות החוצה על בן הזוג,

ובין אם בהתפרצות 'פנימה' בשתיקה רועמת,

או ב acting out כזה או אחר -

ובמו התגובתיות שלנו (התגובה הבלתי נשלטת/ בלתי מנוהלת/ ושלא מתוך בחירה) 

לא רק שאנחנו לא מצליחים לתקשר,

אנחנו מוסיפים לבנה לחומה שהולכת ונבנית בינינו לבין האחר,

שמסתירה הלוך והסתר את הלב

ומעמעמת את תחושת האהבה והביטחון בקשר שבינינו.

תגובתיות אם כן, הינה כזו כאשר אנחנו פועלים:

בלי לחשוב,

מתוך כעס ואמוציות,

מתגוננים ~

ו/ או  

בטוחים שאנחנו צודקים ונלחמים על צדקתנו,

גם כאשר אנחנו מתנצחים ורוצים להחזיר לאחר על שפגע בנו

ועוד כאלה ..

~~~~~~~

האמת היא שכל אחד מאתנו מאותגר 

ומופעל על ידי טריגרים במידה כזו או אחרת,

השאלה היא -

מאחר והתגובתיות - ככל שתהיה אוטומטית יותר -

הינה אחת מהסכנות לכל קשר באשר הוא -

(גם לזה עם עצמנו)

מה ניתן לעשות כדי להיות פחות ופחות תגובתיים?

נכון שישנם אינספור פיתויים שינסו לשמר אותה, 

לכאורה על מנת להגן עלינו-

ויצדיקו את התגובתיות שהגיעה "בעקבות" התנהגות האחר,

משהו שאמר או עשה וש "לא היתה ברירה אלא להגיב אליו.."

ופה נשאלת השאלה: האמנם??

אז אם אנחנו רוצים להישאר צודקים -

יכול להיות שכן..

אלא שאז.. אנחנו בעיקר נשארים לבד..

גם אם ישנה מתיקות מסוימת של הצדק.. (ואני די בספק לגביה..)

היא מגיעה עם מרירות רבה של 'לבד'..

כשאנחנו בהתגוננות ובתגובתיות

אנחנו לא יכולים (באמת) להקשיב למה שבן הזוג מנסה לומר,

ואם מלכתחילה היה מתוסכל ממשהו

ולכן ביטא את התסכול באופן שהפעיל אותנו,

כשאנחנו נופלים במלכודת הזו ומגיבים בתגובתיות אוטומטית,

אנחנו מסלימים עוד יותר את המצב

ומלבים את התסכול של כל אחד מאתנו..

שם נכנסת הצדקנות,

המאבק וההאשמות,

שם נבנה וגדל החיץ בינינו,

שם מתערער הביטחון במרחב שבינינו

ואיפה שאין ביטחון...

האהבה מתקשה לפרוח.

אלא ש... 

יחד עם זאת שזוהי תמונת נוף מאד שכיחה סביבנו...

ישנה אפשרות אחרת (!)

אולי יש לומר- ישנו מישור אחר, 

שמתקיים מעל המישור של האשמה והצדק,

מעל למישור של המלחמה בה יש מנצחים ומפסידים,

בה יש 'הילחם' או 'היכנע'..

מישור אליו אנחנו מגיעים ככל שאנחנו 

משתחררים ממוד ההישרדות 

בו אנחנו חווים את החיים יותר ויותר ברווחה, בביטחון,

בו יש Win-Win,

בו מתאפשרת תקשורת בינינו גם כשעולה קושי או תסכול,

אז אנחנו מצליחים לווסת את התסכול ולהירגע,

תוך שאנחנו לוקחים בעלות על המתחולל בתוכנו

ובלי קשר או תלות במה שהאחר עושה או לא,

אנחנו ערים לעולמנו הפנימי,

מכילים

ויכולים לבחור איך להגיב.

זאת אומרת שהתגובה כבר לא אוטומטית

ומן הסתם הרבה יותר תבונית, חברית ואמפטית.

ככל שאנחנו פחות תגובתיים

אנחנו כבר לא חווים את המציאות כסכנה, או הישרדות,

יש הרבה יותר סיכוי שנצליח להיות בהקשבה,

ראשית כאמור למה שקורה בתוכנו

ולאחר מכן, לאָחֶר,

החוסן הפנימי שלנו זמין לנו

ושם... בטוח ללב שלנו להיפתח.

לא בתנאי שהאחר יעשה או לא יעשה משהו..

אלא כי עבורנו - 

כשהלב פתוח החיים יפים יותר

לא כי ניצחנו,

לא כי הפסדנו או נכנענו,

אנחנו במישור שמעל למישור ההישרדותי,

בו כולנו מרוויחים, בטוחים, צודקים ומוגנים באהבה.

אז איך נוכל להיות פחות תגובתיים?

השלב הראשון מן הסתם, 

יהיה לזהות את האופן שבו זו מופיעה אצלך:

האם יש לך נטייה להתפרץ?

אולי להסתגר ולהתרחק?

ומה לגבי להעניש באופן כלשהוא את בן הזוג?

(אם כן, שווה לשים לב אם ואיך העונש הזה פוגע בך לא פחות..)

אולי להגיב באופן אחר שמורגש כבלתי נשלט ?

כזה שמנהל אותך ..

רק לשים לב, בלי שיפוט, אך בכנות.

השלב השני 

יהיה לנסות ולהתחקות אחרי הפרשנות שמקפיצה לתגובתיות:

מה הסיפור הפנימי שרץ לך בראש?

מה התפיסה מספרת לך סביב הטריגרים הללו?

לרוב זה היה סיפור שחוזר על עצמו.

גם בשלב הזה להיות ערניים לשיפוטיות ולומר לה 'לא תודה',

להישאר בסקרנות ובהתבוננות נקייה על הסיפורים.

* משהתבהרו אלה

ולמרות שהם מאד משכנעים..

זוהי הזדמנות לשים סימן שאלה, לבדוק האם זו האמת באמת?

השלב השלישי והקריטי-

מחייב אותנו לצרף לפן המנטלי שהתבונן עד כה,

את ההסכמה שלנו להרגיש.

תוך כדי שְהִיָיה עם מה שאנחנו מרגישים שם -

כשהפרשנות מפעילה אותנו -

אנחנו כאילו מאווררים, מייצרים מרווח,

שאט אט ממיס את האוטומט.

נשימה ושהייה עם הרגשות שעולים

מנקודת המבט של 'הצופה החווה'.

חשוב לזכור שהמערכים הללו

מוצפנים בתוכנו בארבעה רבדים בו זמנית -

ברמת התחושות,

ברמת הרגשות,

ברמת המחשבות

וברמה האנרגטית -

ולכן כדאי להיות בחיבור לכל הארבעה תוך כדי השהייה,

מה שיאפשר המסה משמעותית יותר.

בנוסף, נזכור שהם רב שכבתיים 

ולכן כדאי ונחוץ יהיה לחזור שוב ושוב,

להסכים להרגיש, לשהות עם מה שעולה

ולהמיס עוד ועוד שכבות.

צילמתי בתערוכה: אבן סגולה, ביפו.

לצורך העניין -

כל פעם שהטריגר מופיע ומקפיץ שוב,

היא כמו קריאה פנימית עבורנו לעיבוד והכלה נוספים,

לאִוורוּר ושחרור מהתפיסה ומההכבדה שלה עלינו,

מה שמן הסתם ישחרר אותנו באותם 4 רבדים -

נוכל להרגיש יותר ויותר הקלה -

פיזית, ברמת הגוף,

רגשית, 

מנטלית מחשבתית

ואנרגטית,

לצד ההקלה הזו נמצא את מציאות חיינו מיטיבה אתנו

ובמילים אחרות -

ככל שנמצה את העניין -

ה'שיעור' הזה פחות ופחות רלוונטי לנו ופחות ופחות אם בכלל יופיע בחיינו.

~~~~~~

הימים האלה של תחילת השנה

והצפיפות של החגים והאינטנסיביות המשפחתית

מביאים לפתחנו תזכורות חוזרות ונשנות לריפוי,

שמאפשרות לנו לצאת מלופים מתסכלים

ולגלות שהקונפליקטים - לא רק שלא בהכרח מרחיקים בינינו,

מטרתם לאפשר לנו להתקרב ולהעמיק את החיבור

מה שמתאפשר ככל שאנחנו עוברים מתגובתיות לבחירה.

וכדי שהשנה הזו תהיה טובה עוד יותר,

כתבתי לך מעלה את הדרך לשם ב 3 שלבים פשוטים.

מאחלת לך בהצלחה רבה!

ושתהיה שנה מבורכת ושמחה 💓

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

נ.ב

זה בעצם מה שאנחנו עוברים 

בתהליכים אותם אני מלווה פרטנית וזוגית -

תוך כדי שהתמונה מתבהרת,

אנחנו רואים את הלופים והתפיסות 

ומשתחררים מהם יותר ויותר.

כאמור -

הבחירה בשינוי ונחישות והתמדה הם המפתח!

ואם יש לך הרגשה שנכון יותר עבורכם כעת לקבל עזרה,

הנה כמה אפשרויות לכך:

אפשר בלימוד עצמאי בקורס דיגיטלי: 

• איך לעבור את הקיץ בשלום? קורס מעשי on-line  לזוגות   - פרטים נוספים בלחיצה כאן
• 
  
• איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line    . פרטים נוספים בלחיצה כאן

ואפשר גם בפגישות פרונטליות:

• פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  

בנוסף - חדש על המדף:

מתנה ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

כך שתוכלו לחזק את האהבה 💓💝

בלחיצה כאן פרטים נוספים

למה אני תמיד מרגישה אשמה? ואיך לסלוח לי באמת??

אולי... 

זה מתחיל בכך שאני הבת הבכורה לאבא (תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך) 

שהיה מוטרד תמידית -

לפחות בתקופת ילדותי המוקדמת -

כשעמל וטרח לייצר פרנסה ולבנות בסיס כלכלי יציב לכולנו.

מבחינתו, הוא עשה הכל (וגם הצליח במובן זה בגדול) כדי להבטיח- 

שלא לשחזר את המצוקה שחווה כילד 

כשראה את הקושי שהיה לאבא שלו סביב פרנסה.

בכל אופן כשאני עוד הייתי קטנה

ואבא שלי היה צעיר בתחילת דרכו -

הטרדה והדאגה - לא רק שהיו נסוכות על פניו,

הן חתמו אותן.

לימים, יכולתי להבין שהפרשנות שלי (הלא מודעת אך מאד נוכחת) לכך

היתה שכנראה שמשהו בי לא בסדר,

שאני לא מספיק,

כי אם הייתי... הוא היה שמח

והוא היה מחייך אלי ומקבל אותי כפי שאני.

~~~~

אולי... זה גם בגלל אמא שלי, שתִיבָּדֶה לחיים ארוכים ושמחים,

או יותר נכון האימהות שלנו כולן -

אותו קולקטיב נשי שנוסך בנו הנשים את המחוייבות כערך עליון,

קודם לאָחֶר,

ורק אחרי שכוווולם יסיימו,

רק אז- 

אם נותר בי כוח,

רק אז -

אם עוד לא שכחתי אותי-

מגיעה אני..

מה שמתבטא בכל התנהלות ושלי ושל לא מעט נשים...

ואף מקבל חיזוק בפיזיולוגיה שלנו -

גם פה - כשאנחנו בהיריון, יש לעובר עדיפות ראשונה,

למשל כשהוא צריך ברזל,

הוא יקבל או ייקח ממני בלי תלות במצבי שלי,

כלומר גם אם מחסני הברזל שלי מרוקנים,

המעט שיש יסופק לעובר..

כך שההרגל הזה להיות אחרונה מושרש בנו בעומק העומקים שלנו

והוא כמובן לגמרי מוצדק ונחוץ כשאנחנו אמהות לילדים..

השאלה היא אם ומתי אנחנו חוזרות לעצמנו.

עם ההרגל הזה מגיעה האשמה

כשפתאום עולה רצון למשהו.

(בהנחה שכבר העזתי להקשיב ולשמוע אותו..)

ואז,

אני מתחילה לשמוע מהסביבה החיצונית

תזכורות לאותם הקולות שבתוכי: 

ש"מה פתאום?? " וְ "איך בכלל חשבת על זה??"

כאילו "אין לך זכות" וְ "אבל מה אתנו??"

לפעמים מגיע גם ה: "תעשי מה שאת רוצה" 

שבעצם מתכוון בדיוק לההיפך...

קולות שמגיעים מיקיריי, 

שהם.. מן הסתם מעין מָגְבֶּר לקולותי הפנימיים,

שלמרות שהעזו לומר את רצונם...

כנראה עוד לא לגמרי השלמתי אתו, עם הרצון, 

או שאני לא לגמרי שלמה לגביו,

או לא באמת מרגישה שאני ראויה לכך.

אולי..

זה קשור לציפייה ממני -

שגם היא ציפייה קולקטיבית לנשים שבינינו -

להיות ילדה טובה, שקטה, לא מפריעה ועושה מה שמצפים ממנה,

אולי זו שארית של דורות אחורה של דיכוי,

אולי של חווית ערך עצמי נמוך..

ואולי יש עוד ועוד סיבות לכך שאני מרגישה אשמה...

כך או כך,

אם פעם כלל לא הייתי ערה להם -

המאבקים בין הרצונות לבין הקולות שמתנגדים להם

כבר נמצאים על פני השטח

ו... מבחינתי הגיע הזמן להשכין בי שלום

כי לגמרי מגיע לי להיות אני,

בלי להתבייש באף צדודית שלי,

בלי להצטדק או להתנצל,

בלי להסתיר

ואולי בעיקר - בלי לפחד...

בלי לפחד שאם לא אענה על הציפיות.. 

אחוש דחייה,

או תגיע נטישה.

הגיע הזמן שאנצור בליבי את הידיעה

שאני פה בשבילי

לא נוטשת,

לא דוחה,

מקבלת אותי.

פה נכנסת לתמונה הסליחה..

כי האוטומט יעלה לרוב שיפוטיות וביקורת

ואלה הם בדיוק ההיפך מסליחה..

ולמעשה משחזרים ממני אלי את אותה דחייה והנטישה

ומשמרים את אותם הפחדים והתסכול והאשמה

ואת אותן ההתנהגויות ה.. נכון, מדכאות.

ואני מזכירה לעצמי לסלוח לי גם (!) 

כשאני לא מצליחה לעשות את זה בדיוק...

אני סולחת לי על האוטומט שתעתע בי שוב

והצליח להערים עלי ולבלבל,..

ומקשיבה לכל המתחולל בתוכי 

באהבה כמו אמא ואבא מיטיבים.

אני נושמת פנימה

ונותנת למאבק להישמע בתוכי,

לא בהכרח במילים..

למשל, אני שמה לב לכיווץ שבמצח ומרפה אותו בצורה מודעת

ומנכיחה את הנשימה לאורכו ולרוחבו של הגוף

ושוהה

בלי ידיעה,

בסקרנות והקשבה למה שרוצה להישמע,

אולי כזיכרון,

אולי כתחושה,

אולי כאמונה,

אולי כרגש

או שילוב כזה או אחר

ומתחילים לעלות קולות שמזכירים לי את התפיסה

שכל פעם שקרה משהו שלא רציתי,

מיד אתו עלתה הפרשנות שזו אשמתי,

שאם הייתי טובה זה לא היה קורה...

תפיסה שבחגיגיות של ראש השנה 

אני מביעה התכוונות עמוקה להתנקות ממנה...

ואז מצטרף מחנק בגרון,

זה שאני מכירה,

שאסף אליו את כל הפעמים בהם השתקתי אותי

כי "אני לא מספיק"

ואז אני פוגשת את הילדה הזו

המתוקה שהייתי

וסולחת לה על כך ששוב ושוב

התבלבלה כשציפתה מעצמה להיות מושלמת

והרגישה אשמה על כך שלא..

ומזכירה לה במבט רך ומנצנץ 

שככה בדיוק היא היתה צריכה להיות,

שאני מקבלת אותה בדיוק כמו שהיא

בדיוק ככה עם הנאיביות והפגיעות,

גם (!) כשהיא הופכת לתוקפנות שמבטיחה לשווא להגן,

וגם על כל הפעמים שוויתרה על עצמה

כי באמת באמת האמינה לפחדים ושזה מסוכן לה..

ומנקה ומקלפת את הציפיות שמציבות לי רף בלתי אפשרי

עם תנאים לאהבה

ועוד לפני שאני עוברת לבחירה, למימוש כזה או אחר,

אני מביאה סליחה וקבלה שלי אותי

מנקה גם תפיסה שאומרת : "זה יותר מידי.. הגזמת.."

ואת ההרגל לוותר על עצמי

ולהתאים את עצמי אל האחר באשר הוא מתחלף אליו

ולרגע שלא אבלבל... -

זה לא שאני מתנערת מאחריות,

אבל בהפוך על הפוך -

ככל שאני מחניקה את הצרכים והרצונות שלי,

יהיו כוחות נגדיים ש"יאזנו" את התמונה באופן שלא תואם את המציאות

ודווקא אז יש סבירות גדולה יותר שאחטא ליקיריי (ולי)

אז עוד לפני שאני בוחרת או מממשת את הרצון,

אני רק נותנת לי לגיטימציה לרצות אותו,

מנקה את הקולות המדכאים,

נוכחת עם הרגשות באשר הם

ושוהה...

עד שמשהו נפתח ומשתחרר

ומאפשר לי לראות את התמונה בבהירות 

ומתוך הבהירות הבחירה טבעית וברורה יותר.

בכל ליבי אני מאמינה שכשמשהו נכון ללב שלי,

זה תמיד לטובתם הגבוהה של כולם.

אלא שההרגל שלי הסית את תשומת הלב שלי מהלב אל השכל

לכן, אני לומדת להחזיר אותי אל עצמי, אל הלב,

והדרך לשם נסללת עם הסליחה..

(אגב.. גם כשאני לא מצליחה..

אני מזכירה לעצמי שוב לסלוח לי, 

מתוך הבנה שכנראה שהמערכת של עדיין זקוקה למגננות,

לא שאני נעצרת פה,

כי אני לא מסכימה למצב,

אבל מקבלת אותו ואותי כרגע.

ומתוך הקבלה מתאפשר ריכוך נוסף של מנגנוני ההישרדות

ואני מתקרבת עוד יותר אל הלב...)

משם מן הסתם הסליחה אל האחר אפשרית הרבה יותר

ויש לומר שאף מתייתרת כי מלכתחילה

ככל שאני בחיבור אל המרכז, אל הלב שלי

אני יותר מדויקת אלי ואל סובבי..

אבל בקשת סליחה מהאחר זה כבר נושא לפעם אחרת..

ובינתיים,

מאחלת לנו גמר חתימה טובה,

חגים שמחים ובכלל...ימים יפים 💕

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~

חדש על המדף:

מתנה ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בצילום, 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

כך שתוכלו לחזק את האהבה שביניכם

בלחיצה כאן פרטים נוספים

~~~~~~~~~

פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

אפשר בלימוד עצמאי בקורס דיגיטלי: 

• איך לעבור את הקיץ בשלום? קורס מעשי on-line  לזוגות   - פרטים נוספים בלחיצה כאן
• 
  
• איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line    . פרטים נוספים בלחיצה כאן

ואפשר גם בפגישות פרונטליות:

• פגישות פיזיות/ Skype ~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן