גלית אליאס

זה מה שאני שומעת הרבה.. אבל זה עוד טוב.. כי אני בזמנו, הייתי כל כך שקועה בביצה שלי שאפילו לעצמי לא העזתי להציע.. כלומר כל כך היה לי קשה ומבאס שהעדפתי לטמון את הראש בחול ולקוות שהדברים יסתדרו מעצמם.. 'עם הזמן' כמו שאומרים.. ויום רודף יום אחרי יום בריחוק וניכור ליד האיש שאתו התחתנתי, שאני יודעת איזה לב רחב ורגיש יש לו אבל כאילו להכעיס – רואה איך כווווולם חוץ ממני זוכים ליהנות ממנו ומתקשה לעכל לאן הגענו.. עד ש.. הזמן אכן עשה את שלו - והוא החליט לעזוב.. אבל אז עברתי תהליך ששינה לנו את החיים זה היה תהליך מודע וגם לא מודע שעברתי ואחריו ידעתי שהחיים שלי כבר לא יהיו אותו הדבר וכשהחלטנו לתת צ'אנס נוסף לקשר שלנו והשתמשנו בכלים הייחודיים הללו שייצרו את השינוי עבורי - כל הקשר הזוגי שלנו קיבל תפנית מבורכת זה כאילו (או לא כאילו?) כל אחד מאתנו בעצם היה מישהו אחר שבא לקשר.. אפשר לומר שיש לנו היום זוגיות פרק ב בעוד אנחנו- אותם בני זוג . כל אחד מאתנו 'משודרג' והקשר הזוגי שלנו בשמיים (ברור.. הילדים גם הם מרוויחים

גם אם הוא לא מעוניין ללכת לטיפול, מה את יכולה לעשות בעצמך, כדי להצליח את הזוגיות שלכם ? את מה שאת הולכת לקרוא כאן כתבתי בשבילך, במיוחד במיוחד לך שמרגישה בדידות, כאב או צער על אובדן האהבה הישנה שהתפוגגה לה שנים שחייתי אתו אבל לבד... עם התחושה הזו שחונקת בגרון, שמערבלת את הבטן, זו שבדרכו המיוחדת של הגוף, מה שהיא אמרה לי בעצם זה- הוא לא אתי.. אני לא אהובה.. לא בטוח לי פה.. ובדרכו המוכרת ההישרדותית שהגוף מדבר בה, הוא אותת לי - להיסגר, להתרחק, להקטין ציפיות כדי שלא להתאכזב שוב, כדי שלא אפגע עוד יותר... זה.. הוביל מן הסתם לכך שהוא התרחק עוד יותר והיה שם אפילו פחות בשבילי. והדקות/ שעות/ ימים.. חלפו, כשהמחנק בגרון והערבול בבטן לא מרפים.. הם היו שם - אולי, כי לא ממש יכולתי להרשות לעצמי לוותר על האהבה הזו אני זקוקה לה, זקוקה לו, זקוקה לחיבוק, לרכות, לכתף להניח עליה את הראש.. והמועקה מחוסר האהבה מחד ומהתלות שלי בה מאידך לא הניחה.. ויצאה ממני החוצה ככעס, ותסכול, ובכי, וגם אלה - לא ממש הצליחו 'לגרום לו להבין'... מה כל כך קשה ? מה הבעיה לחבק, להרגיע, להבין.. איך

כמה פעמים שמעת או חשבת כך ? אז זהו, שזה פשוט לא נכון ! סורי על הנחרצות, שנייה לפני שאת מדפדפת, נסי את זה: אם ישנו תסכול שמציק לך בקשר שלך, זה אומר שמשהו חדש עומד להיוולד (!) קונפליקט הוא הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש (דר' הארוויל הנדריקס) אם רק יש לנו הכלים, באמצעותם נאפשר לה להתרחש . " אני לא יכול עם הכעסים שלך יותר " הוא אמר לה השבוע כשהסביר לה למה הוא רוצה להתגרש, " זהו, לא עוד. נגמר! לא יכול יותר. .." זה נכון שלא נעים כשבן הזוג מתפרץ, וזה לא משהו שאנחנו רוצים להסכים לחיות אתו, העניין הוא ש הקושי שלו עם התפרצויות הולך אתו גם אם יתגרשו. .. עוד יותר מזה- כפי שבאופן לא מודע זה בדיוק מה שמשך אותו אליה (כן, כן, לא נשמע הגיוני אבל זה אכן כך.. כבר מתבהר יותר) בדיוק אותה הנטייה להתפרצויות תהיה זו אליה יימשך עם בת הזוג הבאה שלו כי הרי קשה לו כל כך עם התפרצויות בגלל שאמא שלו הייתה מתפרצת כשהיה קטן, ובכל פעם שהיא הייתה מתפרצת עולמו חרָב עליו מחדש והתסכול וחוסר האונים שחש מולה היה כל כך גדול אך מעולם לא עובד בתוכו,

הנה סרטון מקסים על אמפתיה , למה היא חשובה , ו איך אפשר לפתח אותה בתוכנו . לטובת מעדיפי הקריאה תרגמתי סימולטנית מתחת לסרטון. כל אחד מאתנו חווה את החיים מתוך נקודת המבט האישית שלו על המציאות. המציאות מסוננת אצל כל אחד מאתנו דרך החושים שלו,  הטמפרמנט שלו וניסיון החיים שלו. זוהי המציאות היחידה שאנחנו באמת יכולים להכיר. עם זאת, זה קריטי להתפתחות האישית שלנו,  למערכות היחסים שלנו ולחברה כולה שנעשה מאמץ להבין ולהכיר גם את המציאות של האחר את זה אפשר ליצור באמצעות  ה אמפתיה. ה אמפתיה היא היכולת שלנו להבין ולחוות את נקודת המבט של האחר , הרגשות שלו, וחווית המציאות שלו אנחנו חיות חברתיות והיכולת שלנו לתקשר ולהבין את הרגשות של האחר היא ה מפתח לשמר את מערכות היחסים שלנו. מחקרים מראים שישנם חלקים במוח  שמאפשרים לנו לזהות מה אנחנו מרגישים אל מול ההתנהגות מי שמולי, ומאפשרים לנו להבין מה החוויה שם, ההנחה היא שישנה מערכת של נוירוני-מראה במוח  שגורמים לנו לחקות את הפעולה של האחר. זה למשל מה שקורה לנו כשאנחנו רואים מישהו מפהק ועולה בנו פיהוק. גם כשאנחנו רו

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול -  את היום בו הוא הציע לי נישואין.  הייתי בעננים, זרחתי, ריחפתי,  היה משהו כל כך מבטיח באהבה שלנו אז. ובכל זאת, לא עבר זמן רב מהרגע שעברנו לגור יחד  ועד למריבה הראשונה שלנו. כן, גם אותה אני זוכרת,  מריבה שהביאה עוד ועוד מריבות,  כל אחת מוסיפה עוינות, כעסים ותסכולים שהולכים ומצטברים.  זה לא שלא ניסינו לטאטא אותם, אבל לשווא.  זה כבר לא היה אותו הדבר,  המרחק בינינו הלך וגדל, וחיינו זה לצד זו,  אמנם באותו הבית, אך בחיים מקבילים. הסיפור הזה לא יוצא דופן,  והתסכול מהדינמיקה הזוגית לעתים כל כך גדול  שלמעלה מ 30% מהזוגות הנשואים ,  מוצאים את עצמם שוב על מדרגות הרבנות הפעם כדי להתגרש. על פניו נראה כאילו אין אופציה אחרת מפירוק. בהחלט ישנם מקרים בהם פרידה היא הבחירה הנכונה, עם זאת, לרוב זו איננה האמת, אלא שבני הזוג לא מודעים לחלקים בתמונה הרחבה, אותם אני מביאה כעת. ברור לי שלו היו רואים את התמונה הרחבה, כפי שאנחנו כזוג והזוגות אותם אני מנחה - רואים היום - המציאות וגם הסטטיסטיקה היו נראות אחרת . הנה מ