רגע לפני ששוברים את הכלים - על תסכול ושחרור ממנו
"עוד קצת... כבר מגיעים " אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי, תוך שאני מתנשפת בכבדות, צועדת באיטיות תחת השמש הקופחת, ממצמצת מהמליחות שהזיעה מגירה אל תוך עיני, הנוף עוצר נשימה, צוקים צהובים נישאים אל שמיים כחולים, אי שם במדרון פס ירוק של צמחיה לאורך האפיק, אבל כעת, משהמשכנו אל עבר הבְּרֵכוֹת העליונות והתרחקנו מהירוק המחָיֵיה, רק מידי פעם נשמע פכפוך המים בנקיק ומזכיר לנו שהם שם ממלא בתקווה שהנה.. כבר נזכה לשוב אליו, להתרענן במימיו המרעננים, הצלולים, המצננים... ובינתיים, הדרך ממשיכה על המדרון, עוד עיקול, שוב עלייה מתונה שמכבידה על השרירים, אחריה ירידה תלולה לוקחת לקצה גבול היכולת את שארית כוחותיי, ( לא שזו איזו פסגה נחשבת אלא יותר שילוב של 38 מעלות בשלהי הקיץ, ושרירים שרגילים לתנוחת ישיבה :- ) ואז... חוזר הצליל המפכה של הזרימה להישמע, הצלה... הקלה מתפשטת בגוף, הגענו אל המים הצוננים. הרגליים טובלות, הקור הרענן שוטף אותן מבחוץ ומעביר רעד קל מעלה, 1,2,3 ו... ספלאש... קפיצה למים הקרים והגוף רווה נחת... עונג צרוףףףףף "איך היי