יום ראשון, 27 בפברואר 2022

"ילדתי לא מזמן, התינוק עלי 24/7, ואני ובן הזוג כל הזמן רבים..."

 כך התחילה נ. את השיחה הראשונה שלנו.

"אני לא מוצאת לו שום מסגרת טובה מספיק,

הוא לא ישן בלילות, היתה תקופה שגם לא אכל באופן סדיר,

אז מרוב לחץ הייתי מאכילה אותו מתוך שינה...

אני מרגישה שעוד רגע אני משתגעת

ואם זה לא מספיק- נוספים על זה גם מתחים עם האיש שלי,

כי הוא חושב שאני מגזימה ולא מסכים אתי

וגם כי אנחנו כבר ממש לא מצליחים להיות ביחד,

בשום צורה..."

~~~~


ראשית, בלי קשר לנ. ולאיש שלה באופן ייחודי, 

חשוב לדעת - 

וזה משהו שאם אני הייתי יודעת כשהייתי בשלב הזה... וואוו -

יש מצב שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי.. 

אז חשוב לדעת - שזוהי פאזה, אמנם מורכבת  - 

ועדיין - זו פאזה בחיים שמביאה אתה 

יציאה מאיזון ואפשרות לחזור לאיזון מחודש.

(וככל שנבין אותה החזרה לאיזון מחודש תהיה קלה ומבורכת יותר)

 

בעת לידה של תינוק ובמיוחד של הילד הראשון לבני הזוג,

מופר האיזון שהיה קודם, ומשתנים "סדרי העולם" המשפחתיים.

אז, בין היתר, יצר הקיום האנושי מפנה את כל המשאבים-

הפיזיים - והנפשיים מהאֵם לתינוק:


למעשה זה מתחיל כבר בהיריון - שם העוּבָּר מקבל עדיפות

ולמשל יקבל אספקת ברזל בלי תלות במצב מאגרי הברזל של האם.

כך זה ממשיך גם בשנה - שנתיים הראשונות לחייו של התינוק-

בהן הורמונלית יופר האיזון באופן כזה בו המאזן ההורמונלי בין היתר

יקטין את החשק המיני ויגביר את הדאגה והטיפול האימהי לתינוק.

זהו כוח קיום הישרדותי חזק שפועל עלינו

וכדאי לדעת שכך.

(אני מדברת ככלל שיש לו מן הסתם יוצאים מן הכלל)


מתוך הבנה שכך הם פני הדברים,

קל יותר יהיה לקבל את המצב בהבנה (מצד בן הזוג)

והוא יוכל - בתקווה - פחות לקחת את הדברים באופן אישי - כעלבון, כדחייה... 

כך פחות ישכנעו אותו רגשות שמובילים למסקנות כמו: "אולי זה נגמר בינינו",

מתוך היאוש שתובע "ככה אני לא מוכן להמשיך כל חיי".


זהו מצב זמני .

ויחד עם זאת שהתסכול שפוגש בנן הזוג עשוי להיות קשה,

ההבנה שזהו שלב זמני ולא אישי עשויה להקל ולו במעט.


הידיעה שזו פאזה זמנית שמפרה את האיזון מטעמים של קיום האנושות,

תאפשר (אולי) יותר הבנה ויותר מרחב נשימה.

יותר אורך רוח והכלה שיאפשרו לאיזון מחדש בקצב המתאים

לחזור אט אט לשגרה שמיטיבה לכולם בהתאם לצרכים - 

גם של התינוק וגם של ההורים.

זה באופן כללי.


יחד עם זאת

ומעבר לכך - ישנו תמיד סיפור הרקע הילדי של האם והאב

ומעניין להיווכח בשחזור שהוא עובר הפעם דרכם:


"אנחנו באים משתי משפחות הפוכות לגמרי..."

היא ממשיכה לספר לי:

"אצלי בבית כל הזמן דאגו לנו ועטפו אותנו בצמר גפן,

אצלו - אפשר להגיד שהוא גדל לבד..."


לכאורה - ההיפך לגמרי -

למעשה - אלו הם שני קצוות שמחזיקים בדיוק את אותו התסכול.


אם לשם הדוגמא - 

גדלתי לאם מזניחה ויש בי צמא למגע, רכות ויחס אוהב 

(באופן טבעי והגיוני)

אני עשויה למצוא את עצמי נוהגת באחד מהקצוות כשאני הופכת לאם בעצמי:

או שאני מתנהגת בדיוק כמו האם שהיתה לי וממשיכה את ההזנחה לילדי,

או שאני מתנהגת בצורה ההפוכה - שמנסה לפצות על החוסר שלי

ומעניקה טיפול בדאגת יתר (עד כדי חנק) לילדי.


זאת כל עוד לא ריפאתי את הכאב על ההזנחה שחוויתי כילדה.

(וזה נכון לגבי כל דבר שחווינו)


כדי שאוכל לרפא את אותה ההזנחה -

תת המודע שלי ימשוך אותי לבן זוג מהקצה ההפוך -

שוב - הפוך לכאורה

כי אותו התסכול קיים אצל שני הקצוות.

ההתנהגות המפצה לא באמת מצליחה להרגיע את התסכול...


ואז - 

נריב על זה.

כי אני מפצה ומגזימה בעודף דאגה לילדים

והוא  לא חושב שככה צריך כי לא כך גדל בעצמו (ובלא מודע לא בחר בפיצוי)

והנה לנו הזדמנות לריפוי והתמרה של הכאב ההוא

ריפוי ושחרור מהכאב הילדי 

והתמרה שתאפשר לנו להפסיק את השחזור של אותו התסכול מדור לדור !


אלא שהשינוי האמיתי לא יתאפשר אם נשנה רק את ההתנהגות -

זה שינוי שמשאיר אותנו בין הקצוות..

(בין ההזנחה לפיצוי העודף של הטיפול במקרה הזה)


לא פעם אנחנו טועים ומנסים לשנות מצבים

כשהמיקוד שלנו הוא בהתנהגות.

תוך שאנחנו מתעלמים מהמטען הרגשי שנמצא שם - 

עד שלא נביא את תשומת הלב אל המטען הרגשי שההתנהגות נושאת -

נמצא את עצמנו נעים בין הקצוות,

ממשיכים לריב ולהתווכח,

ומתקבעים עוד ועוד בתוך התסכול הישן ההוא

שגם ממשיך ועובר לדור הבא...


אז מה כן ??


כשאני עובדת אתה על התסכול שכרגע עומד בפניה,

והיא מביאה את תשומת הלב אל הגוף ונותנת ממש לרגשות הקשים להיות,

עולה הסיפור של הילדה שהיא היתה כמתבגרת ווכחנית,

נו, ברור... 

בבית שבו ההורים עוטפים עד כדי חנק,

הדרך של הילד המתבגר להתחבר לעצמו אך טבעי שתהיה בווכחנות 

ואין גיל מתאים לכך מגיל ההתבגרות..


וככל שהיא נותנת תוקף לתסכול של הילדה,

מאפשרת לה להתרחב אל המרחב הטבעי שלה,

מגיעה הקלה פיזית והמחנק משתחרר,

מגיעה הקלה רגשית ובטחון מחליף את הפחד

(אותו פחד שהועבר אליה בעודף הטיפול מהוריה שניסו לחסוך ממנה את תסכולי החיים - לשווא)

מגיע שקט מנטלי שיכול לראות ולהיווכח 

בנפרדות הבריאה בינה לבין התינוק שלה, -

נכון - שעדיין תלוי בה כמספקת צרכיו ויחד עם זאת -

נוצר אמון באינסטינקטים הבסיסיים שיש לו ויכולת לסמוך עליהם.

מתאפשרת חוויה כללית של שקט ורוגע.

אותה חוויה שיש לתינוק שמקבל את צרכיו מאם טובה דיה

במילותיו המדויקות של ויניקוט.

(לא יותר מידי ולא פחות מידי)


מתוך מצב שכזה - 

הטיפול בתינוק שלה יהיה מזין ומטפח יותר

תוך שהיא דואגת גם לעצמה

וחוזרת להיות גם האישה שהיא לצד היותה אם.

כך נוצר איזון מחודש שלוקח את כוווולם בחשבון

וככל שזה יתרחש בהכלה, -

כל אחד לתסכולים שעולים בו -

כך יוכלו בני הזוג לעבור את הפאזה הזו 

ולצאת ממנה מחוזקים ואף קרובים יותר זה לזו.

גם פה -

ככל שנימנע מהאשמות, והשלכת התסכול על האחר,

ככל שננצל את ההזדמנות שהתסכול עולה - להכלה וריפוי

כך נוכל להיות טובים יותר לעצמנו וגם לסובבינו.


אמן!


אשמח לשמוע את דעתך,

איך היתה לכם התקופה המאתגרת הזה?

עד כמה ההתוודעות לתוכן הנ"ל עושה לך סדר ומרגיע?


פה בשבילכם ❤❤


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

                  פה בשבילך במגוון דרכים:
  • איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? תהליך מוקלט בוידאו עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • פגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם








יום ראשון, 20 בפברואר 2022

מה קורה במוח כשמתאהבים? (פוסט וולנטיין'ס פוסט)

וגם: איך להמשיך ולהפעיל את המנגנון הזה בתוך קשר זוגי ארוך טווח? 

תרגום סימולטני מתוך מאמר מאת: Michael Merzeniche PhD 

שפורסם ב Medscape.com לרגל יום האהבה הבינלאומי

"

מה שקורה לנו במוח כשאנחנו מתאהבים,

קשוח לא פחות מסערה של כימיקלים שמשוחררת בו..

המערכת העצבית של המוח מקבלת שוב ושוב 

מנות גדושות של דופמינים ונוראדרנלין שמציפות ושוטפות אותה.

אלו הם הכימיקלים שגואים ומעוררים בנו התרגשות וחמימות שמוקרנת מאתנו לכל עבר.


דופמין הוא כימיקל המקושר לתגמול

זו הדרך של המוח להתכוונן לתוצאה טובה כלשהיא

שאמורה להיות מודגשת וזכירה -

ובמקרה הזה - דופמין משוחרר כשאני מקבלת משהו נפלא ממך -

כפי שאנחנו נוהגים בהתאהבות,

או כשיש לי העונג לתת לך משהו

אהבה/ התאהבות הינו בהקשר הזה - מנגנון נתינה~קבלה של משהו נפלא


אותה מערכת משחררת גם נוראדרנלין

בגלל החידוש והתרגשות שבדבר.

זו הדרך של המוח להדגיש שיש פה משהו טרי, 

חדש שקורה וכדאי לשים אליו לב

זה גורם לנו להרגיש ב ח י י ם!


כמעט ואין זמן אחר בחיים

בהם מרגישים חיוּת שכזו 

כמו שמורגשת כאשר מתאהבים


ככל שמערכת היחסים מעמיקה,

העונג שמצופה מהאהבה גורם לנו לרצות עוד ממנו.


אחד הדברים המופלאים בדופמין הוא 

שהוא מופרש בהתחלה רק בזמן ההתרגשות,

אבל אח"כ, אחרי שהמוח למד - הוא חכם מספיק

על מנת לשחרר אותו מראש בזמן הציפייה -

לחיבוק, לנשיקה או לנוכחות של האהוב.


למעשה החמימות מתחילה להופיע -

עוד לפני רגע החיבור ..

זה גורם לנו לרצות מזה עוד...

וזוהי.. כמו שרובנו זוכרים ממש סוג של התמכרות -

הרצון לראות שוב ושוב את אותו אהוב..


ופה חשוב לדעת... שזה נכון לא רק לגבי אהובים..

למשל אם ממש נהנה לשתות כוס מרטיני אחרי יום עבודה - כך כותב המאמר מדגים -

בסופו של דבר זה בגלל איך שזה מאפשר לך להרגיש -

למשל רגוע,

למרות שלאורך זמן, אותה תחושת רוגע עשויה להיווצר כבר אחרי השלוק הראשון..

הרבה לפני שהאלכוהול עשה את העבודה -

מאותה הציפייה שנוצרה במוח.

(נקודה למחשבה איך לרתום את המנגנון הזה ולהפעיל אותו ביוזמתנו...)

~~~~~


כשהקשר מתבגר, זה הופך מ"התמכרות" ל"היקשרות"

וזה קורה בשתי צורות:

אחת כשאנחנו ממש מתחברים למישהו -

ממש מתוגמלים מהנוכחות שלו -

אז המוח משחרר אוקסיטוצין,

זה תורם להרגשת אמון מול האדם הזה,

מישהו שאמור להיות אחד אתך

נוצר קשר במובן הבסיסי כימיקלי במוח.


זה גם סוג הקשר שנוצר בין הורה לילד -

ובכלל נוצר בין אנשים שנמצאים בחיבור בצורה כה חיובית וממושכת.

נוצר בונד כימי - שמורגש גם כשהם יחד וגם כשהם רק חושבים זה על זו.


הדבר הקריטי השני שמתחולל בנו בהקשר הזה

קשור לפיתוח תחושת אני (self)

כשאני מרגיש/ חושב/ עושה משהו, אני משייך אותו למקור -

אותו מקור שהוא "אני"


{ פה- אני חורגת מהרצף של התרגום ומוסיפה

ששני ההיבטים הלכאורה הפוכים הללו הינם קריטיים לקשר בריא -

האחד - ההיקשרות המחברת בין בני הזוג

והשני - תחושת הייחודיות האישית - הנפרדות, האחרוּת של כל אחד מהם.

בתוך תהליכי הריפוי במסעות הזוגיים -

אנחנו נותנים לגיטימציה לייחודיות האישית של כל אחד מאתנו

ומתוך נפרדות בריאה - יכולים לייצר חיבור בוגר ומזין }

~~~~~


איך נוכל להיעזר במידע הזה על מנת להתרחב לאהבה,

להעמיק את מערכות היחסים, ו/או להתכונן לקראתה?

שואל כותב המאמר ועונה לסיכום:


ראשית עלינו להיות מודעים למכניקה של המוח,

ולייצר מצב של אספקה של דופמינים ונוראדרנלין.

את זאת אפשר לעשות על ידי כך שמעשירים את החיים

בהפתעות, חיוניות, אתגרים ורגעים מעניינים -


בנוסף, נוכל לחיות את החיים באופן מלא תחושת תיגמול וחדשנות,

כשאחת הדרכים להגביר תחושת תגמול -

היא על ידי כך שנהפוך להיות נדיבים יותר -

כן... בכל פעם שאנחנו בנתינה,

בכל פעם שאכפת לנו ממישהו - משתחרר דופמין במוח


כמובן שאפשר גם לשבת ולחכות לקופידון - שיירה את החץ,

או לאחֶר שיתן לנו על מנת שנקבל :-)

אבל אז אנו עשויים להיכנס למאבק כוחות כזה

בו שנינו מחכים לשווא שהאחר יתחיל קודם.. 


במקום זאת, 

ככל שניקח לידינו את המושכות

ונהיה בעצמנו אדם חיובי, אוהב ונדיב יותר -

כך נעצים את המנגנון הכימי הזה במוח

ואת תחושת האהבה שמקימה אותנו לתחייה

ו... מעבר להנאה מעצם החיים כשאנחנו כאלה,

לרוב גם נופתע לגלות עד כמה זה מדבק -

וסוחף גם את האחר לחגיגה!

~~~~~


זה יכול להיות עניין של החלטה!


והנה השראה מצוינת 

לאדם שהצליח להביא את האיכויות הללו ובגדול -

עוד תוכן שהיה זמין ברשת לכבוד יום האהבה הבינלאומי:


להרבה ימים מלאים באהבה,


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך




יום ראשון, 13 בפברואר 2022

All you need is love ... טא טא טא טא דם.............. ♥️ טריק לוונטיין אוהב ♥️

 נראה לי שעליתי על משהו !! :-)

ואני מתחילה בסיפור קצר:

כבר שנים שאני שותה קפה עם סוכר,

בעצם מאז ומעולם,

כולם סביבי כולל הילדים הגדולים שלי -

מזמן למדו ליהנות מהקפה שלהם נטול מתיקות,

אבל אני כל כך אהבתי דווקא את המתיקות שבקפה,

שבכלל לא היתה לי מוטיבציה לנסות להיגמל ממנה...

(מלבד המוטיבציה הבריאותית שמרחפת מעלי כרעיון כבר שנים)


באופן שהפתיע אפילו אותי,

מצאתי את עצמי לפני כשבועיים

מסיימת את הקפה כשמתוק לי מידי בפה..


אחרי כמה כוסות כאלה,

הגיעה ההכרה והבחנתי בכך באופן מודע

ואז - חשבתי לעצמי -

שאולי זה הזמן שלי לנסות להפחית/ להוריד את הסוכר מהקפה


ואכן, זה מה שעשיתי,

ובמשך כמה ימים 

לפעמים שתיתי בלי סוכר

ולפעמים הוספתי קמצוץ ממנו..


אחרי כמה ימים כאלה ובהם כמה וכמה כוסות קפה לא מתוקות -

שמתי לב שכשאני שותה את הקפה

עם מעט הסוכר - מה שאני מחפשת בו - זה את המתיקות,

שמן הסתם לא מספיק היתה בו

ו פ ת א ו ם הבליח במוחי הרעיון -

לנסות בקפה הבא -

להביא את תשומת ליבי ולמקד את בלוטות הטעם שלי

בטעם של הקפה. 

כלומר במה שיש ולא במה שחסר..

זו היתה פריצת דרך עבורי כי נקודת המבט החדשה 

איפשרה לי להצליח ליהנות מהטעם של הקפה

במקום לערוג למתיקות שאיננה

ואני יכולה לספר לך שעכשיו - אני מצליחה 

ממש ליהנות מהקפה שלי כשהוא ללא סוכר.


ו... מה בין הקפה והסוכר לבין מערכות יחסים ???


אנחנו חיים בתרבות שנושמת, מטיפה וטובלת באשמה, שיפוטיות וביקורת.

גדלנו וחונכנו על זרי הביקורת.

בִּשְמָה לימדו אותנו להיות טובים יותר (לכאורה לפחות)

זאת אומרת שהנטייה הטבעית שלנו תהיה לחפש את מה שחסר


דרך אחרת להסביר זאת תהיה להזכיר

שהתודעה הקולקטיבית שאנחנו חלק ממנה,

הינה תודעה הישרדותית.

- אף שמנקודת מבטי - אנחנו בתהליך יציאה מההישרדות הזו -

ועדיין, בהישרדות כמו בהישרדות -

אם אני עוברת למיקרו - הגוף של כל אחד מאתנו -

החלק הפעיל יותר במוח שלנו במצב הישרדותי הינו החלק האחורי -

גזע המוח, שנקרא גם מוח הזוחלים ואחראי

על הפעולות האוטומטיות של הגוף וכן על ההישרדות שלנו,

וככזה הוא מתוכנת לחפש את הסכנה 

על מנת להיות מוכן אליה כשהיא מגיעה.

מה שמתורגם במצב שהינו דמוי הישרדותי -

להתמקד במה שאין, בחסר.

(וזהו רק אלמנט אחד שבו מתבטא המוד ההישרדותי 

שמנהל את רובנו למרות שאיננו בהישרדות אמיתית)

~~~~~~~


יום האהבה הבינלאומי יכול להיות לנו 

כהזדמנות נפלאה - 

ליציאה מהמוד ההישרדותי דרך התרגול ה"קטן" הזה - 

למקד את הפוקוס שלנו בטעמים של מה שיש

במקום להיות מפוקסים על מה שחסר -

ואפשר אף להגדיל ולתרגל- הוקרת תודה על היש.

ממקום שמאתגר ומגייס סקרנות לראות 

מזוויות חדשות את מה שיש (בשונה מהזוית שמחפשת את החוסר)

~~~~~~


אנחנו רגילים להסתכל על מי שלצידנו באופן מקובע,

כלומר מתוך הנחה שאנחנו יודעים עליו הכל,

ומבינים יותר ממנו מה קורה בתוכו,

לא פעם אנחנו שמים אותו בתבניות (חלקן לפחות לא ממש מחמיאות)

ואם אנחנו יודעים הכל -

אז מן הסתם פחות חשוב להקשיב לו

כי ממילא אני יודעת בדיוק מה הוא הולך לומר..


פעם שמעתי משפט חכם ועתיק שאומר משהו דומה ל:

" אם אני בטוחה שאני מכירה אותך,

כאילו הימתתי אותך בקרבי "

חזק.. בוטה אבל יש בזה לא מעט..

שהרי אנחנו כיצורים אנושיים

כל הזמן מתפתחים, משתנים, עוברים דרך שמעצבת אותנו,

וכשמישהו שהכיר אותי לפני 20 שנה,

נשאר עם רשמים ומתייג אותי דרכם

(זה כמובן לא בא מרוע, אלא מהמקום הפגוע שלו בסיטואציה ההיא)

זה לא מאפשר לי בקלות להביא את מי שאני

ובטח שלא מאפשר לו לראות את מי שאני במלואי

(כמובן שאני לא תלויה בו בלהביא את עצמי וזה המקום לצמוח אליו)

זאת אומרת שהנטייה הזו

עוצרת אותנו מלראות בדיוק את מה שאנחנו רוצים לראות לא פעם -


את אותו המקום הפגיע,

שמלא באהבה,

כמה לחיבור,

לנראות,

לקשר...


אלא שזהו פלונטר עם אין מוצא

כשאותו מוד הישרדותי מנהל אותנו

כיוון שהוא מספר לנו שזה מה שיציל אותי -

ושעלי להמשיך לראות את מה שחסר -

כדי שלא אתאכזב,

כדי שלא אפגע...


אז... איך אפשר אחרת??

איך לצאת מהפלונטר ההישרדותי הזה ? 

ולו צעד קטן לשם:


נתחיל עם מה לא.. :

מן הסתם כשיש טינה, כעסים, תסכולים, אכזבות

יהיה לנו קשה להניח אותם בצד, 

וגם לא יהיה נכון להתעלם מהן, להדחיק, להשתיק

ופשוט ככה משום מקום לחפש את מה שטוב ...

(לפעמים זה יהיה אפשרי ומגניב שכך.)

אם ישנם מטענים כאלה שמקשים עליך לראות את מה שטוב בו,

כדאי להתחיל קודם כל להביא את תשומת הלב 

אל אותם המקומות הפגועים שהתעוררו בתוכך,

למשל אם ניקח לדוגמא מצב בו הוא מתייג אותך באופן מקטין שפוגע בך,

עצם זה שזה פוגע בך,  כלומר עצם זה שזה הפעיל אותך אמוציונלית -

זה סימן שיש בתוכך איזהשהוא חלקיק שמאמין לו,

מזכירה את הקו המנחה :

"If it's histerical, it's historical"

זאת אומרת שהשלב הראשון, אחרי ההבחנה בכך שהופעלת, 

יהיה לעשות u turn לעולמך הפנימי,

כדי שנוכל להגיע לדיסוננס הפנימי הזה, ולהשרות בו שלום,

בעצם לפגוש את אותו מקום ילדי שאז התערער -

ולהזכיר לו את האמת - 

שאת~ה  בדיוק כמו שאת~ה ראוי~ה לאהבה,

לחבק ולאפשר לעצמך לגדול לשלם~מה שאת~ה

כשהשער לצמיחה הזו - הוא התסכול שלך (ממנו או בכלל)


הרי כל קונפליקט,

כל מה שמפעיל אותנו אמוציונלית -

הוא בעצם הריפוי שלנו שקורא לנו ורוצה להתרחש.


כן.. אני יודעת כמה מפתה להישאר בהאשמות על הצד השני

ובהזדהות עם הכאב שעלה בנו,

אבל אלה... רק מחפרים אותנו יותר עמוק בבוץ..


יותר עמוק בכמיהה למתוק

ובאפס יכולת ליהנות מהטעמים האחרים שזמינים לנו וערבים לחיך ולגוף


אז הנה לנו עוד מועד לתזכורת -

יום האהבה הבינלאומי - או יום הוולנטיין, 

לשנות כיוון ולהגביר עוד ועוד את האהבה בחיינו

כי.. אין מדויק יותר ממילותיהם של הביטלס הגדולים -

....All you need is love, love

Love is all you need


וכשאני מנצלת את הפגיעה מהאחר,

כשער להגיע דרכו אל המקומות הפגועים שבתוכי,

להביא אליהם אהבה וריפוי,

הרי שהוספתי עוד אהבה אלי

ואז, אני יכולה גם לראות אחרים ממקום אמפטי יותר

ולהביא גם אליהם יותר ויותר אהבה מזינה...


לחיי האהבה ♥️♥️


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך



~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

                  פה בשבילך במגוון דרכים:
  • איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? תהליך מוקלט בוידאו עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • פגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם








יום שבת, 5 בפברואר 2022

אם הוא בגד בה... מה זה אומר עליה.. ??

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי בדו קרב

 - יש לומר אבוד מראש - מול החתולה שלי...


כן..

גם תוך כדי הקרב היה לי ברור שהוא אבוד מראש

ובכל זאת זה נמשך... מאחר והתנהל במוחי דו קרב מקביל: 

בין הקול הזה שהיה לו ברור- לא רק שזה קרב אבוד מראש, אלא שהוא לגמרי מיותר

לבין קול אחר שניצח והוביל אותי להפסד בקרב עם החתולה -

קול שהגיע מירכתי המוח העתיק שלי

וחווה זלזול, ביטול והתעלמות מצד החתולה (חח.. כן)

שנכנסה שוב הביתה למרות שאמרתי לה "לא"!"


וכידוע, כשהחלק העתיק במוח הוא המוביל...

אין זרימת דם מספקת לחלק החושב... 

מה שהוביל להתנהגות שלי (?) 

שכללה צעקות, גערות קשות (על החתולה ..😲 שאגב אני ממש אוהבת...)

ושליחת ידיים מסלקות.. שהיו -ליטרלי - בשר תותחים,

התנהגות שהובילה להכרעה בנוק אאוט של 3 שריטות עמוקות ב 3 מאצבעות יד ימיני...

תוך שהיא יוצאת מהבית מתוך יאוש (והנה שוב אני נופלת בפח ומאנישה אותה)


ועד כמה שהסיטואציה היתה מגוחכת...

היא העלתה על פני השטח תכנים מעולמי הפנימי

שביקשו את תשומת ליבי האמפטית,

בעוד שהציפייה היתה כמובן לקבל את האמפטיה מן החוץ,

מה שהיה חסר סיכוי ... כי הלחץ שלי הפעיל את כל מי שהיה סביבי 

(ולחץ לא מאפשר אמפטיה - בהמשך יהיה ברור למה...)

וניסה להרגיע אותי ... לשווא.


בדיעבד .. אחרי האירוע התיישבתי עם עצמי

והסכמתי להרגיש את אותן תחושות שמוכרות לי מאי אז

אותו תסכול ש: 'לא רואים אותי'

(שכזכור - עלה מהחתולה שנכנסה הביתה למרות שאמרתי לה "לא"...)

תסכול שכבר מזמן לא מורגש ביום יום שלי -

כי היה אחת הכיכרות המרכזיות של התכנים הפנימיים שלי לעיבוד וריפוי -

אבל הנה עלתה עוד שארית כדי להתנקות

ומתוך אמפטיה וסליחה לעצמי סגרתי עוד מעגל בנושא.


ואז...

אחרי כמה ימים - שמעתי קולות של תגרת חתולים בחוץ

וראיתי חתולה אחרת נלחמת מלחמת חורמה בחתולה הקטנה והמתוקה שלי

והבנתי -

או נזכרתי ש -

it's not about me -

שזה - אגב, מסר שקיבלתי כבר מזמן מאיזה בת קול שמימית..

ומידי פעם הוא חוזר ומהדהד בחיי:


זה בכלל לא היה קשור אלי .. (כאילו דאאאא)

היא עוברת תקופה קשה עם האיום הזה בחוץ

ומנצלת כל הזדמנות להימלט למקום בטוח בתוך הבית...


ואז... עלה בי צורך עז להגן עליה

וכהרף עין הפרשנות השגויה ההיא התחלפה בתרגום ענייני של הסיטואציה 

והחלק החושב במוח שבו נמצאת אגב גם היכולת האמפטית שלנו

הצטרף לחלק ההישרדותי במוח שנרגע כי נוצרה בהירות שלא מדובר באיום עלי

שהרי it's not about me...

והשלום והאהבה חזרו לשרור בינינו.


אבל...

למה אני מספרת לך על זה בעצם?


כי לא פעם, הפרשנות שלנו לדברים

דורכת אותנו ומפעילה את החלק ההישרדותי במוח

שלא רק שמוביל אותנו להתנהלות שמסלימה ומוציאה את כולנו פצועים,

גם לא מאפשר לאינטגרציה במוח להתקיים

ולנו לראות באמפטיה ובאנושיות את המצב

(זה אגב בדיוק מה שאנחנו עושים בפגישות זוגיות עם האימגו

מצליחים להביא כל אחד את נקודת מבטו החשובה ואת הצרכים שלו

באופן שמאפשר באמת לאחר לא רק להקשיב אלא להיות באמפטיה,

מצב בו אינספור פתרונות עניניים מתאפשרים גם במצבים שנקודת המוצא שלהם היא לכאורה "אין מוצא"  )

צילמתי ליד בית.. קצת נראה שוויץ אבל לא :-)

כן..!

ואני מתחילה בדוגמת קיצון, אולי קצת מתריסה -

גם כשהוא } בוגד בה { (!!) ... it's not about her !!!

אלא קשור לאיזה שהוא חוסר שקיים בו ומחפש מילוי..

נכון, לרוב לשווא.. 

נכון,  לא פעם הוא ישליך עליה את התסכול ויאשים אותה בכך

נכון, זה גם יהיה סופר טבעי מצידה לחוש כך...

ובכל זאת - זה לא קשור אליה!

לא שלרגע ישתמע מדברי שזוהי התנהגות ראויה בעיני...

ובכל זאת ההפרדה וההבחנה בינו לבינה קריטית 

לבריאות הנפשית ולמערכות היחסים שלנו

ורובנו חיים את הערבוב הזה,

לכן התחלתי דווקא בדוגמא הקיצונית הזו.

~~~~~~


גם כשהוא } לא רוצה שהיא { תלך למסיבה כי הוא מקנא

וגם כשהיא מרגישה כלואה (כי יש בתוכה חלק שנכנע לרצונו 

וזו עבודה שלה בפני עצמה שלא אתייחס אליה כאן כדי להצליח להגיע לפואנטה)

גם במקרה הזה - it's not about her,

זה לגמרי אודות הפחד שלו לאבד 

פחד הנטישה שלו שלימד אותו - שכשהוא יחזיק חזק חזק הוא יוכל לשלוט במצב -

מה שאולי (?) באמת הציל אותו כילד,

אז - היה בהישרדות אמיתית

אבל היום... כשהפחד שלו מושלך עליה...

זה רק מייצר את ההיפך - מעצם הקושי שזה מייצר אצלה,

מתסיס את האווירה וגורם לה לרצות רק לברוח...

שזה - אופס... בדיוק האובדן ממנו הוא פוחד...

~~~~~~

ציור של יא יוי קוסמא מתך התערוכה במויזאון תל אביב

כשאנחנו מצליחים לזכור שככלל -

האחר לא באמת רוצה לפגוע בנו

אלא רק... להגן על עצמו -


לא שזה בהכרח ימצא חן בעיני,

לא שזה תמיד יהיה מקובל עלי,

לא שאוכל לאפשר לזה להמשיך לקרות -

אבל זה יהיה בהחלט פחות פוגע

ויאפשר לנו לתקשר ממקום אנושי ואכפתי.


ולא, זה לא מייתר את העיבוד הרגשי

של אותו הצד שנפגע,

למעלה מכך - כדי להצליח להגיע למצב בו

מתאפשרת ההפרדה הזו ומופיעה אמפתיה אמיתית -

ריפוי רגשי הוא הגשר האולטימטיבי לכך.


כלומר ככל שהיא תעבד את כאב הבגידה למשל,

שכולל בין היתר אזכור כואב של חווית ערך עצמי דָרוּס,

כאב מפלח מתוך חווית נטישה, דחייה, 

חוסר משמעות, ביטול, קנאה, שנאה, כעס עד כדי זעם,

אשמה, כישלון ועוד ועוד רגשות קשים מנשוא,

שחווית הבגידה העלתה על פני השטח,

ככל שהיא תנצל את ההזדמנות לעיבוד הרגשות הללו,

כך תוכל לחוש הקלה (!)

ובנוסף לה התבהרות לגבי הנפרדות הבריאה בינו } לבינה {

ומתוך כך בין היתר גישה זמינה יותר לאמפטיה שבה,

ראשית עבור עצמה וביום מן הימים גם כלפיו. אולי..

~~~~~~~~~


או בדוגמא השניה -

ככל שהוא יעבד את פחד הנטישה

והיא תעבד את ההרגל לוותר ולהכניע את עצמה,

כך יוכלו להחליף בשיחה את מאבק הכוחות

ולמצוא אינספור פתרונות שממלאים את הצורך שלה ושלו גם יחד.


בהיבטים נוירולוגים אפשר לתאר זאת כך:

כשאנחנו במוד הישרדותי זמין לנו רק החלק האחורי הפרימיטיבי במוח

וזה אומר שיש ניתוק עצבי מהחלק החושב

שבו מתקיימת היכולת שלנו לאמפטיה.

לכן - כשאנחנו בהישרדות  - אין אמפטיה, אין אנושיות, אין "אחֶר"...

יש רק אני פצוע, כאב וניסיונות מכאיבים 

להפסיק את הכאב הזה שמן הסתם רק מעצימים אותו (לכל הכיוונים) 


ככל שנעבד, תיווצר אינטגרציה בין החלקים במוח

ונוכל לחוות גם שיפור באיכות החיים וגם באיכות מערכות היחסים שלנו.

~~~~~~


לסיכום והשלמת התמונה - אני מביאה את דבריו של דר' דניאל סיגל

שהוא פסיכיאטר, פסיכולוג ומדען דגול שכתב עשרות ספרים- חלקם רבי מכר

והוא מזכיר לנו שבריאות (מנטלית ובכלל) מתאפשרת מתוך אינטגרציה.

על מנת שתתקיים אינטגרציה, עלינו ליצור ראשית מובחנות והפרדה

ורק אז - משמתקיימת היכולת להיות שונים -

רק אז ליצור חיבור -

חיבור כזה שלא מבטל את הייחודיות של כל אחד מאתנו.


לעומת מצב של ערבוב - כמו שנוצר כששמים פירות בבלנדר -

מה שמייצר עיסה אחידה שמעלימה את הייחודיות של כל פרי -

בסלט פירות - מתקיים חיבור כזה שמשאיר גם את הייחודיות של כל אחד.


אז...

תוך כדי שאנחנו נעזרים בתסכול -

שמעלה את התכנים הפנימיים והתסכולים שהיו קבורים בתוכנו -

ומנצלים את ההזדמנות לריפוי אישי -

כל אחד פנימה לעצמו ,

מתאפשרת בין היתר יותר ויותר מובחנות,

יש יותר לגיטימציה פנימית להביא את הייחודיות שלנו -

אנחנו עומדים מאחורי עצמנו,

נוצר חוסן פנימי,

קבלה שלנו כפי שאנחנו,

אהבה לעצמנו בכל תנאי -

וככל שזה מתאפשר אלינו פנימה -

כמו קסם זה גם יכול להתאפשר החוצה מאתנו אל האחר


זאת אומרת שברוב המקרים נמצא את עצמנו מלכתחילה מעורבבים בקשר,

כשההשלכות, התסכולים, המריבות מרחיקות אותנו זה מזו וכל אחד מעצמו,

אבל (!)

כאשר אנחנו לומדים לקחת את הקושי

ולהיעזר בו כמקפצה פנימה, כשער לעולמנו הפנימי,

ככל שיש ריפוי -

כך נוצרת מובחנות מחד וחיבור בריא מאידך.


הללויה!


לחיי הריפוי שהשער אליו הוא דווקא הקונפליקטים הזוגיים,

ריפוי שמאפשר חיבור כזה בו כל אחד מאתנו

קורן יותר ויותר בבהירות את הייחודיות שלו

אמן!


גלית אליאס

מומחית להחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

                  פה בשבילך במגוון דרכים:
  • איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? תהליך מוקלט בוידאו עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • פגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם