גלית אליאס

 כך התחילה נ. את השיחה הראשונה שלנו. "אני לא מוצאת לו שום מסגרת טובה מספיק, הוא לא ישן בלילות, היתה תקופה שגם לא אכל באופן סדיר, אז מרוב לחץ הייתי מאכילה אותו מתוך שינה... אני מרגישה שעוד רגע אני משתגעת ואם זה לא מספיק- נוספים על זה גם מתחים עם האיש שלי, כי הוא חושב שאני מגזימה ולא מסכים אתי וגם כי אנחנו כבר ממש לא מצליחים להיות ביחד, בשום צורה..." ~~~~ ראשית, בלי קשר לנ. ולאיש שלה באופן ייחודי,  חשוב לדעת -  וזה משהו שאם אני הייתי יודעת כשהייתי בשלב הזה... וואוו - יש מצב שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי..  אז חשוב לדעת - שזוהי פאזה, אמנם מורכבת  -  ועדיין - זו פאזה בחיים שמביאה אתה  יציאה מאיזון ואפשרות לחזור לאיזון מחודש. (וככל שנבין אותה החזרה לאיזון מחודש תהיה קלה ומבורכת יותר)   בעת לידה של תינוק ובמיוחד של הילד הראשון לבני הזוג, מופר האיזון שהיה קודם, ומשתנים "סדרי העולם" המשפחתיים. אז, בין היתר, יצר הקיום האנושי מפנה את כל המשאבים- הפיזיים - והנפשיים מהאֵם לתינוק: למעשה זה מתחיל כבר בהיריון - שם העוּבָּר מקבל עדיפות ולמשל יקבל אספקת ברזל בלי תלות במצב מאגרי הב

וגם: איך להמשיך ולהפעיל את המנגנון הזה בתוך קשר זוגי ארוך טווח?  תרגום סימולטני מתוך מאמר מאת: Michael Merzeniche PhD  שפורסם ב Medscape.com לרגל יום האהבה הבינלאומי " מה שקורה לנו במוח כשאנחנו מתאהבים, קשוח לא פחות מסערה של כימיקלים שמשוחררת בו.. המערכת העצבית של המוח מקבלת שוב ושוב  מנות גדושות של דופמינים ונוראדרנלין שמציפות ושוטפות אותה. אלו הם הכימיקלים שגואים ומעוררים בנו התרגשות וחמימות שמוקרנת מאתנו לכל עבר. דופמין הוא כימיקל המקושר לתגמול זו הדרך של המוח להתכוונן לתוצאה טובה כלשהיא שאמורה להיות מודגשת וזכירה - ובמקרה הזה - דופמין משוחרר כשאני מקבלת משהו נפלא ממך - כפי שאנחנו נוהגים בהתאהבות, או כשיש לי העונג לתת לך משהו אהבה/ התאהבות הינו בהקשר הזה - מנגנון נתינה~קבלה של משהו נפלא אותה מערכת משחררת גם נוראדרנלין בגלל החידוש והתרגשות שבדבר. זו הדרך של המוח להדגיש שיש פה משהו טרי,  חדש שקורה וכדאי לשים אליו לב זה גורם לנו להרגיש ב ח י י ם! כמעט ואין זמן אחר בחיים בהם מרגישים חיוּת שכזו  כמו שמורגשת כאשר מתאהבים ❤ ככל שמערכת היחסים מעמיקה, העונג שמצופה מהאהבה גורם לנו ל

 נראה לי שעליתי על משהו !! :-) ואני מתחילה בסיפור קצר: כבר שנים שאני שותה קפה עם סוכר, בעצם מאז ומעולם, כולם סביבי כולל הילדים הגדולים שלי - מזמן למדו ליהנות מהקפה שלהם נטול מתיקות, אבל אני כל כך אהבתי דווקא את המתיקות שבקפה, שבכלל לא היתה לי מוטיבציה לנסות להיגמל ממנה... (מלבד המוטיבציה הבריאותית שמרחפת מעלי כרעיון כבר שנים) באופן שהפתיע אפילו אותי, מצאתי את עצמי לפני כשבועיים מסיימת את הקפה כשמתוק לי מידי בפה.. אחרי כמה כוסות כאלה, הגיעה ההכרה והבחנתי בכך באופן מודע ואז - חשבתי לעצמי - שאולי זה הזמן שלי לנסות להפחית/ להוריד את הסוכר מהקפה ואכן, זה מה שעשיתי, ובמשך כמה ימים  לפעמים שתיתי בלי סוכר ולפעמים הוספתי קמצוץ ממנו.. אחרי כמה ימים כאלה ובהם כמה וכמה כוסות קפה לא מתוקות - שמתי לב שכשאני שותה את הקפה עם מעט הסוכר - מה שאני מחפשת בו - זה את המתיקות, שמן הסתם לא מספיק היתה בו ו  פ ת א ו ם הבליח במוחי הרעיון - לנסות בקפה הבא - להביא את תשומת ליבי ולמקד את בלוטות הטעם שלי בטעם של הקפה.  כלומר במה שיש ולא במה שחסר. . זו היתה פריצת דרך עבורי כי נקודת המבט החדשה  איפשרה לי להצליח ליהנו

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי בדו קרב  - יש לומר אבוד מראש - מול החתולה שלי... כן.. גם תוך כדי הקרב היה לי ברור שהוא אבוד מראש ובכל זאת זה נמשך... מאחר והתנהל במוחי דו קרב מקביל:  בין הקול הזה שהיה לו ברור- לא רק שזה קרב אבוד מראש, אלא שהוא לגמרי מיותר לבין קול אחר שניצח והוביל אותי להפסד בקרב עם החתולה - קול שהגיע מירכתי המוח העתיק שלי וחווה זלזול, ביטול והתעלמות מצד החתולה (חח.. כן) שנכנסה שוב הביתה למרות שאמרתי לה "לא"!" וכידוע, כשהחלק העתיק במוח הוא המוביל... אין זרימת דם מספקת לחלק החושב...  מה שהוביל להתנהגות שלי (?)  שכללה צעקות, גערות קשות (על החתולה ..😲 שאגב אני ממש אוהבת...) ושליחת ידיים מסלקות.. שהיו -ליטרלי - בשר תותחים, התנהגות שהובילה להכרעה בנוק אאוט של 3 שריטות עמוקות ב 3 מאצבעות יד ימיני... תוך שהיא יוצאת מהבית מתוך יאוש (והנה שוב אני נופלת בפח ומאנישה אותה) ועד כמה שהסיטואציה היתה מגוחכת... היא העלתה על פני השטח תכנים מעולמי הפנימי שביקשו את תשומת ליבי האמפטית, בעוד שהציפייה היתה כמובן לקבל את האמפטיה מן החוץ, מה שהיה חסר סיכוי ... כי הלחץ שלי הפעיל את כ