מה אני עושה כשדברים לא עובדים ואני לא מרוצה?
כשהייתי בת שנה וחצי - כך אמא שלי מספרת - דיברתי שוטף, הייתי עומדת במרכז המעגל מול כל הדודים (הייתי הנכדה הבכורה והיחידה אז) ומתמלאת מהתשואות... אבל אז... (כשהייתי בת שנתיים) נולד לי אח תפנית בעלילה ש"לקחה ממני את פיסת גן העדן" והעבירה את תשומת הלב באופן טבעי ממני - אליו. כפעוטה באופן בלתי נמנע... הפרשנות הפנימית שלי לכך שכבר לא מריעים לי היתה: "אני לא מספיק" בשנים הללו - פיתחתי תלות באישור הסביבה - שליוותה אותי בהמשך חיי: כש מחד דחפתי את עצמי להצליח ולהצטיין, להעז, לומר "כן" לכל דבר כדי לזכות באישור, בתשואות הנכספים ומאידך התפתח בי פחד מדחייה שמהול בבושה שמנע ממני להביא את עצמי במלואי מאחר ולא תמיד היו מגיעות תשואות, ולא תמיד חוויתי שביעות רצון מסיבית ממי שמולי. הדפוס הזה כמו כל דפוס הישרדותי ה וביל אותי בדיוק אל מה שהכי פחדתי ממנו - ככל שהייתי תלויה באישור הסביבה, כשבו זמנית מתקיים בי הפחד מחוסר אישור היה זה מתכון בטוח לדחייה (!) באופן אבסורדי - בדיוק ההיפך ממה שהדפוס מספר לי (שהוא מוביל אותי אל עבר אישור)