גלית אליאס

כשהייתי בת שנה וחצי - כך אמא שלי מספרת - דיברתי שוטף, הייתי עומדת במרכז המעגל מול כל הדודים (הייתי הנכדה הבכורה והיחידה אז) ומתמלאת מהתשואות... אבל אז... (כשהייתי בת שנתיים) נולד לי אח תפנית בעלילה ש"לקחה ממני את פיסת גן העדן" והעבירה את תשומת הלב באופן טבעי ממני - אליו. כפעוטה באופן בלתי נמנע... הפרשנות הפנימית שלי לכך שכבר לא מריעים לי היתה: "אני לא מספיק" בשנים הללו - פיתחתי תלות באישור הסביבה - שליוותה אותי בהמשך חיי: כש מחד דחפתי את עצמי להצליח ולהצטיין, להעז, לומר "כן" לכל דבר כדי לזכות באישור, בתשואות הנכספים ומאידך  התפתח בי פחד מדחייה שמהול בבושה שמנע ממני להביא את עצמי במלואי מאחר ולא תמיד היו מגיעות תשואות, ולא תמיד חוויתי שביעות רצון מסיבית ממי שמולי. הדפוס הזה כמו כל דפוס הישרדותי ה וביל אותי בדיוק אל מה שהכי פחדתי ממנו - ככל שהייתי תלויה באישור הסביבה, כשבו זמנית מתקיים בי הפחד מחוסר אישור היה זה מתכון בטוח לדחייה (!) באופן אבסורדי - בדיוק ההיפך ממה שהדפוס מספר לי (שהוא מוביל אותי אל עבר אישור)

אבל מה לעשות כשאני לא שמחה? מה לעשות: כשאני כועסת? או מתוסכלת? כשאני עצובה? כשאני פ ו ח ד ת??? ~~~~~ מאד נפוץ סביבנו ההרגל לומר משפטים כמו: " עזבי, כנסי לפרופורציות... באפריקה יש ילדים רעבים " או " למה את עצובה? לא חבל על הלב שלך? תחייכי, השמש זורחת! " ועל גלי התפיסה הזו אני שומעת לא פעם אנשים שאומרים : " אני לא נשאר איפה שלא טוב לי .." שזה סבבה. אבל שווה רגע לבדוק - מה זה הדבר שעשה לי לא טוב ולהבחין ש כשאני עוקפת אותו ה "לא טוב" עדיין נשאר בתוכי ויצוץ מתי שהוא שלא בשליטתי לזכור ש כל מה שקורה בחוץ - משקף לי חלקים בעולמי הפנימי ו אם ממש קשה לי להיות ליד מישהו ורק בא לי לברוח משם, זהו צוהר מופלא (גם אם לא נעים) לעולמי הפנימי. אז רגע לפני שאני בורחת או רגע אחרי, כדאי שאבדוק מה הקושי שעלה בי כי המישהו הזה אמנם הציף אותו אבל הקושי הזה הוא של י ונמצא בתוכי - ברוב המקרים - עוד לפני שהכרתי את המישהו הזה , חבוי וקורא לי לרפא אותו. רגע... אני רוצה להדגיש שאין לי כוונה לתמוך בהישארות במקומות בהם לא טוב לי

"הוא אמר לי, שהבעיה שלי היא שלא הצלחתי להכיל את הפצע שלו, למלא אותו בחום, רכות ואהבה ובגלל זה הוא בעצם עזב... מעניין אותי מה את חושבת על זה.." היא כתבה לי לפני כמה ימים ואני, מיד תוך כדי שעניתי לה הבנתי שיהיה נכון לכתוב על זה בהרחבה, ביקשתי רשות לשתף והנה זה מונח פה לפניך: אז ככה... אנחנו לא אמורים להכיל את האחר (!) לא. אלא... אנחנו מוזמנים להכיל את מה שקורה בתוכנו כש האחר ... כועס/ מתוסכל/ לא מרוצה/ עצוב.... וכו'... כילדים זוהי בהחלט ציפייה לגיטימית - שאמא תכיל אותי, וכך תלמד אותי בעצם ללא מילים להכיל את התסכול בעצמי. וכשזה לא קורה (ובינינו לרוב זה לא קרה...) אנחנו נשארים מצד אחד עם הציפייה הזו שיכילו אותנו ומצד שני לא מסוגלים להכיל את התסכול שלנו.. לכאורה תלויים באחר כשעולה תסכול. ואז...  מה שנובע מכך באופן טבעי הוא שאנחנו כל הזמן משליכים את התסכול על מי שמולנו ומתערבבים אתו למשל: כשהוא } כועס, במקום להכיל את הבהלה שמתעוררת בתוכה ולהרגיע אותה, היא { עושה כל שביכולתה להסות אותו כדי ש