גלית אליאס

האם נכון לרָצוֹת את האיש שלך כדי להצליח את הזוגיות שלכם? -   "תתנהגי יפה"... "תהיי ילדה טובה" - " כן, כן, "  נשמע קול פנימי בתוכי, בעוד הילדה שהייתי, מונָעת מהצורך שלי להרגיש אהובה, רצויה, לקבל את האישור, ומאידך מהפחד לחוות דחייה ונטישה, נעניתי לציפייה ממני וגדלתי להיות "ילדה טובה". זהו אחד הקולות שעיצבו את ההרגל שלי לרָצוֹת, אם לא 'הָ' ויצרו בי אוטומט לומר 'כן'   משחר ילדותי. נכון שהיו גם תקופות של התמרדות בחיי, אני זוכרת את עצמי כנערה, בכורה, איך לקחתי על עצמי 'לסלול לאחי ואחיותיי את הדרך', ולעשות "דווקא" "ללמד אותם" (את ההורים) מה טוב. העניין הוא   שגם   להתמרד , כמו כמובן   לרָצוֹת   - שניהם   ניזונים   וקשובים לרצון של האחר . מה   הוא   רוצה/ מצפה/ מבקש... גם   הכניעה   לרצון האחר כמו   גם ההתנגדות לו מרחיקים אותנו מהרצון האותנטי שלנו. מעבר לכך, אלה   מרחיקים אותנו מהמהות הפנימית שלנו כי אם ציפו למשל שאהיה ילדה טובה ושקטה ונכנעתי לציפייה הז

כך אמרה לי יונית אתמול, ולא, היא לא לבד.. גם אני- כשהיכרתי את האיש שלי, סיימתי ללמוד יפנית (כן, כן :-) הייתי בעיצומו של תהליך קבלה ללימודי המשך ביפן אבל אז.. החלטנו להתחתן,  והתכניות שלי נגנזו. (לגמרי אני, האחראית היחידה לכך) את היצירתיות שלי אהבתי לבטא דרך המצלמה אבל אז... הכרתי אותו והוא צלם כל כך מוכשר, שזה נראה לי מיותר לנסות ו...התחביב שלי נגנז. (שוב בגללי) וזו היתה רק ההתחלה, כשהילדים נולדו התמסרתי להם מתוך בחירה (די ברור וטבעי) רק ששכחתי את עצמי גם שם. "... נשים רבות מוצאות את עצמן רחוקות מתחושת שלמות בחיים   ובמקום ליהנות ממי שהן, מוותרות על עצמן  וזאת תוך נטייה להיות בנתינה לכוווולם: לילדים, לבן הזוג, להורים, לבית...  ואז, בסוף היום, כשמגיע תורן,  הן נותרות לרוב נטולות כוחות ועייפות מכדי להקדיש ולו מעט תשומת לב לעצמן. כך, לאורך זמן נשכח מאתנו מה אנחנו רוצות, מה אנחנו שוות,  מה אנחנו יודעות ומה באמת חשוב לנו.  אט אט אנחנו מתרחקות מהמרכז שלנו ומקולנו הפנימי האותנטי  ובכך שוכחות את העוצמה הטמונה בנו.  ....

אני, מטבעי, יש לי מן הרגל כזה לדאוג לכווולם – לתת, לטפל, להקדיש, להיענות לצרכים ולבקשות, לעשות קודם כל את מה שצריך , ( ורק אחר כך את מה שאני רוצה .. אבל למי כבר נשאר כוח אחרי שכווולם טופלו להתפנות לרצון שלי.. וכשזה לא קורה כל כך הרבה זמן.. מי בכלל זוכר מה אני רוצה... ) לסדר, לנקות, לארגן, להכין, לעבוד, לעבוד, לעבוד.. ככה נראו חיי לפני כמה שנים. זה לא שלא הייתי הולכת ליוגה וקרמיקה, זה לא שלא היתה לי משרה בכירה ומרשימה.. אבל גם אלה היו מתוך אותו doing שממנו פעלתי. שממנו לא ראיתי, לא שמעתי ולא הייתי מחוברת לעצמי. לא נשמתי, כאילו הסתפקתי רק בשאריות החמצן.. ומן הסתם זה הִקְצין מאז שהתחתנתי ועוד יותר ועוד יותר עם כל ילד שנולד. מצד אחד לא יכולתי לראות שכך , והמשכתי.. מצד שני, היה כל כך הרבה כעס בתוכי על הוויתורים הללו (ברובו לא מודע) שהייתי חסרת סבלנות, ועצבנית, וה מרמור הזה היה יוצא על כווולם (כן, אלה שלכאורה התמסרתי לטיפול בהם.. ) וככה עברו להם החיים, כשאני באוטומט נותנת וכועסת, מטפלת וממורמרת, אחרונה בתור. עד ש...