גלית אליאס

לפעמים תוך כדי פגישה מגיעות להן פנינים בחרוזים שכאלה, שמעבירות את המסר בתמצית ובבהירות כמו זו שהציגה עצמה לפני כמה ימים כששמעתי את עצמי מציעה לו } אחרי שהיא { סיימה לשתף: "לדבר באופן שמתבונן ולא באופן שמתגונן" החלפה של אות אחת שעושה הבדל של שמיים וארץ בחוויה, בתחושות של שני הצדדים  ובאווירה שביניהם תוך כדי וגם אחרי השיחה כמה רגילים אנחנו להת ג ונן, האוטומט שלנו יעלה בנו צורך כזה,  בטח אם האחר מתלונן ובטח ובטח אם התלונה מרמזת על איזה שהוא קשר אלינו - ועולה בנוּ ולוּ צל של ספק שמופנית כלפינו אצבע מאשימה... אז, מיד נידָרֶך, בשברירי שניה תעלה על פני השטח באחורי התודעה שלנו אשמה, אפילו אם אנחנו יודעים - בראש - שזו לא אשמתנו ואולי דווקא אז הדיסוננס גדול יותר - כשברגש - תצוף האשמה באופן אוטומטי ותעביר אותנו - למוד ההישרדותי האופייני לנו - ואו ש נילחם ו נאשים בחזרה  או ש נתגונן , כניסיון ל ברוח מהאשמה (מה שלא פעם נחווה כלוחמני לא פחות) כך או כך, כמו כל דפוס אוטומטי, גם זה משאיר אותנו במוד הישרדות, רחוקים זה מזו, אולי בטוחים בצדקתנו, אבל... לבד. ובטח את האחר שהעלה את מצוקתו -  לב

שיר ושירה הם זוג מקסים ואוהב, הם ממש מעריכים ואוהבים מאד אחד את השני, אבל... כשהיא מופעלת ממשהו, היא נדרכת וצועקת (כי זו הדוגמא שספגה בבית שבו גדלה) ואז, כשהוא שומע את הצעקות שלה, הוא בבת אחת נדרך וקופא. הוא לא יכול לסבול ולו עלִיָיה במיקרו דציבל (בשילוב של מתח כמובן) כי... נכון...  בבית שבו הוא גדל היה שקט. גם אם מתוח, היה שקט. כשכבר היו מגיעים לצעקות, זה היה ממש אבל ממש מסוכן - בחוויה הילדית שלו והמסר הלא מילולי היה - אין מקום, בשום פנים ואופן לצעקות. היום, בָּקֶשֶר עם שירה, מבחינתו -  הוא שוב ושוב אומר שהיא { אשמה. ש" זה הכל בגלל שהיא צועקת. וכשהיא תפסיק לצעוק הכל יהיה בסדר ..." אבל , ויש לי פה כמה 'אבל'ים - ראשית  - לא בטוח שזה נכון.. שהבעיות יגמרו כשהיא תפסיק לצעוק..  שנית -  הצעקה שלה מסתירה צורך לא מסופק וכשאנחנו משתיקים אותה הוא לא מקבל ביטוי - מה שעשוי להגביר בה את המתח ואז..  נכון.. היא כנראה תצעק עוד יותר (אחרי הכל זה האוטומט שלה) שלישית - אלה הם אוטומטים שהוטבעו בתת המודע שלהם והדרך לשינוי שלהם הינה תהליכית. זאת אומרת שכשנצליח בה זה יהיה יותר ויותר, לאט