גלית אליאס

אחד הדפוסים המאד מתוחכמים שלי שזיהיתי ממש לאחרונה,  מקורו בתפיסת ערך עצמי נמוך שהוטבעה בי - בין אם כי הורי היו טרודים ולא פנויים אלי רגשית בינקותי,  בין אם אני זו שפירשתי את העומס שלהם כחוסר אישור שלי כילדה, אולי כי נולד לי אח כשהייתי בת שנתיים, שלקח ממני את פיסת גן העדן, או מעוד אינספור אפשרויות שיכולות להסביר חוויה הזו לפיה 'אני לא מספיק'...  תפיסה זו לא רק שמוסיפה מרירות לטעם החיים שלי,  דחפה אותי בין היתר לסגל לי מחד שקדנות ומצוינות על מנת להוכיח ש אני בכל זאת שווה , ומאידך וכאילו מנגד - דחפה אותי בהפוך על הפוך להיות תמיד האנדרגדוג - ובאופן סיסטמתי - הובילה אותי להערים על עצמי קשיים כאילו כדי לשמר את חווית חוסר הערך : כך למשל בצבא, אמנם התקבלתי להיות פקחית טיסה, אבל אז, כשהודיעו לנו  שאנחנו הקורס הראשון עליו חלה תקנה חדשה שאומרת - שרק מי שיצא לקצונה יוכל להיות אחראי משמרת - אני - כאילו דווקא -  החלטתי להוכיח שאצליח להיות אחראית משמרת בלי לצאת לקצונה (!) ולא יצאתי לקצונה רק בשביל להוכיח זאת.. וכאילו ראיתי כי טוב, כי אכן הייתי אחמ"שית ללא מילוי התנאי, אחרי שנים, (כל זא

"כאב וחוסר וודאות הם חלק בלתי נפרד מהחיים" אומר דר' סטאץ בסרט התיעודי המרגש שבו צילם אותו מטופל שלו,  (בנטפליקס - STUTZ) כשהוא מתאר את גורם ה X - הקול של אותו חלק בתוכנו שישוב ויזכיר לנו את חוסר ההיתכנות שלנו, הוא "הנבל" בסיפור הפנימי שלנו שיציף שוב ושוב את סיפורי התפיסות המגבילות שלנו על עצמנו, יעלה את הפחדים הראשוניים המושרשים בנו, יעצים את סיפורי המגבלות שלנו וידחוף אותנו לוותר. סטאץ מוסיף ואומר שאי אפשר להיפטר מאותו גורם X, אבל מה שאפשר וחשוב - הוא להעביר את הניהול של הקולות שלנו ל הכרה. ואז - גם אם זמנית - נוכל לנצח את גורם ה X.  כך עד שיגיח שוב וישמיע את קולו וישיב אותנו להתמודדות נוספת. (מנסיוני ככל שנעשה זאת, כוחו של ה X  הולך ונחלש וכוחה של ההכרה מתייצב  וחווית החיים הופכת מרווחת, נעימה, מספקת ושמחה יותר) אין לנו מנוס כבני אדם - אומר סטאץ - ולא נוכל להימנע  מ 3 האספקטים של המציאות - כאב, חוסר וודאות  ועבודה מתמדת איתם עלינו ללמוד לחיות בשלום.  לו יכולנו להעלים את חלק ה X שבנו, לא היתה התפתחות, הוא בא לדחוף אותנו אל השלב הבא שלנו. כל פעם שנצליח להתגבר על

השנה הסתנן לו איכשהוא פורים  ונפל עלי בהפתעה כשלא הייתי מוכנה לקראתו... לא שהיו לזה השלכות קונקרטיות כלשהן, אלא בעיקר ההפתעה שחוזרת שוב ושוב  מתאוצת הזמן שרץ וחולף לו... אך עכשיו כשהוא כבר כאן, במיוחד נוכח האירועים המתלקחים סביבנו זו הזדמנות מעולה להתבוננות וחשיבה מחודשת על המָסֶכוֹת שאימצנו לנו ושמאחוריהן אנחנו מתנהלים, (השמח~ הרציני ~ החכם~ הרגשני-ת~ הרציונלי וכו'..) על התפקידים - (ההישרדותיים) שלקחנו על עצמנו לאורך השנים, (בגדול מה שנע בין המושיע ~ הקורבן ~ המקרבן ) שלעיתים אנו מזוהים אתם עד כדי כך שהם מגדירים אותנו על המרחק שאלה וגם אלה מייצרים מ האני האוטנטי שלנו ו... על מידת ההשפעה שלהם על המאבקים בחיינו. ~~~~~ אנחנו יצורים חברותיים.  נולדנו חסרי אונים לחיבוק של אמא וככאלה אנחנו תלויים באהבתה. כשעל זו - האהבה- מונחת ההבטחה שמקודדת באחורי תודעתנו - במן משפט דומה ל: "אם יאהבו אותנו, ידאגו לנו וימלאו את צרכינו". לכן נעשֶה כל מה שנִדָרֶש על מנת שיאהבו אותנו. כילדים - ברור.... ואם לא נשנה זאת - זה ימשיך ללוות אותנו כדפוסי התנהגות גם בבגרות. (כמסכות, כתפקידים, הרגל