גלית אליאס

לא, לא התבלבלתי.. יודעת שיום כיפור מאחורינו  אבל מי שהסוגיה הזו רלוונטית עבורו.. יודע שזה לא עניין של יום אחד, אפילו אם מדובר ביום מיוחד כמו יום הכיפורים... גם לא של כמה ימים..  מדובר יותר בכיוון של כמה שנים.. כן - שנתיים זה בערך הזמן שלוקח להחזיר את האמון אחרי רומן מחוץ לנישואין. לפחות שנתיים.. אז בעצם – אני מדברת על אמון , ועל בנייה מחדש. הסליחה היא לא העניין העיקרי , היא לא ה מטרה למרות שהיא מאד מדוברת ו in .. שזה כשלעצמו יכול להטעות אותנו, אבל בינינו, תארו לעצמכם סיפור כזה, אם בתוך הכאוס הזה הצד השני חוזר ומבקש סליחה – זה היה באמת מרגיע אתכם ? הייתם מסוגלים באמת לסלוח ? אמממ... כנראה שלא.. מנקודת המבט שלי יש שני עניינים משמעותיים בהרבה מהסליחה עליהם אני רוצה להרחיב. מן הסתם כשנעבור דרכם גם היא תגיע כנראה שלמה יותר, כנה ואמיתית - סליחה מעומק הלב . העניין האחד מתייחס בעיקר לצד הנבגד והוא – האמון. עניין עניין מה שנקרא.. העניין השני עליו ארחיב בשבוע הבא - מתייחס בעיקר לצד הבוגד והוא – התבוננות והבנה מה היה שם

יום הכיפורים קרב ובא ומחשבות חשבון נפש מתחילות לטייל לנו בראש, איפה טעיתי, הגזמתי, הייתי נוקשה מידי, איפה לא שמתי גבול כראוי, איפה לא ראיתי את הצרכים שלו , איפה אני בוחרת להתעלם ונמנעת מלהיפגש אתו.. ביחד אתן עולים שיפוט וביקורת, עולה אולי אשמה וחרטה , ועולה הצורך לבקש סליחה . אז רגע לפני שאת רצה להתנקות בבקשת סליחה ומחילה.. אני רוצה להתייחס ל " פרה הקדוש ה" הזו – שמתחילה במילים "אני מתנצלת על.." ולהביא נקודת מבט שונה. לא, היא לא מבטלת את הכמיהה שלנו להתפתח ולצמוח אל אני טוב יותר, ו בטח שלא את קדושתו של החג והמעמד , ובכל זאת נקודת מבט אחרת שמייצרת את השינוי המיוחל . כאשר אני מתנצלת על משהו – מתקיימת ב בסיס ההתנצלות הזו ההנחה שטעיתי , אם טעיתי – משמעו שיש מישהו אחר שצדק (גם אם לא היה כך בסיטואציה עצמה, אלא רק מעצם הבאת הדברים כהתנצלות) כלומר – כשאנחנו מתנצלים אנחנו למעשה מכניסים את עצמנו ל מישור של הצדק. במישור הזה יש מונחים כמו אשמה, שיפוט, ונו נו נו. . במישור הזה מי שמבקש את הסליחה מרגיש לא בסדר , ומי שממנו

עם כל הכבוד לזוגיות טובה ומענגת, ואת יודעת כמה כבוד יש לי אליה... רציתי לאחל לך ולומר שמה ש קודם כל חשוב שיהיה לך טוב - שתהיי מסופקת – אני מתכוונת לטעם הזה של השמחה וההודייה שמלווה אותך לאורך היום, לעומת הביקורת המנקרת שכל כך התרגלנו אליה, שלא משנה מה נעשה –משאירה לנו טעם מר ממה שלא הספקנו .. כי כשאנחנו בתחושה של סיפוק – ישנה הוקרת תודה על מה שהיה ועל מה שהווה, ישנה מלאות ושמחה, וישנה חדוות היצירה שמעודדת עוד מזה.. שתהיי סבלנית (ראשית) כלפי עצמך ותיקחי את הזמן לבדוק מה נכון לך – כרגע, וגם אחר כך, ובכלל - מה את באמת רוצה .. כי אחרי שהרצון ברור הדרך לשם כבר נסללת מעצמה ונותר לנו רק ללכת בה . (ואז גם אם יש מהמורות - פה נחלץ כוח הרצון לעזרתנו) שתאפשרי לעצמך לנוח בין לבין , סתם כי זה מה שבא לך, או כי זה מה שנכון עכשיו, ולא רק אחרי שתגמרי את כל המטלות של כולם וגם את עצמך ותתמוטטי.. כי זו לא מנוחה - זוהי אפיסת כוחות.. שתזכרי בכל רגע כמה את שווה , לא רק בזכות הישגייך, והיו לא מעט נכון ? לא רק בזכות יופייך, הביטי לרגע במראה וה

זה מה שהיה עובר לי בראש כשהייתי הולכת לחתונות -   אז – בימים שהיה לנו מבאס ביחד. כי מבחינתי  זו היתה המציאות . ולא יכולתי לראות שום אפשרות אחרת – מה שגרם לי  להספיד את מוסד הנישואין  ולהסכים לאמירה ש" תם זמנו ". מילא אני כבר בפנים.. אבל עוד ועוד אנשים מתחתנים ? למה הם עושים את זה לעצמם ? וזה היה יופי של תירוץ להישאר תקועה באותו המקום.. כי אם "ככה זה" אז ממילא אין מה לעשות בנידון כדי לשנות.. אבל  מאז שגיליתי את הדרך המופלאה הזו בה אנחנו הולכים היום , החיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה , מאז כל מיני דברים שהיו בגדר  נס  בעיני, קורים כל בוקר וכל ערב.. מאז  הוא החבר הכי טוב  שלי, אנחנו מתייעצים אחד עם השני , משתפים, וסתם מדברים בכיף (זה נשמע ברור מאליו.. אבל - פעם לא יכולתי לדבר אתו, כי תוך כמה שניות היינו מגיעים לפיצוץ.. לא משנה על מה הייתי מתחילה לדבר, איכשהוא זה היה מתהפך נגדי..) יותר מלדבר ולהקשיב – הוא  מבין אותי . ו הידיעה שאנחנו יחד  – ש הוא לצדי , אחרי כל כך הרבה שנים שהרגשתי לבד.. בכלל - אנחנו כבר –  לא  מנגנים על שריר ה אשמה , לא עוד יסורי מצפון