גלית אליאס

מה שבטוח - וכל מי שהתנסה בכך (ומי לא??...) ידע לומר - זה שכשאני עודני עצבנית,  או: כל עוד הדבר מציק לי, או: כל עוד יש בי שיפוטיות וביקורת עליו... - לא משנה מה אעשה... כל דרך שאנסה לדבר בה על כך - תוביל למריבה או ריחוק בינינו... בין אם הגעתי בווליום נמוך או גבוה, גם אם אני בטוחה שאני מדברת "יפה" וגם אם הטיעונים שלי ממש אבל ממש הגיוניים... כל עוד אני טעונה על הדבר, ה"עטיפות" היפות הללו לא עושות את העבודה, הצד השני מרגיש את ההסתייגות שלי (וחווה אותה כהסתייגות ממנו ) הסתייגות שאפשר לחוש בגוף כ' מתח ' - שמעלָה אוטומטית את המתח בגוף של האחר  ומשם הדרך להסלמה סלולה ובטוחה... ומה שבטוח זה שכך- הקשבה, הבנה וחיבור לא יהיו שם.. ואז.. לא פעם קורה שמאחר ואנחנו כבר יודעים לאן הדברים יתגלגלו... אנחנו נמנעים יותר ויותר מלדבר על מה שמציק לנו אבל גם הכיוון הזה מעצים את הריחוק בינינו ומשאיר אותנו רחוקים ממימוש הכמיהה שלנו לחיבור. על פניו אין מוצא. והתסכול שהולך וגדל מחזק את האופציה להיפרד  כדרך היחידה לצאת מהפלונטר, פתרון לכאורה... שלמעשה מייצר אינספור בעיות נוספות ובהחלט לא פ

" אנחנו זה מקרה אבוד ..." היא אמרה ואני, שיודעת שלרוב זו לא האמת, למרות שאני לגמרי מכירה את ההרגשה הזו...  ביקשתי שתספר לי עוד קצת.. והיא המשיכה: "הוא לא מקשיב לי, אנחנו בכלל בכלל לא מדברים, כשאני מנסה לדבר אתו, הוא מיד נאטם,  מתגונן ואיכשהוא מתחמק ממני, אנחנו כאילו מדברים בשפות שונות, בכלל, הוא עושה הכל כדי לא להיות אתנו - ולא רק שהוא מגיע מאוחר מהעבודה, גם אז הוא כל הזמן בטלפון שלו.. אין לי מושג מה קורה אתו, אנחנו כבר כל כך רחוקים... בכל כך הרבה מובנים שזה מרגיש כמו הסוף... אני לא יודעת בשביל מה אני צריכה את זה, זה רק מתסכל ומעצבן אותי כל יום מחדש ומרוב שאני עצבנית עליו, אני מוציאה את זה על הילדים ומסתובבת עם פרצוף חמוץ. האמת?... אני חושבת שאנחנו בכלל לא מתאימים, תאמיני לי עדיף שניפרד... " ~~~~ ואני... לגמרי מכירה את זה.. את הניתוק והריחוק שנוצר לאורך השנים כשהמריבות, אי ההבנות והתסכולים מצטברים בינו לבינה... ואם אביא דוגמא פצפונת אבל מייצגת - אז שנים שהייתי בטוחה שאני מדברת יפה וברור, עד שיום בהיר אחד...  יכולתי לפתע להבחין (כאילו מהצד) ב מעטה המוכיח שהיה עוטף א