גלית אליאס

  (בתקווה כמובן שלא נצטרך) זוהי אמירה שאני שומעת לא פעם ואני לגמרי יכולה להבין את ההיגיון שמאחוריה, שמניח שאף אחד לא יודע טוב יותר מאתנו (בני הזוג) מה טוב בשבילנו, בטח לא איזה אדם שאנחנו לא מכירים, " מה הוא כבר יכול לחדש לנו?? אם נשב ונדבר כמו שני מבוגרים,  כל אחד יאמר מה חסר לו, מה מפריע לו, נוכל להתקדם משם ולפתור בעצמנו את העניין..." ~~~~~ אז נכון,  שאף אחד לא באמת יודע טוב מאתנו מה טוב לנו,  העניין הוא שגם אנחנו - לרוב -  מופעלים על ידי תפיסות תפוסות ומנגנוני הגנה שמסתירים לנו מעצמנו מה אנחנו באמת רוצים ועל אחת כמה וכמה גם/ או את הדרך לשם... שלא לדבר על כך שעד כמה שזה אמור להיות פשוט... תכל'ס, אף אחד לא באמת לימד אותנו איך לדבר בצורה שאפשר להקשיב לה מה שכן למדנו - והיטב - זה להאשים בנוסף, גם לא למדנו להקשיב - להיפך - בשיח הדומיננטי בתרבותנו זה עשוי להיתפס כ"בזבוז זמן" כי גם ככה " אני יודעת בדיוק מה אתה הולך להגיד, הרי אני מכירה אותך יותר טוב מעצמך (האמנם???) וחבל על הזמן - אני יכולה לענות לך עוד לפני שסיימת לדבר " בטח ובטח אם כשהתחלת לדבר, האשמ

לכאורה לאהוב את עצמנו זה בייסיק, למעשה??  הלוואי שזה היה טריוויאלי ובסיסי כל כך.. יחד עם זאת כידוע, זה בהחלט הבסיס שיכול להיטיב את חיינו להגדיל את מנת החיוכים, נחת הרוח ושמחת החיים וככל שאלה מתאפשרים לנו, נוכל להעניק  אהבה מזינה ומרחיבה ליקירינו. הקטץ' בלאהוב את עצמנו הוא שבכל המקומות בהם אנחנו צמאים לאהבה הצמא מקורו בכך שלא קיבלנו מספיק (כאילו דה... ) אבל... ופה החלק המעניין - את מה שלא קיבלנו מספיק אין לנו רצפטורים לקבל (עד ש... נלמד למלא בעצמנו) למשל: (דוגמא שטוחה לצורך הבהירות) אם לא ראו אותי בעיניים טובות, ולא החמיאו לי, מצד אחד החוסר בועט בתוכי ואמצא את עצמי מתלוננת עליו בין אם בקול ובין אם לא, אך מצד שני גם כשיחמיאו לי לא באמת אאמין לכך, או שלא אשמע זאת כלל. הוא שאמרתי - שאין לנו רצפטורים לקבל את מה שאנו כל כך צמאים לו למרות הצמא לכך אך.. למרות שזה נשמע כמו מעגל סגור וללא מוצא טמון פה אחד הפטנטים אם לא 'ה' - מה שמחבר אותי ל תרגיל השבועי לאהבה עצמית: השבוע נתבונן על התלונות שלנו לסביבה - על מה אנחנו מתלוננים שאין לנו מספיק או יש לנו יותר מידי - מה אנחנו משמיעות לגביו:

האולימפיאדה מאחורינו, אבל אנחנו ממשיכים בשבוע ה 3  של אליפות אולימפית של אהבה היאח הידד למתמידים~ות !! זה ממש לא ברור מאליו,  אך מאחר ויש לנו עסק עם הרגלים עתיקי יומין שעברו מדור לדור לאורך עידנים הישרדותיים, התמדה ונחישות הם בהחלט שם המשחק. התודעה ההישרדותית ההיא עדיין רווחת בקרבנו למרות שרוב הזמן אנחנו לא באמת במציאות הישרדותית. ובהמשך לכך ולתרגיל מהשבוע שעבר - ההתכווננות השבועית תהיה הרחבה של זו הקודמת: רבים מאתנו זכו לטיפול טכני ולא נוכח מספיק, מה שהותיר בנו צמא וכמיהה לתשומת לב והתייחסות רכה, בעוד שההרגל שמוטבע בנו  הוא להתייחס אל עצמנו (ואל האחר) בדרך אגב, באופן טכני,  על אוטומט, לעיתים בחוסר סבלנות, בחוסר הקשבה ובמעט מידי תשומת לב כך שהצמא נשאר בעינו והכמיהה לתשומת לב רכה ונוכחת לא נענית לכן ההתכווננות השבועית ( התרגול ה 3 ) תהיה - במשך היום בכל פעם שנזכרים בכך ואם לא רוצים להסתמך על הזיכרון שלנו... אז אפשר ואף רצוי לשים תזכורות בטלפון לפחות 3 פעמים ביום: לעצור , להביא את תשומת הלב ולמלא בנוכחות מודעת את הרגעים שבאים אחרי. סביר להניח שאחרי כמה רגעים נמצא את עצמנו שוב מתנהלים

 ממשיכים בהשראת השידורים האולימפיים המרהיבים - שחלקם -לפחות עבורי- עוצרי נשימה - ל אליפות אולימפית בלאהוב את  עצמנו אליפות שבדומה לאולימפיאדה - גם בה יש התמדה ונחישות, מחויבות למטרה והמון מדליות בדרך לכולנו, בכל פעם שאנחנו צולחים עוד מהדרך ומוצאים את עצמנו יותר אוהבים לעצמנו כי ככל שאני יותר אוהבת אותי, יותר טוב לי בלב ו... יותר טוב לכל מי שסביבי. מאחר ו "אהבה" זו מילה גדולה, יצאנו יחד לתרגולים השבועיים הללו, משהו קונקרטי, כך שבכל שבוע יהיה לנו צעד קטן נוסף ולאט לאט אבל בטוח... נמצא את עצמנו יותר פתוחות~ים באהבה בשבוע שעבר התחלנו עם האפשרות להחליף כל שיפוט/ ביקורת/ כעס עצמי ב: סליחה, כלומר כל פעם שאנחנו יורדים על עצמנו או כועסים, לבדוק האם נוכל להחליף זאת בסליחה לעצמנו, מתוך הבנה שלא רק שלא יכולנו אחרת (הרי אם כן, היינו נוהגים כך מלכתחילה), אלא גם שלהתנהגות שלנו היה רווח משני כלשהו עבורנו, תמיד אני נותנת את הדוגמא הזו - אם אני מוצאת את עצמי צועקת על הילד שלי ואני לא אוהבת את זה ולא אותי כשאני נוהגת כך, כשאני כועסת עלי שצעקתי ואז מצליחה להביא סליחה מתוך הבנה שכנראה כאב ההתעלמו

 עד לא מזמן היא היתה קבצנית של אהבה, הסתובבה בעולם בחיוך תמידי מנסה לצוד פרורים של אהבה בכל פעם שהיה נזרק באוויר פירור שכזה, גם מכיוונם של כאלה שלא פעם איכזבו, בלי לחשוב פעמיים, תוך שנמחקים באחת כל אותן חוויות מאכזבות, בלי להיזהר, ממקום ילדי, חשוף ונאיבי -  היתה נעמדת דום, פורצת את ליבה, רק תנו לה אהבה וגם פירורים זה טוב... כצפוי... כל פעם כזו הביאה אתה עוד אכזבות ובכל פעם שנפגעה  נסגר לה הלב קצת יותר מקודם והיתה חוזרת להתנהל בלב סגור שוב. כך -  מחד נעה עם לב סגור, עד שהיה נזרק סימן לפירור של אהבה > הלב היה נפרץ > היתה מגיעה אכזבה ופגיעה > הלב היה נסגר > וחוזר חלילה... לאחרונה, אחרי שנים שהיא מְתָרגלת אהבה לעצמה - משהו אחר התאפשר שם, היא מצאה את עצמה מגיעה ממקום אסוף גם כשנזרקו פירורים באוויר  היתה שם בחיבור לעוצמה שלה, בהחזקה שלה בלב פתוח ויחד עם זאת קשוב ונוכח, כך שלפני שהפגיעה הגיעה - יכלה לקום וללכת. ומאידך - לא היתה צריכה להמשיך להסתובב בעולם בלב סגור כי הלב שלה פתוח אך לא פרוץ, פתוח ומוחזק, מה שמאפשר לגבול להיות יותר ברור בינה לבין האחר, בין מה שנכון למה שפחות כעת כשמ