השאלה שיכולה להציל את הזוגיות (ואותנו מכל משבר)

בעוד שהמחשבות על החטופים ומה שעובר עליהם

ולצידן הדאגה לחיילים שמכווצת לי את הבטן -

מדירות אותי מהכתיבה, כי איך אפשר להמשיך להתייחס ל'זוטות' שכאלה

שהיו ועדיין חלק מהחיים שלנו - המעגל השלישי והרביעי -

כשכמעט 250 ילדים וילדות, נשים ואנשים נמצאים בשבי, 

ומאות ואולי אלפים של חיילים לוחמים בחזית... 


ולמרות זאת, בחרתי, תוך כדי שאני שולחת להם נון סטופ תפילות 

לשיבה מהירה כשכולם בריאים ושלמים,

לשבת ולכתוב לנו - המעגל המרוחק יותר

שממשיך לפגוש את החיים בועטים, 

על מה שבפרופורציות לזוועות עשוי להיות זוטות -

ואני מקווה שכל מי שאלה הם פני הדברים עבורו - יסלח לי על כך -

אבל עדיין מאד מאתגר... 


ובמעבר חד הנה הדברים:


נקודת מבט שהיא נר לרגלי ומאפשרת לי לחיות את החיים יחסית בשלום,

היא זו שמזכירה לי - על עצמי ובכלל -

שכל אחד מאתנו - הוא חלק מנשמה עוצמתית.

כל אחד מאתנו הגיע לכאן על מנת להתפתח מתוך השיעורים שלו

ומאחר והמפה ההסכמית - זו שבה כתובים השיעורים- 'פורחת מתודעתנו' כשאנחנו נולדים,

הנשמה של כל אחד מאתנו בוחרת את המשפחה אליה תיוולד,

ככזו שתזכיר לנו את השיעורים לאורך תקופת חוסר האונים שלנו (הילדות) -

דרך התסכולים שנחווה בפרק הזמן הראשון בחיינו,

כלומר דרך החוסרים עד כדי חסכים שלנו.

אלה, יכתיבו את המשך חיינו - וכמו ישחזרו במעגלים סגורים את האישוים שלנו

 עד... שנתחיל בתהליך של צמיחה וריפוי -

כלומר עד שנסכים להתפתח דרך השיעור - ונשתחרר מהתפיסה המגבילה.

(זה קצת סכמטי ושטוח לצורך הפשטה)


למשל: 

אם אחד השיעורים שלי הינו שיעור של ערך עצמי,

הגיוני שנולדתי למשפחה ש'סייעה' לי להיזכר בכך -

על ידי כך שראשית כשנולדתי - אבא שלי מאד התאכזב שאני לא בן... :-( -

צ'פחה ראשונה של חווית דחייה ומסקנה מוטבעת בי ש 'אולי אני לא מספיק טובה' -

(מה שלאורך ילדותי פיתח בי דפוס מרצה שקדן, מצטיין שמנסה להוכיח שאני דווקא כן)

ואז אחרי שנתיים, נולד לי אח, כן, בן,  (מהמם, נשמה שאני מאד אוהבת 💗)

ואז, גם אם כבר זכיתי לאיזה גן עדן של התלהבות ממני בשנתיים הראשונות לחיי

ובאמת שהייתי מהממת :-), נדחקתי לגמרי החוצה מהפריים,

כי הוא פשוט שבה את הלב של כולם,

(צ'פחה שנייה)

ועוד ועוד אירועים קטנים כגדולים שהקליטו בתוכי חווית דחייה,

מתוכה פיתחתי דפוסי התנהגות שרק העצימו את הדחייה יותר (כמו כל מנגנון הישרדותי) -

כשבנוסף לריצוי ולניסיון הבלתי נדלה להוכיח שאני מספיק -

התקבע גם צורך עמוק באישור מבחוץ.

דפוסים שכאמור רק השאירו אותי עם ההיפך - מתבוצצת בביצת הדחייה

ושזורים כחוט השני בתהליך הצמיחה שלי אל הגדולה שאני.

ומתנקים ככל שאני פוגשת, מרפאה, מעבדת ומתפכחת למי שאני באמת.

~~~~~


אנחנו נולדים חסרי אונים - כקורבן של המציאות,

מעצם היותנו תלויים במטפלים בנו

ומכאן מצב תודעתנו בבסיס הינו מצב של קורבן.

אך בתהליכי צמיחה, כשבין היתר אנחנו מקבלים את נקודת המבט שלעיל -

ומצליחים להתרחק סנטימטר במקום להזדהות עם הסיפור -

נפתחת בפנינו תמונה גדולה יותר 

שטמונה בה האפשרות להשתדרג ממצב תודעתי קורבני - הישרדותי - מאבקי,

למצב של בוגר המחולל את מציאות חייו - ומשגשג.


זה כמובן תהליך רגשי שאיננו לינארי והוא רב רובדי,

שנע כמו ספירלה שעולה מעלה כשאותו האישיו של הערך שלי

פוגש אותי שוב ושוב בחיים, אך בפחות ופחות עוצמה

כלל שאני מעבדת ומכילה את האמוציות הכלואות בי

ואני יותר ויותר ערה ומחוברת לחווית הערך שלי

ומתוך כך יותר ויותר מתנהלת ממקום פתוח ויציב, מה שמשתקף במציאות חיי.


שאלה אחת פשוטה שעוזרת לנו והיא כמו מקפצה בין המצבים,

עבוּר כל תסכול או משבר - היא:

מה המצב הלא נעים הזה בא ללמד אותי?

מה הוא מזכיר לי שאני מכירה עוד קודם להיכרותי עם מי שכרגע מתסכל אותי

ובמקום להאשים את האחר במה שקורה -

איך אני יכולה לנצל את ההזדמנות הפעם לריפוי?

(ככל שאני מעבדת את הרגשות הקשורים לתסכול, אני 'עוברת' את השיעור)


השאלות הללו ונקודת המבט הזו בכלל,

מייתרת את הנחות היסוד שמחזיקות אמוציות ובמיוחד אשמה,

ומעוררות אותנו לעובדה ש: אף אחד לא אשם, גם לא אני! 

ותוך שאני מעבדת את הרגשות שבפלונטר האמוציונלי הזה

ובמיוחד את האשמה, אני נחלצת מהבִּיצה

ומחווית הקורבן ש'עשו לו' ו'חמוץ לו' מאשמה,

לחווית הבוגר שמנהל את חייו ומחולל את המציאות,

בוגר שנמצא בבחירה ובחיבור אל הלב

ומתוך כך בין היתר יכולה להיות חלק מקשר מספק יותר,

מעצם השינוי שאני עושה.


ולמה אני כותבת על זה דווקא עכשיו?


בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי במן חירוף נפש

מחויבת להסברה הישראלית -

אמנם אני לא בפייסבוק מעל חודש, כי פרצו לי לחשבון, 

אבל מנסה באינסטרגם עם ה 360 בקושי עוקבים שלי,

לשתף כל תוכן שפוקח עיניים ושם את הדברים במקומם,

כשאני מתוסכלת ואפילו אפשר לומר במצוקה לא קטנה,

מהיחס שאני חווה כאטום בעולם כלפינו,

"איך זה יכול להיות שהם קוראים לעצמם "פרוגרסיבים"

והם לא רואים את התמונה המלאה??"

נוכחת בתדהמה כָּמָה שנאה מופנית כלפינו כעם,

כשאני מאמינה בכל ליבי במוסריות הבלתי מתפשרת שלנו.

אטימות שמעלה בי חוסר אונים שמתרעם בתוכי.


השבוע ניסיתי להבין למה בעצם זה כל כך מטלטל אותי,

(ואני מתכוונת מעבר למצב הקשה אוביקטיבית בו אנחנו נמצאים)

כי זה ממש לא אופייני לי להיות כל כך מטולטלת 

ובטח שלא להיות פעילה ברשתות החברתיות בענייני 'אקטואליה'...


ובבת אחת היתה לי התפכחות מרעישה כשזיהיתי...

איך לא... בדיוק את אותו הטעם שזועק לאישור מן החוץ,

שדוחף אותי בחירומיות להראות ולהסביר לכולם שאנחנו בסדר...

וכמו להתחנן לאישור מהם...


זה לא אומר שאני צריכה להפסיק להעלות חומרי הסברה,

אולי בכל זאת הם יגיעו ולו למישהו אחד מהמתנדנדים,

שיהיה מעוניין להקשיב וישנה דעתו..


זה רק אומר שיש פה עוד משהו - שכבה נוספת ופנימית

שהנטייה התרבותית הרווחת שלנו תהיה לרוב-

במקום להתמודד אתו ולטפל בו בתוכנו,

להוציא אותו החוצה, מה שמשאיר את התסכול בועט בתוכנו

ואותי - במקרה הזה - בשלב המעגלים הסגורים 

בשיעור של ריפוי הערך שלי והצורך שלי באישור...


כשנוכחתי שזה העניין, פניתי פנימה לתוכי,

וכמו נפרשו בפני אינספור המקרים בהם זהו המניע שלי - לקבל אישור מבחוץ..

ולא.. אני ממש לא גאה בכך.. אבל זה מה יש :-)

הפעם, שָהִיתי עם המצוקה הילדית, תוך שאני מחבקת את הילדה שהייתי

ובעצם... עם החיבוק כמו נותנת לה את האישור הנכסף,

עד שמשהו נרגע בתוכי. כמו שכבה נוספת התנקתה.


ככל שאני מרגיעה את הצורך הזה אני יכולה לבחור אם וכמה לחזק את ההסברה, (ובכלל להגיב)

אבל לא מתוך הצורך באישור אלא מתוך המרכז היציב ולו במעט יותר שלי -

מה שלרוב יניב פירות מוצלחים יותר

ובכל מקרה ישאיר אותי מלאה ולא עם הטעם החסר ההוא. 


לא פעם אנחנו נופלים לפח הזה ומרגישים קורבן של האחר,

בגלל שהוא... או היא... עשו ככה או לא עשו אחרת...

ואז, או שאנחנו נלחמים או מנסים לברוח משם,

ושוב - בלי להתייחס למה נכון לעשות -

כל עוד אני מוּנעת מהחסך -

סביר שאשאר עם החסך הזה גם אחרי שנלחמתי/ ברחתי מהמצב...

כי הוא ב ת ו כ י .


לכן,

אם יש תסכול כלשהוא בחייכם, בהקשר הזוגי ובכלל,

נסו את השאלה הזו -

מה זה בא ללמד אותי? 

ואיך אני יכולה לנצל את ההזדמנות הפעם לריפוי ?

והריפוי - אני מזכירה - הוא קודם כל פנימי (!)

ורק אחר כך, 

רק מתוך המלאות יהיה נכון להמשיך אל הפעולה שבחוץ (אם בכלל)

אשמח לשמוע מה זה מעלה בך,

וגם לכוון לריפוי וצמיחה בדרך מופלאה ומלאת חסד.

מאחר והכיוון אפשר לומר שהפוך ממה שהאוטומטים שלנו יגידו,

זה קריטי לקבל ולו כהתחלה - כמו פנס ותרגול מלווה,

אשמח להיות בשבילך בדרך המרגשת הזו של הצמיחה

במיוחד בימים אלה


ועוד 'במיוחד'.. כי רכשתי כלי מדהים שנקרא ביואורגונומי,

שמאפשר למוסס חסמים בכלל ובזוגיות בפרט,

גם אם רק אחד מבני הזוג מגיע לטיפול!

אז אם בן הזוג לא מעוניין אבל את כן.. - בואי!

זה מדהים!! (לחצי פה ותגיעי לתיבת המייל שלי)


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך


💓💓💓💓💓💓💓💓💓💓💓💓💓

פה בשבילכם במגוון דרכים נוספות:

אפשר בפגישות פרונטליות:
  • פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות
  • בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

  • אינטנסיב זוגי:

  • איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? 
  • יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 
  • ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 
  • פרטים נוספים בלחיצה כאן  

אפשר גם בלימוד עצמאי בקורסים דיגיטליים


💓💓







תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אם נפרדתם ויש לכם הרהורי חרטה - זה בשבילכם כמתנה הכי טובה שתוכלו לתת לעצמכם לשנה החדשה:

איך לעזאזל מחזירים את התשוקה לזוגיות? ע"פ דר' אריאל כהן ארקין

"נמאס לי אני לא יכולה לשאת את זה יותר..."