גלית אליאס

רגע קט לפני הסגר, הנה לכם צידה לדרך שבכוחה לא רק להפיח תקווה, אלא ממש להתוות כיוון ודרך בה בניגוד לקולות המספידים אותה - זוגיות לאורך זמן יכולה לגמרי להיות כזו ש הולכת ומשתבחת עם השנים , דרך 3 הגורמים הללו: אכן, כולנו גדלנו על:  " והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה ..." מן חלום כמוס שמלווה אותנו במודע או שלא ומוביל אותנו בטעות להניח ש: " אם אנחנו כל הזמן רבים .... זה כנראה לא זה .." האמנם? מנקודת המבט דרכה אני רואה את פני הדברים - " לא בהכרח "  תהיה תשובה שהיא understatemet ל " ממש לא ! " מי שחי בזוג תקופה כזו או אחרת בחייו בטח כבר גילה שה "אושר" הזה לא מגיע מעצמו וגם אם סיפור האהבה היה מבטיח בתחילת דרכו הוא משנה פנים לאורך זמן. יש לכך סיבות טובות, עליהן לא אתעכב הפעם, מה שכן - אפשר בהחלט לומר שככל שהחיבור הראשוני - מרגיש כ התאהבות - יש לנו V על הגורם הקריטי הראשון שנדרש לזוגיות מאושרת. בו זמנית אגב - קראש התאהבותי מבטיח לנו  שלב מסוים של דרך חתחתים, כי אנחנו נמשכים באופן לא מודע - אל מי שאחרי שההתאהבות מתפוגגת נגלה שהכי לוחץ לנו על

 ואני לא מתכוונת בהכרח בהקשר הסקסואלי.. למרות שלא באמת נדרשת הבחנה ובכל זאת לצורך הפשטות אתייחס ל מה שמדליק ו מה מאפשר להישאר דלוקות - בהיבטי היום יום כי במילים אחרות זה: לחיות את החיים או לתת להם לעבור ואנחנו לא רוצות שזה יקרה... הרבה פעמים אני יכולה להבחין בהבדל דווקא כשאני לא בחיבור לתשוקה שלי, לאש שבתוכי, אולי אגיד ללב שלי, אז - מתגנבת לה תחושת חוסר סיפוק, החמצה, משהו כבד שמעיק עלי, לפעמים מודע ולפעמים באחורי התודעה, אז, אני יודעת שאני לא בחיבור. זה קשור אצלי לא פעם לניסיון לקבל אישור שנמצא שם תמידית - וגם כשאני עובדת על המקום הזה עדיין יש שאריות שנכון שהן חלשות יותר אבל... עדיין מצליחות להשתחל ולנהל אותי עד שתשומת הלב שלי מגיעה (לרוב בדיעבד לצד המועקה) בכלל סטרס הוא מנגנון ניתוק משוכלל :-) כך שכל דבר שילחיץ/ יטריד/ יפחיד וכו', יוביל להפרשת הורמוני הסטרס, המערכת ההישרדותית תופעל, וכהרף עין נבנות חומות בינינו לבין הלב.   ברגעים בהם אני בחיבור - לעומת זאת - אני בחוויות שלמות ושקט פנימי שלא תלוי בדבר, בטח לא במשהו או מישהו חיצוני יש שם יש נקודה. סימן קריאה. זו מן תחושה עילאית ב

 זו היתה התלונה העיקרית שלו, שהעיבה עליו והכבידה כל כך... שהוא מצא את עצמו מתרחק ממנה יותר ויותר מה שְמִן הסתם הֶעֶצים את ההערות שלה ואז... עוד יותר את ההתרחקות שלו, עד ש... הם הרגישו כמעט זרים והפרשנות שלהם למצב היתה ש:  האהבה נגמרה אבל... כשרק התבוננו לכיוון הנכון, מהר מאד התבהרה תמונה אחרת לגמרי... בכל פעם שהיא { מעירה לו,  או מבקשת ממנו שיעשה משהו כמו למשל להכין בקבוק לתינוקת,  לקום להרגיע אותה כשהיא בוכה, או להרים את המסיכות שפזורות בכמה מקומות בבית.. הולכת ונוצרת מעליו } עננה שמכבידה ומעיקה באזור הלב והגרון, עננה שמביאה אתה תסכול ועצב  כאלה שלרוב הוא לא מודע להם ויחד עם זאת מעיבים עליו, תסכול שהמילים שלו - "לא רואים אותי, לא מתייחסים למה ומי שאני באמת.." תסכול שמביא אתו כאב ישן שלמעשה הוא } מכיר  עוד הרבה לפני שהכיר אותה { תסכול שמעלה את הכעס והעלבון גם יחד: הכעס שהרגיש כלפי אבא שהיה מקטין את אמא ומבטל אותה, והעלבון של אמא שנתנה לזה לקרות שוב ושוב שכילד הזדהה אתה וכָּאָב את הביטול שחווה מנקודת מבטו מה שהוביל אותו להבטיח לעצמו ללא מילים - " לי זה לא יקרה .." אל

 "  אני לא יכולה יותר עם הצעקות שלךָ, זה מלחיץ ומפחיד אותי, זה פוגע בילדים, אני הרוסה מלראות אותם בחוסר אונים מולךָ כשאתה צורח! די! אני לא מוכנה לזה יותר! " כך פתחה רונית } את השיחה שלנו. אז ראשית מובן ומוסכם ללא כל עוררין ש אלימות - גם מילולית - אינה מקובלת בשום מצב. ובהמשך לכך, בהחלט לרוני { - יש עבודה פנימית על חוסר היכולת שלו להכיל תסכול שמתבטאת בהתפרצויות מילוליות קשות יחד עם זאת, מאחר ובתהליכים אותם אני מלווה איננו מחפשים מי אשם ומי צודק, כי לא שם הפתרון האמיתי שיוביל לשינוי המצב ויותר מזה,  מאחר וברור לנו שבכל דינמיקה זוגית יש שניים - מה שנקרא לטנגו (כן, גם זה..) צריך שניים - בחרתי להביא את הדוגמא הזו כדי להדגים איך (אפילו) מתוך סיטואציה קשה כזו יש לכולם הזדמנות נהדרת לריפוי ולא... אני לא מתכוונת שרונית } אשמה בזה שהכעיסה אותו (נכון, כי אנחנו לא מחפשים אשמים... ו -) כי אפילו אם היתה מכעיסה אותו אין שום הצדקה לאלימות. אנחנו רוצים להגיע למצב שכולנו  מסוגלים להכיל תסכול כך שנוכל לבחור איך להגיב  וגם - אם ואיך לבטא אותו . אני מתכוונת לקסמים שמתרחשים  כשאנחנו קשובים לעולמה

כך Laurin Betito מתחילה את ה Ted talk שלה: (קישור אליו בסוף) " האם מישהו זוכר מי דיבר אתו (כילד/ מתבגר) על עונג מיני? האם אי פעם בכלל היה מישהו שדיבר אתכם על עונג מיני? האם למדנו זאת בשיעורי חינוך מיני? או שמא רק לימדו אותנו איך לא להיכנס להיריון... האם הורינו שוחחנו אתנו על עונג? כתינוקות - כל מה שאנחנו יודעים זה עונג , עונג הכי טבעי לנו - ומרגיש טוב, בכלל בלי קשר לסקס. עד... שמישהו אומר : " אל תיגע/י בעצמך " ואז אנחנו מתבגרות, וכשאנחנו מבטאות עניין בסקס-  איך מכנים אותנו? - "פרוצות"  נכון? ובאופן מפתיע-  אפילו היום אנחנו עדיין שומעים הערות כאלה אנחנו מכתירים את הסיפוק הגברי אבל מביישים נשים באותו ההקשר בדיוק... אנחנו עדיין מקבלות מסרים שליליים מהמשפחה שלנו, מהתרבות, מהדת.. ואז כשאנחנו גדלות ונכנסות לקשר זוגי, אנחנו אמורות באופן פלאי פשוט לעוף על זה! ~~~~~ הסילוף התרבותי הזה יוצר עיוות סביב סקס שמעכיר על מערכות יחסים ועלינו כנשים שמרגישות שמשהו אתנו לא בסדר.. היא פוגשת לא מעט נשים שמתייחסות לסקס כאל עבודה שגרתית, כמשהו שהן "צריכות לתת" לא כמשהו שהן

 התגלגלתי אל ה Tedx talk הזה  והייתי חייבת לשתף בכל טוב הזה: גישה אל הסרטון נמצאת למטה, למעדיפים לקרוא הנה הוא מתורגם סימולטנית בידי: "  כשזה מגיע לענייני סקס כולנו זקוקים לתמיכה, ולכן אני כאן - כך פותחת Amy Color ומוסיפה כמו הפעם הראשונה בה פגשתי את קווין וג'קי ושאלתי: באיזו תדירות אתם "נפגשים" ?  קווין אנפף: " פפפפ.... כמעט בקושי... רק בשבתות.." בעוד שג'קי לעומתו אמרה: "וואוו... כל הזמן!, כל שבת!!!" יכול להיות שזה נשמע שהעניין פה הוא הסקס אבל בעצם... מדובר ב אינטימיות חוסר באינטימיות הוא הסיבה העיקרית למשברים זוגיים , זה החוסר באינטימיות שמוביל בני זוג להפוך לשותפים לדירה וככל שהמרחק ביניהם גדל,  הם עשויים לחפש חיבור וקשר במקומות אחרים, להיסגר זה לזו, או לקיים מפגשי לילה עם בן & ג'רי מערכות יחסים וחוסר סיפוק מיני יכולים להתבטא כהתנהגות הרסנית כמו זעם, דיכאון, אובססית קניות,  זה לא משנה אם אתם עושים את זה  פעם בשבוע, או פעם בשנה או כל יום... ללא אינטימיות אנחנו מרגישים בדידות ואשמה. כיוון ש סקס ואינטימיות זה לא אותו הדבר INTO ME SEE -

אני בן אדם קונקרטי. אוהבת תכלס. פרקטית. יעילה. נכון שיש לזה היתרונות -  אבל...  לפעמים הנטייה הזו מצרה את נקודת המבט שלי כשהיא כמו דוחפת אותי לעבר פינות ואז... אני כמו עיוורת לרבדים שמֶעֶבֶר שנותרים - עד שאני מתפכחת - נסתרים מעיני. היום, אני יודעת לומר שהנטייה הזו - (שהולכת ומתעמעמת ככל שאני מעבדת) מקורה במסר התרבותי הקולקטיבי וגם האישי שלי שספגתי בילדותי- המסר שאם אתמצת אותו ישמע משהו כמו " מי שלא עושה לא שווה ". מסר שדירבן אותי כְּמְרָצָה לעשות עוד ועוד ואם אפשר אפילו עוד, בניסיון שווא אינסופי להוכיח...  שאני שווה. ככל שאני צומחת באהבה אלי, מתרחבת זווית הראייה שלי, חווית הערך שלי מתבססת והצורך באישור נחלש ובנוסף אני יכולה להבחין ולהבין  שכל פעם שנלחמתי במשהו (או עליו) שלא מצא חן בעיני/ שכיווץ אותי/ שאיכזב אותי/ ... הייתי מונעת מהדרייב הצר ההוא או במילים אחרות - הייתי ב fight וזה... רק הרחיק אותי במקום לקרב אותי לאן רציתי. זה קורה לנו כש הפרשנות הפנימית (גם אם בלא מודע) הינה שמה ש המציאות מביאה בין אם זה שינוי/ התנגדות/ דיעה שונה וכו' נחווה כסכנה -  מדומה מן הסתם - אך

 לכל זוג 'ריקוד זוגי' שייחודי לו. ולמרות שלמילה 'ריקוד' קונוטציות רומנטיות... זה לא המקרה הפעם... הריקוד הזוגי הוא מעין דינמיקה  שבה בני זוג מוצאים עצמם כבולים, כאילו שבויים בה, כמו לופ שלפעמים מרגיש כאין מוצא. מן הסתם, מלכתחילה כל אחד מביא את החבילה שלו אל הריקוד הזה רק שאז.. ככל שהזמן המשותף יחד עובר הלוּפּ מתהדק, והריקוד פחות ופחות נעים. זה יכול להיות ריקוד של: השתלטות מצדה והתנגדות לכך מצדו או תובענות וציפייה ליותר מיניות ואינטימיות מצדו והימנעות והיסגרות מצדה או צורך בחום, הערכה, חיבוקים וכו מצידה והרחקה מצידו או צורך בהבעת רגשות מצדה לעומת הימנעות רגשית מצדו וכו' וכו'... באשר הריקוד הספיציפי שלכם, חשוב להבין כמה דברים בנוסף לזיהוי שלו על מנת להיות יכולים לצאת מהמעגל הסוחף אליו שוב ושוב. ראשית וזה קריטי להבין - כי זה מה שיוציא אותנו ממסכת ההאשמות - זה ששנינו משתתפים בריקוד הזה - כמו שנאמר לטנגו צריך שניים. כן... גם אם היא }משתלטת עליו { מצב בו לכאורה היא } "אשמה", למעשה הוא { לוקח חלק כמוה בדינמיקה, גם אם הוא מתלונן עליה, אולי מתמרד או כועס אבל לו

אתמול - בניגוד לנטייה הטבעית שלי - השכמתי קום ועוד לפני שזרחה השמש - על מנת להישמר מהחום שהיה צפוי מאוחר יותר - כבר התחלתי לצעוד. היה מרענן ומרחיב לב  אבל מה שהביא אותי לכתוב הפעם,  זוהי תוצאת הלוואי של כך - אמנם חזרתי הביתה שמחה וטובת לב להמשך השבת הרגועה, אך אני שנטייתי הטבעית אינה להשכים בבוקר, גם לא מאלה שבקלות חוטפים שנ"צ, כך שמצאתי את עצמי בשעות אחר הצהרים  עייפה מכדי לעשות משהו ועירנית מכדי לישון ו.. כמתבקש (?) התיישבתי מול סדרה קלילה אז, כצפוי.. אחרי כמה וכמה פרקים  התיישבה עלי עננה (שיהיה ברור..  חובבת סדרות אנוכי ואין לי כל כוונה להטיף נגדן להיפך - זה רק דוגמא בדיוק למה שאני כותבת עליו -) העָנָנָה הזו, מוכרת לי...  בין אם שאני מודעת לה כשהיא מגיעה ובין אם לווא.. עננה שהטעם שלה - הוא מן חוסר משמעות וחוסר טעם לחיים ובשילוב עם הודעה שקיבלתי אודות חבר יקר שעבר בסוף השבוע אירוע לבבי קשה,  (שולחת לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה) פתאום... התחדד לי משהו  שהביא אותי לכתוב: כמה רווחת בקרבנו הנטייה - לקום וללכת בכל פעם שעולה בנו חוסר טעם/ שיעמום/ חוסר משמעות/ דכדוך.., בכל פעם שע

מי (שחי עם בן/ת זוג למעלה מחודש)  לא מכיר את התחושה המתסכלת הזו..? הוא } שהיה אהובה אוהבה, שהבין אותה כל כך טוב - בלי שבכלל היתה צריכה להסביר... שהיה רך וכל כך מתחשב, עומד מולה עכשיו, נוקשה, כועס, מה שהיא אומרת אפילו לא נכנס מאוזן אחת, שלא לדבר על מה שכבר כן נכנס ומיד יוצא מהאוזן השנייה... אטום רגשית, כמו מפנה אליה עורף גם אם פיזית הוא מולה, רותח (גם אם הוא מאלה ששותקים בזמן כעס אפשר למדוד טמפרטורת רתיחה..) ואין גישה. לא משנה מה תֹאמָר -  זה חסר סיכוי, במקרה הטוב לא נכנס במקרה הגרוע רק יחמיר את המצב... ~~~~~~ זמנים כאלה של חגים על אחת כמה וכמה בסגר עשויים להעלות עניינים ביתר אינטנסיביות. אז ראשית אני רוצה להרגיע ולהזכיר - זה טבעי ולא רק שזה קורה לכולם... (שלא נסתפק בצרת רבים) זה חלק מובנה בתהליך בשלותה של האהבה: בכל מערכת יחסים -אהבה- ארוכת טווח ישנן 3 פאזות : הפאזה הראשונה היא ה התאהבות . אז... הכל היה מוששששלם. אז הרגשנו כמו שני חצאים שמשלימים זה את זו, אז ראינו רק את החיובי שבאחר ובשיתוף פעולה נפלא של המערכת ההורמונלית זה הרגיש כמו גן עדן בכל ההיבטים. זהו השלב בו אנחנו טועמים את הפ