עליתי על פטנט סוף הדרך לבקש כך שהוא ירצה לתת
07:30 בוקר, שנינו עומדים ליד השיש, הוא מכין סנדביצ'ים לבית הספר לילדים (זה אחד התפקידים שלקח על עצמו מאז שחזרנו - מאז הזוגיות המחודשת שלנו), אני מכינה קפה, מתענגת על הבוקר - ציוץ הציפורים והירוק שנשקף מהחלון עם נגיעות של ורוד השושנים.. ואז הוא אומר : " את יכולה להכין לי סנדביץ׳ להיום ?.. " מיד אני מוצאת את עצמי נדרכת.. אוטומטית יוצאים מהנפטלין שרידי האנטי שטבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי אנטי להיענות לבקשות, שקם ומתקומם כשמבקשים ממני משהו - מהפחד לצאת שוב פראיירית מן חלק מרדני שמנסה לפצות על שנות ילדות של ריצוי עד כדי כפייתי ואז מצטרף החלק השכלתני ומוסיף הצדקות ל 'למה לא' - ואומר (לעצמי) : "...אבל איך אני יכולה להספיק , יש לי טיפול ב 08:30, ועוד התארגנויות לפני .. (הכל קורה בשברירי שנייה בתוך הראש שלי עוד לפני שיצא לי משהו מהפה כתשובה..) כל הגוף שלי דרוך בין ההתנגדות האוטומטית לרצון עד כדי צורך שלי לשמור על הרמוניה, ולכמיהה הפנימית שלי ליהנות להיענות לבקשות כדי לאתגר את אותו מקום מתמרד.. ואז בעודי מתחבטת..
