גלית אליאס

אתחיל בסיפור- קוראים לו ירון, והוא איש מחשבים, נשוי לרינה כבר עשור.. זה כבר כמה שנים שהוא מוצא את עצמו  נשאב לעבוד  שעות על גבי שעות בעבודה.. שם יש לו  שקט . כל כך  מבאס לו בבית שאם היה אפשר היה עובד  24/7.. בכל פעם שהיה רק חושב על לחזור הביתה מיד צצו עוד ועוד נושאים לעבוד עליהם בניסיון לדחות את הקץ, כי הרי כשיגיע.. כמו תמיד , יתקבל  בפרצוף חמוץ מצד אשתו , והילדים שמרגישים את המתח, גם הם מתרחקים ממנו, והוא מרגיש כל כך  לבד .. ואז כשהיא כבר תתיחס אליו, כל מילה שלה תהיה  מתובלת בהאשמות  .. כאלה שיפעילו את  יסורי המצפון  שממילא חיים בקרבו ויגרמו להם לעבוד שעות נוספות.. טוב, את האמת יש לתאר משני צידיה : גם היא לא מאושרת.. היא מרגישה  בודדה כבר שנים , מזמן שאין ביניהם קשר הרבה מעבר לתיאומים - מי יקח מי יחזיר, ואם להביא חלב או קוטג׳.. ולרוב הוא לא לוקח חלק ומשאיר אותה לבד עם הילדים.. כשהוא נשאר בעבודה  היא מרגישה מוזנחת ואוכלת את עצמה כשהדקות עוברות .. הכעס שמצטבר אצלה שכבות על גבי שכבות נאגר ב שתיקות רועמות  ומידי פעם  מתפרץ  עליו או על הילדים.. אחרי הכל ככה אנחנו בנוי

הוא : דווקא היה שבוע נעים מי כמוך יודעת שזה לא קורה לנו כמעט לרוב אנחנו מחזיקים מעמד מקסימום יומיים בין הריבים.. אבל הבוקר שוב היה לי דהז'וו  אותו הריב שתמיד בסוף אנחנו מגיעים אליו התחלנו לדבר על הנסיעה בקיץ לחול סבבה של נושא וגם ההתחלה היתה סבבה אבל אז הגענו לתאריך היא אמרה ה 15.8 אוקי, מתאים אמרתי.. ואז היא נזכרה בטקס פרידה שצפוי להיות  לבת הקטנה מהגן.. ".. נו באמת..   טקס פרידה מהגן ? , מה זה השטויות האלה ?   לפעמים היא נתקעת על קשקושים והיא כזו מרובעת שאני משתגע .." היא : ברגע שעלה עניין התאריכים והרצון שלה שהילדה הקטנה שלהם תהיה נוכחת בטקס  הוא נאטם.. הוא פשוט הופך להיות קיר אטום הוא שומע טכנית אבל לא מקשיב ואז אני מרגישה מתוסכלת שאפילו לדבר אנחנו לא יכולים ,  ואני מרגישה לבד, ועצב וכעס שמתחלף ביאוש הוא - כילד אימץ את התפיסה ש מי שקליל וזורם קל לו יותר בחיים לא תמיד זה הצליח לו.. ובכל זאת זה היה האידיאל מבחינתו לכן בכל פעם שהוא נתקל בריבועיות כלשהיא,  הוא נזרק לח

זה מה שהרבה בני זוג (לרוב הבעל מהניסיון שלי..) אומרים כהסבר מאד הגיוני לפסול את האופציה ולא להגיע לתהליך זוגי הנה כמה מילים שיכולות להאיר ולו מעט  על מה שבאמת מתחולל ביניכם  (מה שנמצא מעבר ל: "... למה הוא לא מקשיב לי ולכולללם הוא כל כך נחמד ? " "... למה היא לא רוצה מספיק סקס ".. איך הוא יכול לשבת עם שתי רגלים למעלה כשכזה בלגן מסביב "... אז ככה.. בשבע השנים הראשונות לחיינו המוח שלנו פועל בתדר נמוך מאד, (לכן אגב ילדים בגילאים הללו חיים בו זמנית בעולם של דמיון.) המשמעות של כך היא שכל מה שאנחנו רואים - אנחנו סופגים, הלימוד וההפנמה הם דרך התבוננות מודעות ובעיקר... שאינה מודעת בסביבה, לא דרך הקוגניציה. אחרי גיל 7 אנחנו מתחילים להיות מודעים יותר ולהשתמש במה שספגנו עד אז,  אלא שאז כל התפיסה שלנו מסוננת דרך מה שכבר ספגנו קודם. מחקרים הוכיחו ש95% מהיום אנחנו פועלים  מתוך האמונות הטבועות בתת המודע שלנו – זה הזמן בו אנחנו חושבים על כל מיני דברים במקביל  ולא בתשומת לב למה שקורה באותו הזמן מכירים את זה שאתם

“ די.. זה נגמר, אין בינינו אהבה, אין תקשורת, אין כלום.. אמנם אנחנו נשואים, אבל זה בעיקר על הנייר.. שותפים לדירה יותר נחמדים אחד אל השני מאתנו. .” זה  קורה לרובנו, וזה טבעי  שכך – אחרי שנים של ביחד, וזו באמת המסקנה שהרבה מגיעים אליה - ו % המתגרשים מאשש זאת.. ובכל זאת,  האם זו המסקנה הנכונה ? היחידה ? המתבקשת ? כאשר רק חלק מהתמונה ברור, הוא החלק שידוע לכולנו הטרוויאלי :  של *מה אני מרגישה כרגע אליו, * איך אנחנו מצליחים / לא מצליחים לדבר, * איך הוא מתייחס אלי .. * עד כמה אני מאמינה שזה או הוא ישתנה.. כל עוד רק אלה לנגד עיני – זו אכן עשויה להיות המסקנה המתבקשת.. לעומת זאת – כשנגלית התמונה הכוללת .. הכל כבר נראה אחרת. . אבל על כך ארחיב בפעם אחרת. ובכל זאת –  אם יש בתוכך ידיעה עמוקה שנועדתם זה לזו, ש יש חיבור ביניכם, גם אם הוא לא בא לידי ביטוי ביום יום.. הנה התנאי ההכרחי שקריטי שיתקיים כדי להציל את הקשר הזוגי  ולהפוך אותו לקשר מחייה, מרגש וממלא  - . כדי להפיח רעננות והתרגשות שוב בקשר הזוגי, נדרש  רצון. נדרשת מחויבות של שניכם להצלחה הזו. טרווי