גלית אליאס

" אני נטרפת מזה ..." היא אמרה כשהכעס ניתז מעיניה והמשיכה- " מה הוא חושב לעצמו כשהוא זורק את הבגדים במקלחת ולמי הוא בדיוק חושב שהוא משאיר אותם שם? מה אני המשרתת שלו??? " כבר כמה שנים שהם נשואים והנושא הזה לא פתור, היא לא רוצה לזעזע את המערכת, גם ככה המצב דליק... אז עד שהם מצליחים לעלות לאיזו ישורת של נינוחות.. היא מנסה בכוח להשתיק את הכעס שעולה בה בכל פעם שהיא נכנסת למקלחת ההפוכה, אבל בתוכה הכעס בוער ומן הסתם כשהיא כועסת, גם אם היא לא מסבירה לו למה... נוצר ריחוק ש שומר עליה מלהתפרץ ש שומר עליו מהכעס שנמצא באוויר גם כשזה לא מודע ולא מדובר... וככה הם מסתובבים במעגלים .. שנים... עד לא מזמן... אבל עכשיו היא במקום אחר: מה שהסתבר לה כשבדקנו את העניין לעומק, זה שבעצם, מתחת לכעס ישנו תסכול  על ה זלזול שהיא חשה ממנו. זלזול שטמון ב פרשנות : " הוא משאיר לי את הבגדים כמי שתלך אחריו ותרים אותם" (אף שלא זו באמת היתה הכוונה שלו) ה זלזול הזה הוא כמו נורת אזהרה שנדלקת בה, מדליקה בה כמו הר געש שבשניות עלול להתפרץ כילדה,

" קודם תלמדי לשלוט בהתפרצויות שלך, אחר כך נדבר ..." הוא } שלא יכול לסבול צעקות, מסנן בכעס.. ואז, כמו בכל פעם שהיא וְלוּ במעט מרימה את הקול, הוא מיד מסתגר ולוקח צעד לאחור, נאלם בשתיקה רועמת וזהו, אין עם מי לדבר. הוא לא מודע לזה שהשתיקה שלו אלימה באותה המידה של הצעקות שלה. אולי הווליום שלה שונה אבל ה"טעם", ה"תוכן", לגמרי דומה. הוא נוקט במה שנקרא "פאסיב אגרסיב" היא לעומתו מורגלת להוציא החוצה, (אכן, זה ה "אגרסיב" בכבודו) שניהם צודקים באותה המידה כל אחד מנקודת מבטו, כל אחד מהם לא נעים לַאָחֵר באותה המידה, וגם, שניהם נוקטים בדרך שמחמירה את המצב. שניהם נתונים בשליטתו של הכעס בין אם הוא מוחצן או מופנם. וכל עוד זה המצב, הם הולכים לכיוון ההפוך מזה שמוביל לשלום, לשקט ולשלווה. ו לא .. אני לא מתכונת שמה שיוביל לשלום הוא ויתור , או פשרות , אינני מאוהדי התפיסה ש: "בזוגיות צריך להתפשר.." בטח ש לא מתכוונת שצריך ללמוד להתאפק , כי כל מי שניסה להתאפק בחייו, כבר בטח

כמה פעמים קרה לך שהוא { אמר או עשה משהו  (או דווקא זה שלא אמר /עשה) שהצליח כל כך לעצבן אותך, שיצאת מכלייך.. וכל כך כעסת, שהכעס התפרץ ממך בלי שליטה והוביל לכעס שלוֹ  ובאופן בלתי נמנע  למריבה נוספת ביניכם.. הבעיה, (שהינה גם הפתרון) היא שלבן הזוג שלנו יש גישה ישירה  לעומק העומקים שלנו, כמו קרן לייזר למקומות הכי פגיעים שלנו, אנחנו נמשכים לאנשים כאלה שיש להם ה"מפתח" לטריגרים שלנו, בלי שהם מודעים לזה בהכרח וגם בלי שאנחנו.. זו בעיה , כי כשהם לוחצים שם - זה עשוי להקפיץ אותנו מ 0 ל 100, להוציא אותנו משיווי משקל ולעורר תסכול רב, כעס, מרמור וכאב... יחד עם זאת, זה גם הפתרון   כי זו הדרך בה מתבררים לנו  המקומות הלא פתורים שלנו והופכים יותר נהירים לנו מאי פעם, כך שאנחנו יכולים לעבד ו"לנטרל" אותם  ולהפוך אותם לפחות ופחות לחיצים. ( לו רק אנחנו יודעים איך ) ואז...  כשהם פחות ופחות לחיצים, נוכל ליהנות מהגישה הישירה הזו - שיש לנו אחד אל השני וליצור חיבור אמיתי מלב אל לב לא דרך מנגנוני ההגנה, שאין לנו ברירה אלא לייצר ולהעמיד אותם בינינו כל עוד