גלית אליאס

ומיד היא { : מגיבה בבהלה ושואלת: "למה?  לאן אתה הולך? מתי תחזור? " ובעוד תגובתה מכבידה עליו עוד יותר ומעצימה את תחושת המחנק ואת הרצון שלו לברוח, כן גואה עוד יותר בהלתה... ו... הם בתוך הלופ, כבסמטה ללא מוצא. הוא מופעל על ידי הדחף לברוח > היא אוחזת חזק חזק > מה שגורם לו לרצות עוד יותר לברוח > לה לאחוז עוד יותר חזק... וזה ממשיך  ומתהדק עד שהוא מוותר ונכנע הוא {   צמא ל תחושת השחרור והחופש.  מרגיש כלוא,  כאילו משא כבד מונח על כתפיו ברור לו, כך אמר,  שהוא זה ש מייצר את העומס בעצמו , שמוטבעת בו הנטייה  לקחת על עצמו עודף אחריות , שהוא מרגיש "מחוייב" לדאוג לכווווולם,   ש הוא זה שלא נותן לעצמו מנוחה וחופש יחד עם זאת מתקיים בו הדחף  להשתחרר מהעומס הזה ולפעמים...  כשהיה יוצא מהבית היה מצליח קצת יותר לנשום ולו לזמן קצר גם כשהיה ברור לו  ש לא בחוץ יימצא לי מזור בכל זאת, באין מענה אחר זה הקל עליו ולו במעט ולזמן קצר לכן היה מוצא את עצמו  ממציא אמתלות ותירוצים לצאת שהרי בתוך כל המבנה הזה שבנה לעצמו הוא לא רצה לפגוע בה, זוהי

לכל זוג ה'ריקוד הזוגי' שלו, ואני מתכוונת לריקוד,  שלרוב הוא לא ממש חגיגה... זה שאנחנו מוצאים את עצמנו  נקלעים אליו שוב ושוב ומגיבים באופן שרק מגביר את קצב הריקוד, כך שהתסכול הולך ומתעצם.. זה לא חשוב מי התחיל אותו, לרוב, זה משהו כזה בלי התחלה, כי הוא כאילו נמצא שם על אש קטנה ומספיקה תנוּעוֹנֶת של אחד מאתנו ו... הופס,  אנחנו בתוך הסחרור הריקוד הזוגי שלנו מונע  מהאישויים האישיים של כל אחד מאתנו. זהו "מקור האנרגיה שלו" למשל,  כשהיא { ממש ממש רגישה להתעלמות והוא } ממש ממש רגיש לביקורת, באופן לא מודע הוא } נמשך אליה - זו שיש לה נטייה לביקורתיות והיא { נמשכה אליו - כן, זה שיש לו מנגנון הישרדותי שנעזר בהתעלמות. זה קורה, על מנת שכל אחד מהם  יוכל לעבוד על הרגישויות שלו  מחד -  לחזק את חוסר האונים ולצמוח אל "אונים" ומאידך - ובו בזמן לרכך ולהרגיע את מנגנוני ההגנה  ולהיות פחות ופחות במצב בו הם 'זקוקים' לקוצים של הביקורת/ לחודי ההתעלמות.. זאת אומרת - כשהוא יתעלם והיא תרגיש את התסכול, יש לה { הזדמנות לפגוש את הכאב הילדי בתוכ

" משהו אחד שאת יכולה לומר בשבחו זה. .." ביקשתי ממנה להשלים את המשפט והיא... ענתה בכעס ובהחלטיות: " שום דבר! " יש לנו נטייה להדגיש את מה שלא בסדר, ולא לתת מקום לדברים הטובים שקורים, להתייחס אליהם כאל מובן מאליו..." ניסיתי להסביר והמשכתי: המוח ההישרדותי שלנו מתוכנת ככה, על מנת להיות מוכן לסכנה כשתופיע, אלא שזוהי סכנה מדומה, נכון שכשאני מרגישה שהנטל עלי והוא לא שותף אתי בו, כשאני מפרשת את ההנהגות שלו כהתעלמות, כאילו לא אכפת לו ממני, המערכת שלי עשויה לחוות סכנה, אבל אין זו סכנה אמיתית, לטובתנו האישית נכון לנו להרגיל את המוח לראות את מה שיש ולהפנות את הזרקור  (גם אם בהתחלה באופן מלאכותי) למה שטוב לי, להרחיב את תפיסת המציאות  ולראות גם את מה שטוב בה, כי האמת היא ששום דבר לא ברור מאליו ... אז מה? לכעוס ולעשות כאילו אני מרוצה??? היא הקשתה.. " ממש לא !" המשכתי: לצד התסכול שתיכף נתייחס אליו, משהו אחד שאת מעריכה אותו עליו זה... שום דבר! המשיכה לדבוק בשלה כאילו אם תעז להגיד משהו טוב על כך שמבשל, אחראי על הכביסה, נמצא בשעות

" אני רוצה שתאהב אות י.." "אני רוצה שתראה לי שאתה אוהב אותי..." (כך ארגיש אהובה ( האמנם? ) אני רוצה שתישאר אתי (כך ארגיש אהובה (( האמנם??? )) "אני רוצה שתתן לי ספייס" "אני רוצה שתפרגן לי" "אני רוצה שתהיה רך אלי" וכו' וכו' אינספור " אני רוצה. ..."  שכל אחד מהם לגיטימי ונפלא כשלעצמו, אם... הוא לא משאיר את כל הכוח  בידי מי שאמור לכאורה למלא את החסר בי כל עוד הציפייה היא שהוא ימלא את החסר שבי, כל עוד החסר מנקר בתוכי , לא רק שהבקשה (גם אם היא מדוברת וגם אם לא) תעורר התנגדות בצד השני ותכביד עליו, אלא ש גם כשהוא ימלא את בקשתי, לא אוכל באמת להתמלא ממנה הדוגמא הכי נפוצה ומוכרת היא  הבקשה " תפרגן לי " בכל מיני צורות שהיא מגיעה, בעיקר כ "למה אתה לא מפרגן לי??. .." ואז, כשהוא כן , מניחה שכל מי שהיתה שם תסכים אתי, שאז, מתחילים להגיע קולות הספק: " הוא בטח לא התכוון לזה..." "אולי הוא ליד מישהו לכן נחמד כל כך..." "הוא בטח צריך ממני משהו... " הקולות