יום חמישי, 30 במאי 2019

"אין לי אוויר... אני חייב לצאת להתאוורר..."


ומיד היא { :
מגיבה בבהלה ושואלת:
"למה? 
לאן אתה הולך?
מתי תחזור? "

ובעוד תגובתה מכבידה עליו עוד יותר
ומעצימה את תחושת המחנק
ואת הרצון שלו לברוח,
כן גואה עוד יותר בהלתה...

ו... הם בתוך הלופ,
כבסמטה ללא מוצא.

הוא מופעל על ידי הדחף לברוח >
היא אוחזת חזק חזק >
מה שגורם לו לרצות עוד יותר לברוח >
לה לאחוז עוד יותר חזק...

וזה ממשיך ומתהדק
עד שהוא מוותר ונכנע

הוא {  
צמא לתחושת השחרור והחופש. 
מרגיש כלוא, 
כאילו משא כבד מונח על כתפיו

ברור לו, כך אמר, 
שהוא זה שמייצר את העומס בעצמו,
שמוטבעת בו הנטייה 
לקחת על עצמו עודף אחריות,
שהוא מרגיש "מחוייב" לדאוג לכווווולם, 
שהוא זה שלא נותן לעצמו מנוחה וחופש

יחד עם זאת מתקיים בו הדחף 
להשתחרר מהעומס הזה

ולפעמים... 
כשהיה יוצא מהבית
היה מצליח קצת יותר לנשום ולו לזמן קצר
גם כשהיה ברור לו 
שלא בחוץ יימצא לי מזור
בכל זאת, באין מענה אחר
זה הקל עליו ולו במעט ולזמן קצר

לכן היה מוצא את עצמו 
ממציא אמתלות ותירוצים לצאת

שהרי בתוך כל המבנה הזה שבנה לעצמו
הוא לא רצה לפגוע בה,
זוהי מטרתו המוצהרת,
ובכל זאת, מידי פעם הרגיש 
כאילו אין לו אוויר לנשימה
והתירוצים לכאורה איפשרו לו 
גם לנשום וגם לא לפגוע בה

ברור שזה רק לכאורה,
כי למעשה כשהוא לא פותח בפניה את ליבו
ומתרחק מאחורי הקושי והתירוצים - 
היא נפגעת
ואז...
בסופו של דבר... היה נכנע לקושי שלה
ומוֹנֶעַ מעצמו את רצונותיו

וכמו כדי להכעיס המצב רק מחמיר:
הוא } לא אומר - על מנת לא לפגוע בה,
נותר עם תחושת פספוס מהויתור על עצמו
ותסכול, חוסר מנוחה, כמו חנק
שתכל'ס... בסופו של דבר פוגע בה ובו..

אז... הוא גם פחות חיוני
וגם קצר וחסר סבלנות,
מסתגר, קונקרטי כלפי חוץ
בעוד שמערבולת ערה מתקיימת בקרבו

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אז נכנסנו פנימה...
כמה קסמים מתרחשים עם ההסכמה להעמיק...

לפתע, לגמרי היה לו ברור,
שאת התחושות הללו הוא מכיר
עוד משחר ילדותו,

כעולה מאתיופיה שעשה במו רגליו את המסע,
כמי שאיבד את אמו במחנה הפליטים בסודן,
כבן למשפחה בה העצב היה כמו ענן כבד 
שמונח בקביעות ומרחף מעל
ולא מאפשר מרחב נשימה,
כבר מאז התחושות הללו מלוות אותו.

כילד רגיש היה ער לרגשות הכבדים הללו של אביו
וכמי שנוטה לקחת על עצמו את הקושי של אחרים
מצא את עצמו נושא את הנטל הכבד הזה
כשזה גודש ממנו ומעלה בו דחף עז לברוח

והוא אכן ברח

בגיל צעיר, ביוזמתו ביקש לעבור לפנימיה
ובמידה מסוימת יכול היה "לנשום" ללא המשא הזה,
למעט בסופי שבוע בהם הגיע הביתה
ושוב מצא את עצמו כורע תחת הנטל הרגשי
ושוב היה בורח...

אלא שהיום, כבוגר, כאבי משפחה,
הבריחות הללו כבר לא עובדות
(גם בעבר לא לגמרי עבדו 
למרות שאיפשרו לו איים של שקט זמני)

גם ברור לו שלא באמת 
יוכל למצוא את החופש שלו בחוץ
כיוון שחופש הינה מהות שמתקיימת פנימה

ויחד עם זאת, לצד הדחף
מעיקה עליו העובדה
שלמרות שהכי חשוב לו לא לפגוע בה,
ההתנהלות הזו לגמרי פוגעת..

אבל עכשיו...
כשפגש את הילד ההוא שכל כך היה זקוק לחיבוק
לחיבוק של אב משוחרר שיכול לקחת ממנו את המשא
עכשיו
כשחיבק אותו,
המשא נאות להשתחרר מכתפיו.

תחושה של חופש משחרר ומלאות
הרוותה את הצמא שייחל לה כל כך הרבה זמן..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא { 
השותפה שלו במסע הזוגי שלהם, 
לה יש סיפור שונה לגמרי,
שמצליח באופן גאוני להשתלב עם זה שלו
ולעודד את שניהם לצמיחה

היא כאמור נאחזת,
בבהלה, עד כדי חרדה
בתחושת אין אונים וחוסר אמונה 
שמסוגלת לקחת על עצמה אחריות
(התאמה מושלמת לנטייה שלו
לקחת על עצמו עודף אחריות..)

וכשנכנסנו פנימה,
עלה בה זיכרון מגיל שנתיים,
שבת אחת, בצהרי היום,
היא יצאה מהבית של סבתא,
בלי שאף אחד שם לב, ברגליים יחפות
והתהלכה על הכביש הלוהט
עד כדי שאיבדה את הכרתה

כשהגיעו להושיעה האווירה מן הסתם
היתה מהולה בהיסטריה וחרדה
עד שהתעוררה ושבה להכרתה.

בכל פעם שהוא } הולך,
היא חווה מחדש את אותו עילפון,
עד כדי חולשה פיזית ברגליים

כל עוד הזיכרון הזה לא עבר ריפוי,
גם אם רצתה לשחרר אותו }
זה היה מלווה בחרדה.

עכשיו, ככל שהריפוי מתחולל,
הילדה ההיא יכולה לשמוע ציפורים מצייצות,
ולהירגע על דשא ירוק 
שמחליף את האספלט הלוהט.
עכשיו הילדה בטוחה בזרועותיה
ויודעת שהיא לא לבד
עכשיו, שלווה ורוגע מחליפים 
את שאריות החרדה שמתפרקת מהמערכת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הריפוי שלה כמו נותן פוש לריפוי שלו
כך שכל אחד מהם צומח להיות השלם שהוא,
הבוגר, שמכיל את חלקיו הילדיים,
ונמצא שם עבורם כאב וכאם פנימיים
ומתוך המקום הבוגר
יכולים הם }{ לקיים מערכת יחסים 
לעין שיעור יותר מספקת,
אוהבת ומזינה.

כל ריפוי כזה שמתחולל
מאפשר להתמרה של התכנים ההישרדותיים שבתוכנו,
לכאלה שמאפשרים לנו איכות חיים ורווחה.

תוך שאנו מפענחים
מה נמצא במקור הקונפליקטים בינינו,
מהי ההזדמנות לצמיחה שמסתתרת שם
ואיך ניתן לאפשר לה להתרחש

פה בשבילכם
כדי לפענח ולצמוח 
במסע הזוגי הייחודי והמפעים שלכם,

בתהליך קסום שמתרחש ביומיים
12 שעות בהם אנחנו מפענחים, מגלים תגליות,
מבינים, מקשיבים מהלב
ומעמיקים את החיבור כל אחד לעצמו
ואת זה שביניכם 


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום שישי, 24 במאי 2019

"ה"- עיקרון שכשמפנימים אותו אפשר לצאת מכל לופ זוגי (ובכלל)

לכל זוג ה'ריקוד הזוגי' שלו,
ואני מתכוונת לריקוד, 
שלרוב הוא לא ממש חגיגה...
זה שאנחנו מוצאים את עצמנו 
נקלעים אליו שוב ושוב
ומגיבים באופן שרק מגביר את קצב הריקוד,
כך שהתסכול הולך ומתעצם..

זה לא חשוב מי התחיל אותו,
לרוב, זה משהו כזה בלי התחלה,
כי הוא כאילו נמצא שם על אש קטנה
ומספיקה תנוּעוֹנֶת של אחד מאתנו
ו... הופס, 
אנחנו בתוך הסחרור

הריקוד הזוגי שלנו מונע 
מהאישויים האישיים של כל אחד מאתנו.

זהו "מקור האנרגיה שלו"

למשל, 
כשהיא { ממש ממש רגישה להתעלמות
והוא } ממש ממש רגיש לביקורת,

באופן לא מודע
הוא } נמשך אליה - זו שיש לה נטייה לביקורתיות
והיא { נמשכה אליו -
כן, זה שיש לו מנגנון הישרדותי שנעזר בהתעלמות.

זה קורה, על מנת שכל אחד מהם 
יוכל לעבוד על הרגישויות שלו מחד - 
לחזק את חוסר האונים ולצמוח אל "אונים"

ומאידך -
ובו בזמן לרכך ולהרגיע את מנגנוני ההגנה 
ולהיות פחות ופחות במצב בו הם 'זקוקים'
לקוצים של הביקורת/ לחודי ההתעלמות..

זאת אומרת -
כשהוא יתעלם והיא תרגיש את התסכול,
יש לה { הזדמנות לפגוש את הכאב הילדי בתוכה
שהוא 'ה' כאב של חייה,
ולרפא אותו.

משמעו שעם הזמן היא פחות ופחות תהיה מופעלת 
על ידי ההתעלמות,
לא שהיא תהיה לה נעימה, 
אבל כבר לא כל כך מאיימת.

במקביל - לו } יש הזדמנות לבחון,
האם המנגנון הזה באמת באמת משרת אותו?

לרוב, מנגנוני ההתגוננות הילדיים שלנו
לא באמת עושים את העבודה,
למרות שזה הסיפור שהם מספרים לנו.

האם באמת ההתעלמות מגנה עליו?
או שמא יוצרת חווית סכנה, בדידות ועצב 
שרק גדלים והולכים...

כנ"ל לגבי הביקורת -
לו } יש הזדמנות לחזק את עצמו כך 
שהביקורת אם תגיע לא תאיים על מהותו,
ולה { יש הזדמנות לפתח כלים אחרים מביקורת
על מנת להשיג את רצונותיה,

שהרי גם כאן -
הביקורת - גם אם מספרת לה 
שככה תוכל לקבל את מה שהיא רוצה
וגם כשהביקורת מתעטפת במסיכות שונות,
כל עוד מילותיה טעונות בביקורתיות -
בדיוק ההיפך קורה -
הוא רק מתרחק ומתעלם ממנה יותר.

מנקודת המבט ההתפתחותית,
המטרה של המפגש ביניהם
הוא לדרבן כל אחד מהם לצמיחה וריפוי,

אלא...

שזו לא ממש מציגה את עצמה
ומצפה שנבין את זה בעצמנו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בתחילת הקשר שלהם,
כמובן שהכל היה מושלם
ולא היה זכר וסימן לבאות,

אבל עכשיו, הם כמו בסמטה ללא מוצא
לא משנה מה היא עושה,
היא ניסתה הכל - וכלום לא עזר..

כך בכל אופן היא מרגישה למרות שאין זו האמת,
אלא האמת החלקית כל עוד היא 
בתודעה הישרדותית
ומה שהיא עושה נע 
בין להילחם בו ללהיכנע לו,

בין היתר, מה שניסתה ולא הועיל היה:
לכעוס על כך ולדרוש בתוקף שיפסיק/
להתרחק ולעשות בְּרוגז - להתעלם חזרה/
לנסות להסביר במסווה של שלום 
כשלמעשה הבטן מלאה בתסכול
ועוד ועוד ניסיונות. 

אפשר להגדיר את נסיונותיה ככאלה
שמנסים לשנות אותו
מנסים להפסיק את ההתנהגות הזו שלו

אפשר גם להגדיר אותם ככאלה
שלא באמת מגיעים אל החלק הכואב בתוכה
שצמא להתייחסות ממנה
שְכָּמֵהַ לחיבוק, לרכות, לנראות ואהבה פנימה.

ולכן - הריקוד ממשיך ומסתבך יותר ויותר

אגב, 
גם אם הוא היה מרָצֶה, ונענה לבקשותיה,
גם אז זה לא היה מרגיע את הצמא שבה,
כיוון שזה - כל עוד הוא צמֵא כל כך
עליו לרוות ראשית מבפנים
ורק אז יוכל להתמלא מן החוץ

על אחת כמה וכמה כשהוא מתמרד
ועושה דווקא, (במודע או שלא)
וכאילו דורך לה שוב ושוב
על האצבע עם עקב חד ומכאיב...

כל זוג והריקוד הזוגי המתסכל שלו,
ככה אמור להיות
אבל לא אמור להישאר כך לנצח

באנגלית זה נשמע טוב יותר :
It meant to be
But does not mean to last

ככה זה אמור להיות
מנקודת המבט דרכה אני רואה את הדברים
כיוון שאנחנו נמשכים לסיטואציות ולאנשים
שמדגישים עבורנו את המקומות הלא פתורים שלנו

מנקודת המבט הקורבנית -
מאמללים אותנו,

מנקודת המבט ההתפתחותית שלנו -
זוהי דרכנו להבחין, לגלות, להבין ולרפא
את החלקים הכואבים שבתוכנו,
על מנת שנוכל 
לצמוח וללבלב להיות השלם הנפלא שאני

זאת אומרת 
שאחרי שגילינו מהו הריקוד הזוגי שלנו,
השלב השני שהוא טריקי,
ומאד מפתה לא להתקדם לעברו 
(פיתויי אגו, צדק, צדקנות, אשמה ודומיהם)

יהיה לשנות את ההרגל
להאשים את האחר במה שקורה לי.

אני יודעת, זה ממש לא טרוויאלי
אולי אפילו בא לך להפסיק לקרוא פה..

במיוחד זה לא טריוויאלי
כשאין חלופה,
כשלא התנסינו בחוויה המרחיבה
שהריפוי מאפשר לנו
(אגב גם אז האגו מצליח להמשיך ולתחמן אותנו
ולהחזיר אותנו לסימטה החשוכה ההיא
והוא מתוחכם...להוריד את הכובע..)

ובכל זאת, אגדיר את הדרך,
אם מצליח לך לבד תבורכי,
ואם זה הזמן הנכון לכם לקבל תמיכה וליווי ממני
לחצי כן ונתאם ❣

הנה זה:
לשנות את הכיוון של האצבע המאשימה,
תוך שהיא מתנקה מאשמה,
לעשות U turn, לחזור לעצמי פנימה,
לזהות מה קורה בתוכי,
מהו הצורך שלי,

רגע.. רגע,
לא בראש, לא רק להבין מה אני צריכה,
אלא ממש ממש עם הלב שלי,
להסכים להרגיש 

להיות עם הרגשות הסוערים בתוכי
שרובם מוכרים לי מימי ילדותי 
ומתוך כך שייכים לילדה שבתוכי
לחבק, לחזק, לרפא
ולגדל אותה אל הגדולה שאני היום.

אז,
כשאני ממלאה באמת את הצורך,

אז,
אני לא מגיעה אליו עם קערה ריקה
ובקבצנות שכל כך נפוצה סביבנו
דורשת/ טוענת/ תובעת/ מתלוננת כלפיו למילוי

אז,
אני מגיעה עם קערה ולו במעט מלאה יותר
ויכולה לבקש ממנו אם יש לי רצון נוסף,
כאן זכותו להסכים או שלא
ואם הוא נאות להזמנה שלי, 
סבבה ושנינו שמחים
וגם אם לא, אולי אחר כך..

(אני לא בחווית תלות בלתי נסבלת
שמכבידה עליו כל כך ומייצרת התנגדות אצלו)

זה כמו שאני באה עם כוס ריקה
ודורשת ממנו או מתלוננת
למה אתה לא שותל בה דשא??
מה בסה"כ ביקשתי?

לעומת מצב
בו אני באה עם כוס שכבר יש בה קרקע פוריה
שאני מילאתי מעצמי,
נינוחה ושבעה במידה מסוימת,
ומזמינה אותו להוסיף קצת דשא משלו
בקלילות, שמאפשרת לו את החופש לבחור

ומתוך בחירה ורצון 
נוצר חיבור מזן אחר בינינו

וחיבורים שכאלה...
אמן כן ירבו  ❣❣❣

לחיי האהבה הקלילה
והחיבור השמיימי שהיא מאפשרת,

פה בשבילכם
עם כלים ותובנות
שבכוחם להעלים את המהמורות,
כדי להצליח לעבור משדה ההישרדות
שהתפיסות בהן אנו שבויים מייצרות לנו,
ולסלול יחד נתיבים חדשים 
אל עבר איכות ואהבה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן






יום שלישי, 14 במאי 2019

אם אני לא אתלונן איך הוא ידע שזה מפריע לי???

"משהו אחד שאת יכולה לומר בשבחו זה..."
ביקשתי ממנה להשלים את המשפט

והיא... ענתה בכעס ובהחלטיות:
"שום דבר!"

יש לנו נטייה להדגיש את מה שלא בסדר,
ולא לתת מקום לדברים הטובים שקורים,
להתייחס אליהם כאל מובן מאליו..."

ניסיתי להסביר והמשכתי:

המוח ההישרדותי שלנו מתוכנת ככה,
על מנת להיות מוכן לסכנה כשתופיע,
אלא שזוהי סכנה מדומה,
נכון שכשאני מרגישה שהנטל עלי
והוא לא שותף אתי בו,
כשאני מפרשת את ההנהגות שלו כהתעלמות,
כאילו לא אכפת לו ממני,
המערכת שלי עשויה לחוות סכנה,
אבל אין זו סכנה אמיתית,
לטובתנו האישית נכון לנו להרגיל את המוח
לראות את מה שיש ולהפנות את הזרקור 
(גם אם בהתחלה באופן מלאכותי) למה שטוב לי,
להרחיב את תפיסת המציאות 
ולראות גם את מה שטוב בה,
כי האמת היא ששום דבר לא ברור מאליו...

אז מה? לכעוס ולעשות כאילו אני מרוצה???
היא הקשתה..

"ממש לא!" המשכתי:
לצד התסכול שתיכף נתייחס אליו,
משהו אחד שאת מעריכה אותו עליו זה...

שום דבר!
המשיכה לדבוק בשלה

כאילו אם תעז להגיד משהו טוב על כך שמבשל,
אחראי על הכביסה,
נמצא בשעות אחה"צ עם הילד הקטן שלהם,
אחראי על הקניות... 
ועוד מטלות שלקח על עצמו,

הוא עלול חלילה לטעות ולחשוב 
שזה מספיק לה והיא מרוצה,
ולהשאיר אותה עם התסכול
ועם משא הנטל שנושאת על עצמה לבדה...

אלא ש...
מה שקורה כשהיא } מתלוננת... -
הוא { נסגר 
ולוקח צעד אחד לאחור.
הוא גם מתמלא בציניות ומשפטים רעילים
אתם יוכל לתקוף חזרה,
כי עבורו התלונות שלה נחוות כסכנה (מדומה מן הסתם)

ואז היא } מרגישה עוד יותר לבד
ומשאו של הנטל כבד אף יותר
.....

פה, אני מקצרת ומביאה את הישועה שהגיעה בהמשך,
כשהטונוס נרגע קצת
ואיפשר להקשבה מהלב:

"מה שאני באמת באמת רוצה זה
להרגיש ביחד, בטחון, שותפות
וכבוד.

ואיך שאני לא מכבדת את עצמי זה...
כשאני לא מרשה לעצמי לראות את מה שטוב סביבי

ומה שההרגל שלי להתלונן מספר לי
זה שככה הוא { יכבד אותי
(שאם אתלונן הוא ימלא את רצוני וככה זה יכובד)

ומה שאני יכולה לראות עכשיו
זה שככל שאני מתלוננת,
הוא מתרחק,
ואני מרגישה פחות ופחות שאכפת לו ממני,
פחות ופחות כבוד מצידו אלי

צעד אחד שאני יכולה לכבד את עצמי ואותו בו,
הוא בתרגול של הודיה על מה שיש
ובכך שאלמד לבקש בצורה חיובית
מה שאני רוצה 
במקום להתלונן על מה שלא טוב לי

נכון,
שיש פה פנטזיה לשחרר כדי שזה יקרה,
הפנטזיה שהוא יבין אותי בלי שאדבר,
"שיגדיל ראש" כמו שהיא תבעה
כשעוד היתה בסערת הרוח.

המצב הזה שהתקיים עבורנו בהיותנו ברחם אימנו
אז הבינו מה אנחנו רוצים
בלי שנצטרך לבקש, 
היה גן עדן נפלא.

היום, כבוגרים,
מידי פעם זה עוד יכול להצליח,
אבל לא לטובתנו לבנות על זה...

זה הזמן שלנו לגדול את המקום הבוגר בנו
שְעֵר לרצונות, לצרכים, לכמיהות
ולומד לבקש אותן
בצורה חיובית, כזו שמזמינה את האחר לדָבָר.

עדיין,
הבחירה בידיו - אם להיעתר לבקשה שלי או לא,
וזו בהחלט זכותו.

עם זאת, 
כשאני מבקשת בצורה חיובית,
לא תובעת אלא מבקשת ממקום מזמין,
אני מגדילה את הסיכוי שיסכים,
אני מכבדת את עצמי,
אני מכבדת אותו,
ומאפשרת להרבה יותר ביחד להתקיים בינינו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כדי להגיע למקום הבהיר הזה,
שרוגע מסערת הרוח,
שמניח בצד את חליפת ההישרדות,
שמנגנוני ההגנה רגועים בו,
עלינו לייצר חוסן פנימי.

לעבור מהישרדות לאיכות,
ממצב חוסר אונים שמקנן בנו
מאז היותנו ילדים,
למצב של אונים, בוגר, בטוח ושקט,
ממצב של מלחמות פנימיות וחיצוניות
למצב של שלום פנימי
שמוקרן החוצה ופנימה מן החוץ.

את הדרך הזאת אנחנו עוברים 
כל אחד לחוד ושנינו יחד
לאורך האינטנסיב הזוגי.

לכל זוג שניים או שלושה שורשים 
עליהם יושבים מאבקי הכוח שלו,

לכל זוג מסע זוגי מרתק
שמאפשר לו רק לומדים את הכיוון הנכון,
מקפצה לצמיחה אישית,
תוך שדרוג הזוגיות לכזו שהיא חלום שמתגשם.

יש מעט מאד זוגות שחיים באיכות המופלאה הזו
ואתם יכולים להיות חלק מהמעט המובחר הזה

יומיים והזוגיות שלכם קופצת מקפצה ענקית לשם.
אתם מקבלים נקודת מבט חדשה,
כלים ותרגילים אִתָם אָתֶם יכולים להמשיך בעצמכם.

אחרי היומיים האינטנסיביים,
אנחנו נפגשים אחת לכמה שבועות להטמעה וחיזוק
ומשם - השרביט בידיים שלכם.

עוד פרטים על האינטנסיב הזוגי
שיכול תוך יומיים
להגשים את חלום הזוגיות שלכם
בלחיצה כאן

פה בשביל להתרגש יחד אתכם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום חמישי, 9 במאי 2019

איך לצאת בעצמך מלופ של תסכול? סט שאלות בפנים

"אני רוצה שתאהב אותי.."
"אני רוצה שתראה לי שאתה אוהב אותי..." (כך ארגיש אהובה (האמנם?)
אני רוצה שתישאר אתי (כך ארגיש אהובה ((האמנם???))
"אני רוצה שתתן לי ספייס"
"אני רוצה שתפרגן לי"
"אני רוצה שתהיה רך אלי"

וכו' וכו'

אינספור "אני רוצה...." 
שכל אחד מהם לגיטימי ונפלא כשלעצמו,
אם...
הוא לא משאיר את כל הכוח 
בידי מי שאמור לכאורה למלא את החסר בי

כל עוד הציפייה היא שהוא ימלא את החסר שבי,
כל עוד החסר מנקר בתוכי,
לא רק שהבקשה (גם אם היא מדוברת וגם אם לא)
תעורר התנגדות בצד השני ותכביד עליו,
אלא שגם כשהוא ימלא את בקשתי,
לא אוכל באמת להתמלא ממנה

הדוגמא הכי נפוצה ומוכרת היא 
הבקשה "תפרגן לי" בכל מיני צורות שהיא מגיעה,
בעיקר כ "למה אתה לא מפרגן לי??..."

ואז,
כשהוא כן, מניחה שכל מי שהיתה שם תסכים אתי,
שאז, מתחילים להגיע קולות הספק:
"הוא בטח לא התכוון לזה..."
"אולי הוא ליד מישהו לכן נחמד כל כך..."
"הוא בטח צריך ממני משהו..."
הקולות המבוססים על חוסר האמון 
שהיא באמת ראויה למחמאות הללו
מתחילים לנקר ולא מאפשרים לה באמת להתמלא מהן.

לעומת זאת-
כש "הקערה" שלה מלאה ולו חלקית,
כשהיא לא מגיעה מתוך חוסר ותלות בזה שהוא....
אז, תוכל לקבל ממנו פּוּש נוסף,

אבל כל עוד היא ריקה,
הוא -זה לא הכיוון ממנו תוכל להתמלא,
ובנוסף לרוב זה רק יחמיר את התסכול
(מהכבדות שהבקשה מביאה אתה ומחוסר הסיפוק שמחמיר)

אז מה כן?

בלי לוותר חלילה על הרצונות למיניהם ממנו,
הדרך להתמלא מתחילה בי (!)

בלהעניק לעצמי את מה שאני כמהה לו ממנו,
לנימי נשמתי,
להרוות את חלקים הצמאים שבתוכי.
ממני אלי.

בסימן עצמאות,
כתבתי לך כמה שאלות שיכולות לכוון אותך לשם
והנה הן עבורך:

הקדישי לעצמך זמן ומרחב נוח
עם משקה מזין שערב לחיכך,
תוך נשימה מזינה שמביאה רכות וקבלה פנימה,
עני עליהן אחת אחת.

שימי לב לתחושות, לרגשות, לתכנים שעולים,
תני להם לצוף, להתבהר,
למיותרים לך - הקולות המקטינים והמכווצים- להתפוגג, 
ולרווחה להתרחב בתוכך:

הדבר שמתסכל אותי וחוזר על עצמו לאחרונה זה
.....................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................

מחשבות שעוברות לי בראש בהקשר הזה
.....................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................

רגשות שעולים בי  (רגש = מילה אחת)
.................................................................................................................................................
לתת לרגש להיות תוך כדי ומעכשיו והלאה עד שמתפוגג

האמונה שמחוברת אצלי למצב המתסכל הזה: (לענות אינטואיטיבית בלי לחשוב)
......................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................

מאיפה שאימצתי את האמונה הזו (סיטואציה/ גיל/ מישהו אחר שממנו שמעתי...)
....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

איך שאני רגילה להגיב כשזה קורה:
....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

איך שהתגובה הזו עוזרת לי ומגנה עלי:
....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

איך שהדרך שלי להגיב פוגעת בי ובעצם מקבעת אותי במקום ששוב ושוב מחזירה ומשחזר את התסכול:...........................................................................................................................
......................................................................................................................................
האם ברור שהדגם מספר לי סיפור שהוא false?
......................................................................................................................................

מה שאני בעצם ממש ממש צריכה זה ....................................................................................................................................................................................................................................................................................................


דרך אחרת בה אני יכולה למלא את הצורך הזה ממני אלי היא:
....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

מאחלת לך חג עצמאות שמח
תוך חיבור רך, מכבד ואוהב
שהולך ומעמיק ממך אליך
וככל שמעמיק גם ממך לסובבייך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.


מזכירה לך שיש לי כמה כלי עזר עבורך:


הדרכה מוקלטת

"איך לדבר }{ בלי לריב?"
הכוללת גם את כל מה שצריך לדעת
וגם תהליך טרנספורמטיבי מוקלט
שאת יכולה להשתמש בו שוב ושוב
ו... היא עולה רק 123 ש"ח 



אפשרות להקפיץ את הזוגיות שלכם
מקפצה ענקית קדימה:
פרטים על האינטנסיב הזוגי -
תהליך ייחודי ובו ביומיים (!)
אתם קופצים אל עבר ביחד משמח


אם כרגע זה מה שנכון לך,
אפשר כמובן בתהליך אישי -

לחצי פה ולהגיע ישירות אלי למייל,
משם כבר נמשיך ונתאם.





יום שישי, 3 במאי 2019

האם האהבה מנצחת?

רק יצאנו מהאינטנסיביות של הפסח, 
הראשון והשני, 
וכבר לפנינו ימי חג וזיכרון נוספים.

אינטנסיביות שמביאה אתה הרבה ביחד, 
ובאופן בלתי נמנע זה מצע 'נפלא' 
גם למריבות וחיכוכים,

שוב אותם העניינים הלא פתורים צצים משום מקום 
ומציגים את עצמם בלי הזמנה..

אני מביאה הפעם קישור למאמר מ y-net 
שכתבה המורה שלי ליאורה גרינהאוס 
בו היא מסבירה בקצרה ובפשטות 
על מה אנחנו באמת רבים,

היא מביאה את הדפוסים השונים 
שבהם אנחנו ובן הזוג שלנו לוקחים חלק 
וגם מסבירה איך אפשר לצאת מכל אחד מהדפוסים 
ובעצם מהי הזדמנות הצמיחה שם

איך בן הזוג שלנו הוא בעצם מאמן הכושר שלנו, 

האם ומתי האהבה מנצחת?

מאמר קליל וקצר 
שמסביר את כל התורה על רגל אחת 
ונמצא בלחיצה כאן

גלית אליאס, 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב

אם בינתיים את רוצה ללמוד
איך לדבר }{ במקום לריב
בסדנה קצרה שהוקלטה מראש, 
הנה היא עבורך בלחיצה כאן