גלית אליאס

לפני כמה ימים שוב שמעתי את התפיסה הזו מתנסחת לה בחדר העבודה ולפתע היה לי כל כך ברור - איך היא מצליחה לעבוד עלינו - שמיד התיישבתי לכתוב לך: זה הולך ככה: " כדי להיות ביחד, אני נאלץ לוותר על עצמי הרי ' זה- זוגיות' , לא? להתפשר.. אחרת מה? אני יכול להיות לבד ואז לעשות מה שאני רוצה.. ." כדי שתביני יותר את התמונה, זה לא סתם שמידי פעם הוא מוותר על עצמו אלא שהאווירה כולה ספוגה בתלונות וטרוניות כשהנימה השכיחה תובענית ומאשימה למה אתה ככה ולמה ככה? למה יש כזה בלגן בסלון (ואתה מרשה לעצמך לנוח??) ולמה השייש מלא בפירורים (בלי שנאמרה ולו חצי מילה טובה על המרק שבישל) ומתחת לפני השטח יש פה אשֶם במצב וקורבן שסובל ממנו...  (אומר בסוגריים ובמאמר מוסגר שגם הוא בעצמו לא טומן ידו בצלחת ונוקט בה באותה הגישה בזמנים שאותו מנהל התסכול) לכאורה מצא פתרון זמני בהרגל ההישרדותי שניסח ואומר כך: "אוקי, אני אקטין ראש, אשתוק קצת, אבלע את העלבון ואעשה מה שביקשה, רק שתהיה מרוצה" אבל בינינו, האם זה באמת עובד? האם מזה היא באמת תהיה מ

(נכתב בהשראת כתבה נפלאה ליום האהבה שכתבה עמליה רוזנבלום. קישור בסוף הפוסט) נ ו באמת... בגללך יגדל לנו ילד חנון כמוך.. מ ה ??? את רצינית?? זה מה שאת באמת חושבת?? א לף פעמים ביקשתי ממך ותמיד את שוכחת... ס ליחה??? ל חם וגבינה צהובה, זה מה שאני אוכל כבר שנים.... י ש משהו לאכול ? (מתחת לשפם): באמת הגזמתי.. אני הרי רק ארנק מהלך בשבילה... ל א מאמין שזה קורה לי... אם אני הייתי מעז להתנהג אליך שליש מזה היית מתפוצצת... ה א הצחקת אותי!!! י ופי... עכשיו את בוכה... ו וואוו הגעת לשיאים חדשים! ת גידי... ראית מה קורה בחשבון שאת מרשה לעצמך לחזור עם כל השקיות האלה? א ת, בדיוק כמו אבא שלך! ש מתי לב לפרצוף שעשית... אני עוד אזכיר לך את זה מ ה בסך הכל ביקשתי?? ה רי זה המינימום, לפחות את זה הייתי מצפה לקבל... כ מה פעמים ביקשתי לכבות את הדוד כשמסיימים להתקלח? ל א אמרת כלום... יופי באמת ה לוואי שהיית דואגת לי שמינית ממה שאת דואגת לחברה שלך... ז הו! עד כאן! מ ה עשיתי עכשיו שאת מפנה לי גב?? נ ראה לך שאחרי הצעקות שלך אני יכול להמשיך כאילו כלום??