גלית אליאס

"...  כבר הרבה זמן שאני מרגישה שטוב היה לו היינו נעזרים בליווי זוגי, בתמיכה, יעוץ, הכוונה..  whatever .. מישהו שיעזור לו להבין אותי.. אבל הוא- אין מצב שיסכים לבוא...  וכך אנחנו ממשיכים להתנהל בינתיים.. מתחת לפני השטח יש המון כעסים,  אני ממש יכולה להרגיש את זה תקוע לי בגרון כל פעם שהוא נכנס הביתה ומתחמק מלהסתכל לי בעיניים, כשבאוויר שבינינו מרחפות מידי פעם  תחושות של אשמה והאשמה, כעס, מענות וטענות.. ובתקופה הזו.. הלבד כל כך מודגש וכואב .. הכי מתסכל אותי זה שאני לא מצליחה לדבר אתו, על כלום.. כבר אבוד לי, הוא ייצר ממני איזו מפלצת.. כל דבר שאני אומרת הוא מבין בהיפוך ואיכשהוא זה מוביל למריבה הבאה, מעדיפה לשתוק.. בקיצור, מאד הייתי רוצה להגיע, אבל נראה לי שאין לי עם מי.. כי אין סיכוי שהוא יסכים לבוא אתי .." כך כתבה לי השבוע שרון. ואני – שיכולתי  להבחין במיוחד בשבוע   האחרון בין פגישה לפגישה  עד כמה  הריפוי זמין   בתהליכים שאני מנחה,  עד כמה  בקלות יחסית   למה שהיה קורה פעם -  שינוי והתמרה מתחוללים, איך  זוג יוצא אחרת לגמרי מאיך שהוא נכנס , עם  חיוך על הפנים , עם  תקווה עד

טוב, אני כאופטימית חסרת תקנה.. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה,  אבל לגמרי.. שהסאגה הזו נגמרת בסופ"ש .. שהילדים כבר שוב בקייטנות – והשקט חוזר אל תוך הבית.. וגם אל חוץ הבית.., לא עוד אזעקות, גם לא הבום שאחרי, וסוף סוף השרירים יכולים להירפות לגמרי, ללא הצורך להיות בהיכון, (אפילו שאנחנו כאילו לא מרגישים את ה'היכון ' הזה אבל כל טריקת דלת חושפת אותו..) התכניות שלי היו בהתאם לרוח האופטימית .. אבל.. לאחראים על המציאות האזורית היו תכניות אחרות.. ואני נאלצת להתאים את עצמי .. אז מאחר והאינטנסיביות מעצימה.. החלטתי לשבת ולכתוב לך שני דברים חשובים – שיכולים לעזור לך מאד בימים שכאלה: 1. המצב הזה מעלה על פני השטח כל מיני עניינים ו issue ים ואני מתכוונת מעבר לפחד שהוא טבעי ולגיטימי ומטרתו – לשמור עלינו . (לשמור אותנו בדריכות להגנה עצמית) נכון שאנחנו לא בחרנו בו – במצב , והיינו בשמחה חוזרים לשלום ושלווה (לפחות אני) אבל אנחנו בהחלט יכולים להגיע למצב שבו אנחנו בוחרים איך להגיב למה שקורה מה זאת אומרת ? למשל אם המצב מעלה ומדגיש את

ככה זה היה נראה אז : אנחנו עומדים אחד ליד השני בממ"ד, מתנשפים מהריצה וגם קצת מהפחד שהאזעקה עוררה בנו,  (לא.. לא בכושר..) שתיים בלילה, מתוך שינה, אספנו את הילדים וזינקנו יחד למרחב המוגן, מצד אחד - כל כך קרובים.. אבל בעצם כל כך רחוקים, הוא עומד סנטימטרים ממני אבל כל תא ותא בגוף שלו משדר ניכור כלפי, כאילו כל אחד מהם בועט בי בעצמו.. אנחנו בקושי מדברים, כבר מזמן לא סיפרתי לו מה אני באמת מרגישה, והוא .. חוץ משלום כללי כשהוא נכנס הביתה מהעבודה , כאילו לא נמצא פה. זה לא מה שפיללתי לו אז לפני שנים, בערב נישואינו כשהבטחנו זה לזו.. לא כך חשבתי שאחייה את חיי בכזו בדידות שאולי אפילו מועצמת כשיש מישהו פיזית אתי באותו הבית אבל בכל המובנים האחרים ממש לא איתי . כל כך רציתי שיחבק אותי, שנצחק יחד, שנהנה ונהיה חברים טובים.. ומצאתי את עצמי כל כך לבד, כועסת וממורמרת רוב הזמן.. כך זה היה  לפני  6  שנים  בערך, נדמה לי שקראו לזה אז ' עופרת יצוקה ' מצחיק / יותר נכון עצוב.. אבל זה די  דומה למה שהיה לי אז בלב  .. כל כך מרגש אותי היום לעמוד לצידו בממ"ד עם כל אזעקה ולדעת שהיום..  עם

האמת שגם אני... גרה בניר ישראל - מושב קטן ליד אשקלון, וגם - ממש לא רחוק מעזה.. :-) אך בימים אלה שהאזעקות מחרישות בכל הארץ.. חשבתי לנכון לפנות אליך באשר את ולהציע תמיכה : אחד הצלילים המחרידים הוא הצליל של האזעקה. אין מה לומר - הצליל הזה מצליח לעשות את העבודה ולהזעיק אותנו במהירות האפשרית למקום ממוגן.. העניין הוא שאחרי שרצנו, שמענו אולי גם את הבומים, ואנחנו כבר יכולים לחזור אל השגרה - חשוב לפרק את המתח שנותר בגוף - מה שרובנו לא עושים.. מן הסתם, כשיש עוד ועוד ימים של 'מדינה תחת אש' כשיש עוד ועוד אזעקות, המתח מצטבר והולך ונותר אגור בגוף שלנו - ובלשון המעטה לא תורם להתנהלות שלנו. זה יכול להופיע כחוסר שקט, עד כדי נטייה להתפרצויות, אולי כקושי להירדם בלילות, לפעמים כחרדה או באופנים מעיקים אחרים . אז ראשית - הנה לך דרך לפרוק ולו חלק מהמתח הזה שמצטבר בגוף - לשים לב לפחד שעולה ולקבל אותו - הרי זה הכי טבעי בעולם.. ומיד כשיוצאים מהממ"ד, לנשום באנחת רווחה קולנית - בכיוון של פורקן. אפשר ללוות את האנחה בניעור ידיים ורגליים - וגם משם לפרוק אם יש שאריות של מתח. ולמי מכם

".. אני לא עומדת בעומס.. הכל נופל עלי נכון שהוא לוקח את הילדים כשאני מבקשת ממנו וגם מקפיץ אותם מידי פעם לחוג.. כשאני לא יכולה ומבקשת ממנו.. זה לא כמות הפעולות שאני עושה יותר ממנו... אלא העובדה שהאחריות לכל מה שקורה פה - כולה עלי .. ואני פשוט עומדת להתמוטט גם ככה יש לי הבלגן מהעבודה על הראש, אוטוטו..  יש בר מצווה להפיק.. יש ערימת ביורוקרטיה וניירת לטיפול, שעוד לא הגעתי אליה והוא.. גם לא יגיע .. בחיים.. אפילו אם אני אבקש .. זה מסוג הדברים שנתתי  לו פס מהם.. בכל זאת אני אוהבת אותו ואני יודעת כמה זה קשה לו .. נכון.. גם לי..  אבל לו זה קשה שבעתיים .. הטלוויזיה מקולקלת, המחשב חייב טיפול, בקיצור הבית מתפרק או.. שאני אתפרק קודם.. " כך סיפרה לי השבוע נורית (ברור שם בדוי..) כשהיא על סף ייאוש. מה קורה לנו בתוך הקשר הזוגי  שמוביל למצבים כאלה ש אחד מבני הזוג  (נכון.. לרוב האחד הזה הוא ׳אחת׳..) לוקח על עצמו המון אחריות והאחר במקרה הטוב נענה ל׳עזרה׳ .. וזה מעוגן בתלונה : "הוא לא עוזר לי .." מה פתאום שיעזור ??