גלית אליאס

כמה פעמים שמעת את עצמך אומרת: " אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי. .." והרגשת שסיפור חייך חוזר על עצמו שוב. " שוב אני מרגישה לא שייכת, שוב הבדידות עוטפת אותי בעקצוצים מציקים... שוב חווית הדחייה... נמאס לי, אני ממש מיואשת. .." לפני כמה ימים ישבה מולי ד. שפופה ומכווצת כאילו ניקזו ממנה את החיוּת שלה וסיפרה לי כמה מוכר לה התסכול הזה, מאז שהיא זוכרת את עצמה הרגישה לא שייכת, כילדה במשפחתה היתה האחות הקטנה, שלא התייחסו ולא שאלו לדעתה, בין החברות לא פעם הרגישה אאוטסיידרית וגם עכשיו מולו { זה עולה- שוב היא לא שייכת שוב הוא חוגג לו עם כוווולם והיא... שוב נשארת מאחור.. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ העניין הוא כזה, אנחנו כמו ספוג . זה הדימוי הכי מוצלח שלי. ספוג עם יכולות של מגנט . במיוחד בשנים הראשונות לחיינו, עד גיל 7 אנחנו קולטים חושית  מה שקורה סביבנו ומה שקלטנו מאוחסן בנו בכמה רבדים: גם ב תחושות – ברובד הפיזי גם ב רגשות – כמו עלבון, תסכול, חוסר אונים, גם ברובד המנטלי – דפוסי חשיבה שפיתחנו כתוצאה מ

"ז ה א'-ב'!, זה בסיסי לגמרי, אין פה בכלל מה לדבר, לנהוג ככה זה חוסר אחריות מוחלט!. .." זה אחד המשפטים שנוּרים מפיה כלפיו בטון מוכיח שלא משאיר ספק בצדקתה, או: " איזה מן דבר זה?? " היא שואלת אותו, כשבבסיס בשאלה נמצאת ההנחה שאין דבר כזה! וזהו מן דבר שלא מקובל ואין לו כל מקום כלל.. "... זה יוצא לה כל כך טבעי. ." הוא ממשיך ומספר,   " יש משהו מבטל בטון שלה שלא נותן לי מקום, עד כדי כך שאני מוצא את עצמי שותק.. מצד אחד ככה אנחנו לכאורה לא רבים, מצד שני השתיקה שלי מעלה בי מרמור, שהולך ומצטבר ופשוט בא לי להתרחק ממנה. לא בא לי להתקרב אליה ולא לדבר אתה. .." ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ תרבותית, התרגלנו לנסות לתקן את האחר ולגרום לו לחשוב ולהיות כמוני. ההתנגדות (והפחד מְהַ) שוֹנֶה כל כך גדולה, שלפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מוקיעים את מי שמולנו ואפילו מביעים ממנו סלידה (לא רק מהמעשה שלו) כך שהקיום שלנו (שלכאורה מיוצג על ידי דעתנו בנושא) "נהיה" בטוח. כשהיא } מביאה   את התוכחה הזו, הוא { נאלם