גלית אליאס

המצב הזוי בהחלט ומן הסתם מעלה את סף המתחים אם היו כאלה שהודחקו, או כאלה שהיו מתחת לפני השטח - המתח שבאוויר בתוספת השהייה הממושכת בבית, מייצרים להם נתיב פריצה חופשי.. לי זה מרגיש כמו יד מכוונת להתכנסות פנימה, לשינוי ההרגלים, שבראש ובראשונה מאפשרת לנו לייצר לנו דרכים חדשות להתמודדות עם תסכולים לא עוד FIGHT לא עוד FLIGHT לא עוד FREEZE אלה כבר לא עובדים לנו, ועכשיו זה ברור כשמש אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בהתבהרויות פנימיות אל דגמים שאני בוחרת לשחרר חלקם מתאדים כבר, חלקם בתהליך. מה שבטוח - שבתוך התהליך הזה בעוד שההרגל שלנו הוא להשליך את התסכול שלנו, זה עשוי להגביר את המתחים שבינינו. לכן התחלתי לצלם סרטונים קצרים שבכל אחד מהם אני מתייחסת לסוגיה אחת ומלווה בהנחייה קצרה לעבר שינוי, כדי שנוכל לשמור על האהבה שלנו ולטפח אותה דווקא בימים טרופים אלה לפני הלחיצה על הסרטונים' אני מזמינה אותך לכתוב לי  על כל סוגיה או קושי שעולה אצלך/כם בימים אלה, כך שאוכל להתייחס לתכנים שרלוונטיים לכם בסרטונים הקרובים. ניתן לכתוב למייל שלי: galitel2@gmail.com וב

אני לא רואה חדשות. לא ממקום שמוציא את עצמו מהכלל, אלא פשוט כי זה מעלה את רמת הסטרס שלי. מספיק לי להיות בביקור אצל הורי בזמנים "רגילים" בשעות אחר הצהרים כשתכניות החדשות מחליפות זו את זו, ואני מוצאת את עצמי נדרכת מרגע לרגע מספיק לי לשמוע את הנימה של מגישי החדשות ולהידרך או לראות את השמש הרותחת (תרתי משמע) בבורדו בתחזית השרב והגוף שלי מכווץ... אז אני לא צופה בחדשות. למרות זאת, בסדרי הגודל של ההיסטריה הנוכחית החדשות מן הסתם הגיעו אלי מכל הכיוונים מצאתי את עצמי מנסה להדוף את הלחץ. בהתחלה עוד חשבתי ש "אני לא משתפת אתו פעולה", אבל בדיעבד אני יכולה להבין שהתנגדתי לו והרי לא פעם כתבתי פה - שכל דבר שנתנגד לנו, יתנגד לנו בחזרה - כמו שניוטון ניסח בחוק השני שלו... אז כשהגיעו "הגלים הגדולים" - עם תחזית מזג האוויר על הסערה הצפויה באזורנו - הם הצליחו לעבור את החומות שלי והחרדה הציפה זה מה שהוביל אותי להבנה - בדיעבד, שבעצם עד אז התנגדתי להיסטריה ולא הייתי באמת בשקט פנימי שלא מופעל ממנה. הפחד והסטרס מחלישים את המערכת החיסונית שלנו

ומה אם זה אותו הדבר?, מה אם זה תלוי רק בך ובנקודת המבט שלך? השפה השגורה סביבנו, זו שאנחנו כל כך רגילים בה היא שפה של חוסר, שמתתמקדת ב מה שחסר , מִינַי "למה לא .... ?" שכאלה, שאפילו כשאנחנו מודים על משהו, אנחנו נוטים להוסיף את ה "אבל" שמדגיש את מה שחסר לצד מה שיש וּמַעַלִים בשנייה את התודה שלנו - מעצמינו וממי שאנחנו מודים לו. נכון, שההרגל הזה מקורו במערכת ההישרדותית שלנו, כל עוד אנחנו לא מודעים לכך, האוטומט ידאג לכוון אותנו אל מה שחסר, מתוך כוונה פרימייארית להגן עלינו - על מנת שנהיה מוכנים לסכנה... יחד עם זאת, כשאנחנו מודעים לכך - ערים לכך שמוד ההישרדות לא באמת מיטיב אתנו, בין היתר כי אנחנו כבר לא באמת בהישרדות... אז - יש לנו אפשרות לשנות את המצב. שינוי של תפיסה שמן הסתם דורש תרגול והתמדה עד שהופך להיות ההרגל החדש. מה שנתמקד בו - יגדל - ככה פועל המוח שלנו: זוכרת שהיית בהריון - ופתאום "כולן" היו בהריון סביבך? זוכר/ת שרצית לקנות אוטו מסויים ופתאום היו על הכביש המון דגמים כאלה?) אז אם  מה שנתמקד בו גדל , הרי ש הוקרת תוד

כמה נפוץ ושכיח סביבנו שכשמשהו מתסכל אותנו אנחנו מיד: בורחים לטלפון/ הולכים לישון/ יוצאים לרכיבה על אופניים או לריצה/ מתקשרים לחברה ומקטרים : על המעצבן הזה שלא מפסיק ל... (להאשים/ לדרוש/ להתלונן...) או על המריבות הללו שחוזרות כמו תקליט שבור... וטרם הזכרתי: אלכוהול, סמים למיניהם ומאהבים/ות שכמובן מהווים פתרון דומה במצבי התסכול, אלא שמוגדרים פחות אם בכלל לגיטימיים.. כך או כך, הלגיטימיים יותר או פחות - כל אחת מן האפשרויות הללו הינה פתח מילוט דרכו אנחנו בורחים לכאורה ממי שמזכיר לנו את התסכול (מבן הזוג למשל) כשלמעשה אנחנו מנסים ( לשווא מן הסתם) לברוח מהתסכול שמתחולל בתוכנו . וזאת, כי אף אחד לא לימד אותנו להתמודד עם תסכול... יותר מזה, כשכבר היינו מתוסכלים כילדים לרוב היסו אותנו, השתיקו ולפעמים אפילו העליבו אותנו תוך כדי עם איזה משפט כמו "מה אתה בוכה?? אתה ילדה?" או "מה את בוכה את תינוקת?" זאת אומרת שלא רק שהתסכול קשה היה לנו ולא נעים, כשכבר ביטאנו אותו - קיבלנו את המסר " אין לזה מקום " במילים אחרות - "זה לא