זו היתה התלונה העיקרית שלו,
שהעיבה עליו והכבידה כל כך...
שהוא מצא את עצמו מתרחק ממנה יותר ויותר
מה שְמִן הסתם הֶעֶצים את ההערות שלה
ואז... עוד יותר את ההתרחקות שלו,
עד ש... הם הרגישו כמעט זרים
והפרשנות שלהם למצב היתה ש: האהבה נגמרה
אבל...
כשרק התבוננו לכיוון הנכון,
מהר מאד התבהרה תמונה אחרת לגמרי...
בכל פעם שהיא { מעירה לו,
או מבקשת ממנו שיעשה משהו
כמו למשל להכין בקבוק לתינוקת,
לקום להרגיע אותה כשהיא בוכה,
או להרים את המסיכות שפזורות בכמה מקומות בבית..
הולכת ונוצרת מעליו } עננה
שמכבידה ומעיקה באזור הלב והגרון,
עננה שמביאה אתה תסכול ועצב
כאלה שלרוב הוא לא מודע להם
ויחד עם זאת מעיבים עליו,
תסכול שהמילים שלו -
"לא רואים אותי,
לא מתייחסים למה ומי שאני באמת.."
תסכול שמביא אתו כאב ישן
שלמעשה הוא } מכיר
עוד הרבה לפני שהכיר אותה {
תסכול שמעלה את הכעס והעלבון גם יחד:
הכעס שהרגיש כלפי אבא שהיה מקטין את אמא ומבטל אותה,
והעלבון של אמא שנתנה לזה לקרות שוב ושוב
שכילד הזדהה אתה וכָּאָב את הביטול שחווה מנקודת מבטו
מה שהוביל אותו להבטיח לעצמו ללא מילים -
"לי זה לא יקרה.."
אלא ש...
באופן שאינו תלוי בנו,
מה שספגנו כילדים -
גם (ואולי בעיקר) אם תסכל אותנו -
הוטבע בנו באופן שהתסכול חוזר על עצמו
בעיקר בקשרים משפחתיים וזוגיים
ומוביל אותנו - שחיים בתודעה השלכתית -
להשליך את התסכול ולהאשים את בני הזוג שלנו
ש"בגללם אני כל כך עצבני/ מתוסכל/ לא יכול יותר.. "
כשלמעשה...
בזכות זה שהם מעוררים את התסכול,
יש לנו האפשרות וההזדמנות לרפא את אותם המקומות,
לשחרר את אותם התסכולים שנכלאו בתוכנו
כך שאנחנו ממגנטים אלינו ולוקחים חלק פעיל
בחוויות חיים שמשחזרות את אותם התסכולים בדיוק
ובלי להתכוון - אם אנחנו לא מנצלים את ההזדמנות לריפוי -
אנחנו מעבירים בדיוק את אותם התסכולים לילדים שלנו.
אז - כשאומרים לי - בדיוק בגלל זה אני רוצה להתגרש...
אני מזכירה, שזה שארחיק ממני את מי שמעורר את התסכול
לא באמת ישחרר את הפלונטר האמוציונלי שמתקיים בי
ותהליך ריפוי ושחרור של אותם המקומות הפנימיים
שהמצבים המשבריים בזוגיות רק מעוררים
הוא קריטי והכרחי בדרך לחיים טובים יותר
(והוא גם מייתר לרוב את הרצון להתגרש)
כי אותו הפלונטר מכיל בתוכו בין היתר
גם דגמים התנהגות והרגלים הישרדותיים
שפוגעים באיכות החיים בהיבטים שונים נוספים
ובגדול משאירים אותנו ב ה י ש ר ד ו ת
(כמובן שהתמונה מורכבת יותר ואני פה מביאה וקטור צר שלה על מנת להסביר)
ככל שאנחנו מסתכלים על המציאות בכלל
ועל מה שקורה לנו בזוגיות שבפרט
מנקודת מבט שזוכרת ששנינו נפגענו לרוב באותם הֶקְשֶרים,
רק שלכל אחד מאתנו מנגנון הישרדותי הפוך,
כך נוכל פחות להישאר בעמדת הקורבן,
פחות להילחם או לרצות לברוח
ויותר להתייחס לסיטואציה כהזדמנות להשתחרר
מכבלי התפיסה בהם אנחנו שבויים.
היופי הוא שכשעובדים עם הגוף,
אנחנו יכולים ליהנות מחכמת הגוף ובינת הלב -
להם יכולת הרבה יותר רחבה מהשכל,
ובעזרתם נוכל להשתחרר מהתפיסות התפוסות שהשכל ייצר...
נכון שברחנו לשכל וזה "הציל אותנו" לכאורה
במנגנוני הישרדות ותפיסות שגויות למיניהן,
אלא שלמעשה, אלה משאירים אותנו במצב הישרדותי
ועם לב סגור שמְסָפֶּר לנו ש: "ככה לא ניפגע"
לכאורה,
כשהלב סגור פחות נרגיש את הפגיעה,
אבל אז... גם פחות נרגיש רגשות נעימים,
פחות שמחת חיים, פחות א ה ב ה.
כילדים חסרי אונים כנראה שלא יכולנו אחרת,
אבל היום - בעזרת החיבור לרובד הפיזי והרגשי,
אנחנו יכולים לבסס חווית האונים
שמאפשרת לנו להעז לפתוח את הלב
לא בתנאי שהאהבה לא תפגע בנו...
אלא למרות שהיא פוגעת
כך שכבוגרים שלומדים ומסוגלים להכיל תסכול
אנחנו יציבים יותר, בטוחים יותר,
מבטאים את עצמנו מתוך שקט פנימי,
מבטאים את הצרכים שלנו
ופועלים יותר ויותר בנאמנות לעצמנו.
וכל זה קורה בזכות התסכולים הזוגיים
שמעוררים את המקומות הלא פתורים לנו
כדי שנוכל לפתור אותם!
ואז - החיבור שמתאפשר בינו לבינה }{
הוא חיבור מלב אל לב
~~~~~
לחיי האהבה
ויכולת הריפוי המופלאה שלה,
אני כאן בשבילכם במגוון דרכים לריפוי שכזה:
פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
