גלית אליאס

נניח שהיא { ממש, אבל ממש רוצה להרגיש אהובה, היא רוצה שהוא } יכבד אותה, שישמח להיות אתה, שיפרגן ויראה את היופי הפנימי והחיצוני שלה, שהיא תוכל לראות בעיניים שלו מן ניצוץ שמח כזה כשהוא מסתכל עליה.... יש בה מן כמיהה פנימית שלפעמים אפילו לא מנוסחת אבל מתקיימת באחורי התודעה, צמאה להתמלאות. נו.. מי לא רוצה כזה?? בכלל ובקשר זוגי ארוך טווח במיוחד... אבל האמת היא, שגם אם היא היתה מנסה לנסח את הכמיהה הזו וממש לדמיין אותה מתממשת -  יכול להיות שהיתה מתקשה בכך... ולו רק מאחר וזה לא ממש מה שהיא מכירה, היחס שקיבלה בבית הוריה כילדה לא היה חם ומקבל כזה, היתה שם יותר ביקורת, היה שם יחס, אבל יותר ענייני ודואג לצרכים הפיזיים ופחות קשוב ורואה ונוכח באהבה ללא תנאי. ו מה שקיבלנו - עד שלא התרחבנו בתהליכי ריפוי ומודעות אל מעבר לו - זה מה שהמיכל שלנו יכול להכיל. למורת רוחנו, אלה הם ההתנסויות שהמציאות תפגיש אותנו אתם  ויותר מזה... גם אנחנו נשתף אתה פעולה ובעצם נחבל במו ידינו בהגשמה לה אנחנו כמהים. למה אני מתכוונת? כשזה היחס שקיבלה בשנות החיים הראשונות לחייה, למדה להסתתר מאחורי שכבה מגנה - ולהתמודד עם הצמא במנגנ

האדמה  לגמרי רועדת. במלא מובנים - החל מרעמי התותחים שמרעידים אותה - והם נשמעים פה באזור לאחרונה לא מעט ומרעידים את הלב ואת הדאגה שעולה מיד לחטופים ו - ללוחמים, למשפחות המפונים ולכל מי שבמעגל הראשון... והיא רועדת, כשיש מן חוסר יציבות כזה באוויר, שהופך כל תכנון להיות קצהו של בסיס ל שינויים . ואני מרשה לעצמי, אולי כדי לברוח קצת מהקושי להתייחס לזה האחרון - לתנועה הפנימית - למה שקורה לנו בתוך שינוי ואפילו בתוך שיחה על רצון של האחר לשנות אין מה לומר, התקופה בה אנו חיים - בין יתר הדברים המגדירים אותה - בהחלט היתה זוכה גם לתואר - 'ה'תקופה של השינויים, מכל כיוון מגיעים אינפוטים שמכוונים אותנו לשינוי בקטן ובגדול, כמו ישנה איזו תנועה גלובלית קולקטיבית וגם אישית שמתרחשת ומצריכה מאתנו שיתוף פעולה, אלא שבגדול, יהיה נכון לומר שלרובנו כיצורים שצריכים וודאות ויציבות - שינוי - בלשון המעטה - איננו דבר קל. בכל אחד מאתנו עמוק בלב ישנה כמיהה לשקט ושלווה, לא תמיד מודעת ולרוב גם לא בהכרח קל לנו להיות שם אפילו לו ניתן לנו.. ובכל זאת,  בתוך תוכנו ישנה כמיהה לשקט פנימי, במן שילוב עם סיפוק, מלאות ונחת. לא

אנחנו יצורים ספוגיים - נרצה או לא נרצה, נהיה אקטיביים או פסיביים - מה שקורה סביבנו משפיע עלינו וכמו נמצא באוויר שאנחנו נושמים. על אחת כמה וכמה אם נחשפנו לכך  דרך אחד מ 5 החושים שלנו - למראות הבלתי אפשריים, לריחות, לטעמים,  לסיפורים שהנפש שלנו מתקשה לעכל ובטח אם פגשנו את השכול בעצמנו - אם איבדנו אדם קרוב ואנחנו מרגישים שאיבדנו חלקים שלנו ביחד אתו.. כל אחד ואיך שהוא עובר את החודשים האחרונים, באופן הייחודי לו - ואיך שהמציאות ההזויה שלנו מרעידה את עולמו הפנימי. גם אם אנחנו אלופים בהדחקה ובטח אם הנטייה הטבעית שלנו היא להיות מוצפים, כך או כך סביר להניח שנמצא תסמינים שמעידים על עומס שכדאי לנו לעבד ולשחרר שתי הנטיות הטבעיות הללו - להדחיק או להיות בהצפה , הן הנטיות הטבעיות לנו כילדים  אל מול מצבי מציאות שמעלים רגשות קשים. לאורך הילדות האוטומטים הללו אכן מצילים אותנו, אך מה שהם מייצרים למעשה הוא ניתוק. הם שומרים אותנו מנותקים מעצמנו כדי שלא נתפרק. ולפעמים כך נכון לנו להישאר, לפֶרֶק זמן או בכלל אבל במקרים רבים, כשהמציאות שלנו כבוגרים מפגישה אותנו עם מצבים מסוימים - כל אחד והטריגרים שלו - ובטח מו