גלית אליאס

"אבל..." הוא אמר לי: ".. איך אפשר להרבות בשמחה כשהיא מחפשת אותי כל הזמן.. למה אתה מצלם אותם ככה? ולמה דווקא עכשיו תמונה של כולנו? אני מאחרת... וכאילו אני לא מאחר.. - " תתלה את הכביסה עכשיו  שלא תהרוס לי לגמרי את החג. . " אז כדי שיהיה הפורים (ובכלל) שמח, חשוב ללמוד לעשות את ההפרדה , (מנטלית ורגשית בעיקר) מה ששלה שלה, מה ששלי שלי ומכל סיטואציה כזו לחזור פנימה ו לבדוק מה יש לי לקחת : לפעמים זה יהיה לשחרר את הנטייה לקחת על עצמי את האשמה , לפעמים - ללמוד לומר "לא" (ענייני, מתוך שקט וחיבור), ולפעמים - לפוגג את הפחד 'שזה יתפרק אם אני לא אחזיק' , מה שמשאיר אותי בריצוי תמידי כל שחרור כזה, טומן בחובו עוד פיסת שמחה שחוזרת אלי ויכול להתרחש בתהליכי ריפוי וצמיחה שנוגעים בשורש - בַמַקום בו נוצר ההרגל. אם למשל } גדל להיות הילד הטוב ופיתח נטייה לרָצוֹת שהצילה אותו כילד וכמתבגר, כיוון שהבטיחה לו את האהבה של אמא, היום, הוא יכול להבחין שיש לנטייה הזו מחיר, שהריצוי רק לכאורה מציל אותו, אבל למעשה פוגע בו ובזוגיות שלו. תהליך

השבוע יצא לי להאזין לכמה הרצאות מעולות בתחום ההתפתחות בכלל והזוגיות המודעת בפרט, אחת מהן אהבתי במיוחד, של  Kelley Kosow. כל כך נהניתי לשמוע אותה מתארת במילים שלה את מה שאני הכי מאמינה בו שבחרתי להביא אותן אליך: היא חוזרת ומזכירה לנו - כמה שזה נדוש ושחוק לכאורה ובכל זאת ברגע האמת אנחנו נוטים לשכוח- ש כל דבר שקורה, קורה בשבילי ובשביל הצמיחה שלי. לא: " קורה לי .." כ "קורבן המציאות" מה שהתפיסה שהבאנו מילדותנו, אז באמת היינו תלויים משמרת בחוויה הפנימית שלנו,  אלא, מתוך הרצון והשאיפה של הנשמה לצמוח. החיים הם סוג של בית ספר אם את אוהב להיות בו התלמידה, ומתבוננת מנקודת מבט כזו, אפשר לראות, להבין ולהתייחס לכל מה שקורה בשביל הצמיחה שלי ולשאול- "למה פגשתי את האדם הזה?" , או "מה הוא בא ללמד אותי?", ו "מה הייתי אמור לראות בסיטואציה הזו?" "איך זו הזדמנות עבורי לגדול?" היקום תמיד נותן לנו פידבק מוסר לנו מסרים דרך שליחים והשליחים הם האנשים שבחיינו כמו ש כשאת בחדר מלא אנשים היחידה שלא יכולה לראות אותך היא

איך אפשר לחזור להתרגש זה מזו? האם בכלל אפשרי לרצות את מה שכבר יש לנו?? למה הדשא של השכן נראה טוב יותר? ו איך, אם בכלל ניתן - להוריק את הדשא שלנו כך שימלא את ליבנו כל כך שנרצה ממנו עוד ועוד.. בחסות יום האהבה שחל היום, הנה לך מחווה יומיומיות קצרה, פשוטה (לפחות לכאורה) ופרקטית שככל ש תתמידו בה, ככל ש תעמיקו,  ככל ש תתמסרו אל עצמכם בתוכה כך האהבה שלכם תפרח. intimacy = into me see אנטימיות היא לאפשר לעצמי להיראות, להיות נוכחת ברגע הזה, להביא את עצמי בנוכחות למפגש . כל כך הרבה קורה שאנחנו נמצאים ביחד פיזית, אבל לכל אחד מאתנו רצות מחשבות על מה שהיה או על מה שיהיה  ואנחנו בעצם לחוד.. החיבור שביניכם לא ברור מאליו, והנה הזדמנות לקדש אותו, לתת לו מקום ו לטפח את הגשר שעובר מהלב שלך ללב שלו. קחו זאת, כפי שזה, בתרגום ל מחווה יומיומיות : הקדישו זה לזו 10 דקות בכל יום , רצוי בזמן קבוע  (זה יכול להיות בבוקר לפני שקמים, או בערב אחרי שהילדים נרדמים, או בשעה נוחה שמתאימה ללוז המשפחתי-זוגי-אישי שלכם) שבו זה מול זו, התבוננו בעיניים והתמסרו. זה יכול להי

אוטוטו – ב 14.2 מצוין בלוח הלועזי יום האהבה, הזדמנות נפלאה לחגוג את אהבתנו. לא ברור מאליו המפגש , החיבור שמצאנו זה אל זו, ההתרגשות  (גם אם כבר לא מורגשת ביום יום), שמחת הגילוי וההתפעמות מהביחד שמתקיימות בשניים , בהחלט סיבה טובה לחגיגה, אכן ראוי לציון. במיוחד לאור העובדה שלרוב, לא רק שאנחנו נוטים לקחת דברים כמובן מאליו כשהתרגלנו אליהם, יש לנו נטייה- להתמקד במה שלא בסדר, מתוך התפיסה שהביקורת תוביל אותי למקום טוב יותר , תאפשר לי להשתפר יותר ויותר. פה, אני מרשה לעצמי להציע לך לשים סימן שאלה, האם? האם באמת ביקורת מקדמת? או שמא היא יותר מצמיתה?? ולהבחין במקומות בהם קיים תסכול מביקורת כשזו מופנית אליך, עד כמה הינך באמת מסוגלת להכיל הערכה והוקרה?? אז הנה תרגיל קטן בשבילך שיאפשר לך  לבדוק אפשרויות להתרחב  ולגדול דווקא מתוך המשוב החיובי, רגע לפני שרצים לפעולה, רק לנשום ולתת מקום בתוכי ל משהו שאני מעריכה בעצמי ומוקירה עליו נשימה, הטמעה, התמלאות ועכשיו, משהו שאני מעריכה בבן הזוג ומוקירה עליו נשימה, הטמעה, התמלאות