עוד משהו שיכול לעזור

רק היום - כמעט שבועיים אחרי,

אני מוצאת את עצמי נאספת לכתוב,


לא שיש לי מילים שיצליחו לבטא את עצמת הסערה שבתוכי,

או את עננת הכאב שמרחפת מעלי כבר כמעט שבועיים,

מהולה בטעם המר של עצב וזעזוע. 

גם אין לי מספיק מילים שיתארו את פחד המוות -

חוץ מלספר איך הוא מפתיע אותי שוב ושוב

והופך לי את הבטן כשהוא מחליט להגיע בלי להודיע מראש ...


בעיקר חסרות לי מילים איתן אוכל לתאר,

עד כמה הלב שלי יוצא אל משפחות הנרצחים

ובתפילה נונסטופ לשובם של כל החטופים בריאים ושלמים,

שיחזרו אמן ללא כל פגע.


במקביל לעננה הזו ומתוך העוצמה של רעידת האדמה שהביאה,

נחשפו והתבהרו לי תכנים  פנימיים מאד משמעותיים

ועליהם ואותם אני רוצה לכתוב,

מתוך אמונה שהכתיבה תעשה בי סדר

והתכנים יעשו את הטוב שלהם הלאה.


עוצמות הכאב והפחד (האישיות והקולקטיביות) כה גדולות, 

שבאופן טבעי הן מעלות את רמות המתח שלנו,

גם חוסר הוודאות ואי הידיעה או אי השקט לגבי טווח הזמן הקרוב (ובכלל..)

מעלים את רמת המתח בגוף ובנפש.

המתח הזה - כשאנחנו לא מעבדים ופורקים אותו,

(ורובנו לא למדנו איך...)

עשוי להתבטא בין היתר בחוסר סבלנות קיצוני יותר,

או אגרסיביות מוגברת,

ומאידך בהתכנסות והסתגרות.

כל אחד והדרכים האוטומטיות שלו להתמודד עם מתח.

(אוטומטים שלרוב לא באמת עושים את עבודתם נאמנה)


לכן,

זה מאד יעזור אם נקבל זאת בהבנה או לפחות ניקח בחשבון

ונזכור שזה לא אישי נגדי אם הילד שלי 'בועט' יותר,

זה לא אומר שאני מסכימה שכך יימשך המצב, (בהמשך אתייחס לשינוי)

אבל כן מקבלת אותו כנקודת מוצא לשינוי.


כלומר:

לזהות, לראות איך אני (/האחר) מגיבה ומה מתחולל בתוכי.


את המתח הזה - אם זיהיתי - אפשר לנסות לפרוק לפחות חלקית

למשל בניעור של כל הגוף, בדיוק כפי שבעלי חיים בטבע

מתנערים אחרי שהסכנה המִיָדִית חלפה,

או בחיבוק,

או בפעילות ספורטיבית עם התכוונות לפורקן של המתח


ואז, אפשר להתבונן ממקום יותר בהיר ולהיווכח:

לרובנו למשל יש נטייה להסתגר ולהתרחק כשישנה מצוקה,

למרות שזו דווקא מעצימה את הצורך בביחד ובחיבוק...


כך יכול להיות שהיא תוכל לראות -

שכשהוא { יושב מכונס ומוטרד מהמצב,

עם פרצוף חמוץ, שעשוי להתפרש על ידה ככועס ולא מרוצה,

יכול להיות שהיא } 

שבדר"כ מאד ערה למצבי הרוח שלו ומושפעת מהם,

מיד מרגישה אשמה (שמגיעה לא במודע ולמרות שהיא לא באמת אשמה)

ואז, היא כועסת שהוא לא מרוצה ו/או מתרחקת ממנו עוד יותר


ככה, במקום שיוכלו לחזק זה את זו בתוך הקושי האישי ~ לאומי הזה,

מתווספת המצוקה הזוגית למצוקה הלאומית 

ומוסיפה עוד מתח ותסכול.


לא לימדו אותנו שלהרגיש רע - זה טבעי, אבל עובר,

למדנו - להדחיק את הרגשות הקשים שלנו ולנסות לברוח מהם,

למדנו גם להשליך אותם אחד על השני,

תוך שאנחנו מתערבבים זה ברגשותיו של זו,

מאשימים והולכים לאיבוד בפרשנויות שלרוב שגויות.


שוב,

השלב הראשון הוא לזהות -

מה אצלנו עכשיו?

ללא שיפוט, ללא ביקורת, רק להבחין,

לשים את הדברים במקום כפי שהם עכשיו.


לנקות פרשנויות כמו:

זה לא בהכרח שאתם לא מתאימים,

לא שמשהו לא בסדר אצל אחד מכם או במערכות היחסים שלכם,

לא שמישהו מכם צריך להשתנות -

אלא ההרגלים המעכבים של התרבות ההשלכתית -

הם אלה שיש לנו הזדמנות נוספת לשנות אותם.


לשנות, כך שנלמד -

להעז להרגיש, (ואז לתת לרגש לעבור דרכנו ולחלוף),

לבטא את הרגשות שלנו (אחרי העיבוד) במקום להתנהג אותם באגרסיה,

במקום להשליך אותם ולהאשים זה את זו

ולחזק את הביחד כשנשתף זה את זו במה שאנחנו מרגישים


ואני לא מתכוונת לשיחת שטיפה

שמטרתה לומר לאחר כמה הוא לא בסדר ומאכזב

ושמה שהייתי מצפה ממנו, זה להרבה יותר או פחות X,Y,Z...


אלא לשיחה על רגשות שבה

הוא } יכול לפתוח את הלב ולהעז לספר לה {

כמה הפחד הרעיד אותו הבוקר, 

(לא מהמקום שמתפרק ממנו כי זו הקיצוניות השנייה של ההדחקה- שהיא ההצפה)

או כמה היה עצוב לו לראות או לשמוע ...

והיא תוכל להקשיב, בלי לנסות לפתור או לעשות משהו כדי להפסיק את הרגש,

היא תוכל להסתכל לו בעיניים ולתת לו הרגשה שהיא אתו.

ופשוט להיות שם בחיבוק.

vice versa

אז, נפתח בפניהם עולם ומלואו,

והלב מתמלא. באש ובמים. 


כמובן שזה לא משנה אם היא והוא בני זוג,

או אמא ובן, או שתי חברות וכו'...

~~~~


אמנם זה לא פשוט כי זה ההיפך ממה שהתרגלנו לו,

אבל זה אפשרי.

אפשר לנסות לבד

ואפשר להיות בליווי בדרך עד שמתרגלים ועולים לדרך המלך הזו..


ובינתיים... 

הנה לך תרגיל קטן שהוא צעד קטן אך משמעותי בדרך לשם:

נשב במקום נוח,

במרחב נקי ופנוי מרעשים ומהפרעות,

מרחב שקט ורגוע לכמה דקות,

נעצום את העיניים,

נביא את תשומת הלב אל הגוף,

נסרוק את הגוף מלמעלה למטה,

תוך כדי נשיפה והתכוונות להרפייה,

נרפה את המצח, את הפנים,

נאפשר לנשיפה לשחרר חסימות בגרון,

עד כמה שנוכל נתמסר לכוח המשיכה,

הגוף כבד,

בית החזה שוקע,

הבטן מרפה,

הרגליים כבדות ונחות, גם הידיים,

נביא את תשומת הלב אל כדור האור שנמצא מעל הקודקוד

ואל כדור של אור שנמצא מתחת לכפות הרגליים,

ובו זמנית, עם השאיפה - כשאוויר נכנס -

זורם אור מכדור האור שמעל ומכדור האור שמתחת אל הלב,

הלב מתמלא באור עם השאיפה,

ובנשיפה האור זורם בטבעיות, ללא מאמץ, 

בקלילות, 

אל כל תא ותא בגוף,

ניקח 5 נשימות מלאות כאלה -

שאיפה (רצוי בקצב 4) מכדורי האור אל הלב,

הלב מתמלא באור (אפשר להחזיק על מלא עד 7 שניות)

ובנשיפה (מומלץ בקצב 8) האור זורם אל כל תא ותא בגוף,

מנשימה לנשימה נוכל אולי להבחין שהאור זורם גם החוצה מהגוף,

כך שנוכל בקלות וללא מאמץ, 

לשלוח אותו עם א ה ב ה מאתנו לכל אהובינו,

מכרים, חברים, חיילים, לכל מי שזקוק לו 

לשלוח להם הגנה של אור מלאה באהבה המופלאה שלך.

ובנימה אופטימית זו,

עד כמה שהיא לא בהכרח קשורה למציאות,

אני נפרדת בברכת שבת שלום - והפעם אני מתכוונת לכל מילה.. :-)


פה בשבילך,

עם מיני כלים עוצמתיים שמאד יכולים לסייע,


גלית אליאס




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אם נפרדתם ויש לכם הרהורי חרטה - זה בשבילכם כמתנה הכי טובה שתוכלו לתת לעצמכם לשנה החדשה:

ומה אם היא באמת אשמה במה שקרה? מה אם הכל בגללה?

זה מיועד לכל מי שסובל/ דואג/ מוטרד/ קשה לו... וכו'