יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

איך הם נכנסו כועסים וטעונים ופתאום חזרו לחייך?


"אני טעון"
הוא אמר כשביקשתי שיגידו כמה מילים על עצמם,
והעדיף שהיא תתחיל,

פגישה ראשונה, הוא לא מכיר אותי,
לא בא לו להיות פה, גם לא בקשר הזוגי הזה,
נמאס לו כשהיא לא רואה אותו, מקטינה אותו, מזלזלת,
נמאס לו להיות "אוויר"

אז היא מתחילה 
ומספרת באיזה אופן היא מקשה עליו בקשר:
היא מרוחקת ממנו
ולא מקשיבה לו
ודורשת ומבקשת אינספור בקשות – ("מניחה שזה קשה לו, כי על זה הוא מתלונן..")
היא גם ביקורתית,
ו.. "זהו בגדול", היא אמרה

"זהו?" הוא פלט בזעף משתאה והוסיף:
ומה עם .....

לפעמים, כשאני נותנת לבני זוג לספר על הקשר
מהזווית של איך הם מקשים על בן הזוג
(ולא איך הוא מקשה עליהם..),
יש בזה משהו מרכך שמוריד את גובה הלהבות,
אבל } { באו כל כך טעונים, שאם לא הייתי עוצרת אותם,
זה מה שהיה ממלא את הפגישה כולה,
ולא היינו מגיעים לשום מקום חדש,
והרי את זה הם כבר יודעים..
זו לא פעם ראשונה שהם שומעים את התלונות הללו אחד מהשני..


אבל אז,
הצלחתי לעשות פוס,
לשים בצד את שתי הרשימות של התלונות שלהם,

ולכמה רגעים,
איפשרתי לכל אחד מהם לחזור לבית ילדותו,
להיזכר בבית שבו גדלו, באבא, באמא,
באיך הם היו מדברים אחד אל השני,
איך היו רבים,
איך היו מתפייסים,
איך היו מבטאים אהבה זה לזו

בכלל, מה זו "אהבה" עבורם, אז כילדים בבית של אבא ואמא,

וכששיתפו כל אחד בזיכרון שלו,
יכולנו לראות בצורה כל כך ברורה
שבדיוק אותו הקושי שחוו כילדים
הוא אותו הקושי שהם חווים כעת בקשר

בדיוק אותה זוגיות מאבקית שהיא ראתה כילדה בין הוריה,
בדיוק אותו חוסר באהבה, בחום, בהתייחסות שחווה כילד,
את אותם התחושות הם משחזרים בבית שבָּנוּ כבוגרים.

גלינג – אסימון ענק נפל אצל כל אחד מהם.

למעשה, כל עוד אנחנו לא מעבדים את המקומות ההם,
נִבנֵה באופן טבעי ואוטומטי את מה שאנחנו מכירים,
ובעצם באופן הזה ננציח את הפצע
ונעביר אותו מדור לדור.

זאת אומרת –
שגם אם נתגרש, אותו זיכרון שחרוט לנו בתאים,
ממשיך ללוות אותנו גם אל הקשר הבא..

מה שאני מנסה לומר זה,
שכשאנחנו מבינים שהתסכולים שיש לנו בקשר הזוגי שלנו
מגיעים ממה שראינו וחווינו לאורך החיים,
כשאנחנו מבינים שהדרך לפתרון לא מגיעה מהחלפת בן הזוג,
אנחנו יכולים לחולל את השינוי לו אנחנו כמהים
עם אותו בן זוג שאתו אנחנו מתוסכלים

איזה נס זה למצוא את 'ה'אחד שלך
לא?
מדהים וממש לא ברור מאליו שזכינו להרגיש את ה"קליק" הזה,
את החיבור והאהבה שכל כך ברורים לנו בתקופת ההתאהבות..
גם אם היתה קצרה מאד..

מה שקורה הוא שהתסכול ההוא, הישן שפתאום קם לתחייה,
(לרוב מיד אחרי שהתחייבנו זה לזו)
אותו תסכול שכל כך קשה לנו,
בלתי נסבל עד כדי כך, שאנחנו מתים לברוח ממנו.

כל זה כשברקע ישנה הציפייה הלא מדוברת, שמקננת בתוכנו
שמעכשיו – (משהתחייבנו)
הוא- (/היא) ימלא את החסרים שלי מאז,
יתן לי כל מה שהייתי צריכה ולא קיבלתי!
למה?
ככה!
כי התחתנתי אתו. (גם אם ההתחייבות בצורה שונה מחתונה)

והציפייה הזו, לא רק שהיא לא מדוברת היא גם לא מודעת,
אבל היא נשמעת בסאב טקסט של כל משפט –
כתלונה, דרישה, תובענות..

כל אחד מאתנו מגיע לקשר עם ה"קערות הריקות" שלו,
אותם המקומות החסרים ב – אהבה, הקשבה, תשומת לב, וכו'

אלא ש...
עד שהוא בעצמו, כבוגר, לא ימלא אותן,
הוא ימצא את עצמו מתלונן לשווא שבן הזוג ימלא אותן עבורו,
מה שיעכיר את האווירה הזוגית,
וירחיק אותו מהשמחה והמלאות שמתקיימות כשהקערות מלאות
כי למי יש חשק לתת משהו כשדורשים את זה ממנו?

מי שיכול למלא את הקערות הללו בבגרותנו, הוא קודם כל אנחנו.
רק אחרי שנמלא ולו במעט את הקערות הללו בתוכנו,
רק אז נוכל להזמין (ולא לדרוש/ להתלונן..) את בן הזוג לחגיגה
וליהנות מהביחד שיהיה מזין וממלא.

בשלב הזה,
באופן שכל פעם מפעים אותי מחדש
משהו השתנה בחדר...

המטען הזה שאתו הגיעו כאילו פרק את עצמו
ומשהו רגוע התאפשר,
חיוך ננסך על פניהם ויכולנו להתחיל לדבר על דברים משמחים
כמו הכמיהה הזוגית של כל אחד מהם,

נפתח פתח לתקווה
והם יכלו להיזכר באהבה שמתקיימת שם תמיד, רק היתה מכוסה בכעסים.

כשלנקודת המבט הזו מצטרפים תהליכים טרנספורמטיביים
שעוזרים לכל אחד מהם למלא את הקערה שלו-
אז התמונה המלאה מופלאה ומרשימה מכדי לתאר במילים,

אחרי יומיים של תהליכים ותובנות -
כל אחד מהם מלא יותר, בטוח יותר, שמח יותר, מחובר יותר לערך שלו
והחיבור שביניהם התחדש ממקום משמח ומזין.

לחיי האהבה
ולשחרור שלה מכל מה שמצליח להסתיר אותה מליבנו,
אמן!

בברכת שבת של שלום וברכה,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אפשרויות ללכת יד ביד:

כך תצליחו לחולל את השינוי המיוחל בזוגיות שלכם

כל מה שצריך לדעת,

ומספיק תהליכים משני חיים

שיקפיצו את הקשר הזוגי שלכם

מקפצה משמעותית קדימה


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

והיופי הוא - שאפשר גם לבד.



נכון שהכי כיף בתהליך זוגי,

אבל, אם הוא לא בעניין, ממש אין סיבה להישאר באותו המקום,

אפשר לחולל את השינוי לו מייחלים בתהליך אישי פרטני,


למעשה, אפשר ללכת כברת דרך משמעותית לשם תוך 3 שבועות 

אני רואה את הנשים שבאות בעצמן

בזכות התהליך האישי שלהן

ואני מ ת מ ו ג ג ת 

תענוג צרוף

וכל כך פשוט ונגיש. 

הצעד הראשון לשם בלחיצה פה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ואם הוא לא בעניין, ואת לא בקטע של תהליך וירטואלי
ישנה אפשרות לליווי אחת על אחת
שלי אותך
יחד נחולל את השינוי לו את מייחלת
ליצירת קשר שלחי לי פנייה במייל: galitel2@gmail.com
ונתחיל לצעוד יחד 
אל עבר השינוי המיוחל

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

האמת על טיפול זוגי שלא נחשפה בתכנית של אמנון לוי

השבוע היתה בטלויזיה תכנית (של אמנון לוי) על טיפול זוגי.
וואוו... איך שאני התאכזבתי..
עד כדי כך, שבאיזה שהוא שלב זה היה כל כך לא לעניין,
שפשוט כיביתי את הטלוויזיה.

אולי זה היה מכוון, 
אולי היתה אג'נדה לבמאי וזה מה שרצה להראות,
אולי פשוט באמת כמו שאני מבינה שוב ושוב -
האמת הזו שברורה לי כל כך היום,
כן,
 זו שגם אני לא ממש ידעתי כשאני בעצמי
כמעט התגרשתי לפני 7 שנים (!! ואוו איך שהזמן עובר כשנהנים בביחד המחודש שלנו)

אולי האמת הזו באמת לא מספיק נהירה..
שאפילו כשעושים תכנית טלויזיה על טיפול זוגי,
היא לא נחשפת..
כמה חצאי אמיתות ועיוות של התמונה מוצגים לנו
במדיות השונות כמו גם בתכנית הזו.
(וסליחה עם כל הנוגעים בדבר, יכול להיות שהם מטפלים נפלאים אני מתייחסת רק למה שהוצג)

חצאי אמיתות שמועברות לנו עם העיוות
דרך תכניות טלוויזיה, סדרות, סרטים, ספרים וכו'..

מנקודת המבט של הדרך בה אני עובדת,
בהגדרה, אנחנו נימשך למי שיהיה לנו קשה לחיות אתו (!)
וגם
כל מה שיהיה לנו קשה אתו, תמיד, אבל תמיד קשור אלינו ולא אל בן הזוג

(הפסקה האחרונה שווה קריאה נוספת)

אפילו אם היתה בגידה, כמו שקרה לאחד מהזוגות בתכנית,
ועולה קושי לבנות את האמון מחדש,
בתהליך של בניית האמון חשוב לשים לב
למה ששני הצדדים הביאו לפני הבגידה,
בלי אשמים,
שניהם צודקים באותה המידה,
באיזה אופן שניהם בגדו בעצמם לפני כן ?
באיזה אופן שניהם בגדו זה בזה?
באיזו מידה התקיים אם בכלל אמון אמיתי לפני כן?
ובאיזו צורה? האם זה היה אמון טוטאלי?, חוסר אמון טוטאלי? קצת מזה וקצת מזה?

ושלא תחשבי לרגע שאני מקבלת בהבנה את הבגידה,
ולא, ממש לא נותנת לגיטימציה לכך,
זו בהחלט אחת החוויות הקשות אם לא ה'.. להיות בצד הנבגד,

ובכל זאת לשניהם היה חלק בדינמיקה הדועכת,
ולמעלה מזה..
סביר להניח שלשניהם יש עניין לא פתור עם נושא האמון

בינינו.. למי אין?

תהליך מעצים ושלם לוקח בחשבון את מה שהיה שם לפני,
פותר את העניינים שהובילו לבגידה, או למשבר בכלל
וגם את אלה שמשמרים את חוסר האמון
כך שבני הזוג לא רק מנקים את הכעסים שהיו לפני ואחרי המשבר,
אלא גם בונים ומחזקים את האמון ביניהם.


בעצם כל מה שהתעורר בתוכה בעקבות הבגידה,
יושב על מקומות לא פתורים שמתקיימים בתוכה עוד לפני שהכירה אותו,
על פצעים ישנים שגם אם הם מודחקים, הם כמו מגנט
שמייצר שוב ושוב חוויות דומות שמוסיפות עוד ועוד שכבות למגנט,

כשלוקחים את העניין, ומעבדים אותו לשורשו,
כמו מנטרלים את המגנט
כך שחוויות דומות יקרו פחות ופחות,
ואותו "the story of her life" ישתנה סוף סוף לסיפור מזין ומשמח יותר

כשכבר תוך כדי התהליך מורגשות הקלה ושחרור (ממש פיזית)

אם התהליך הזוגי נשאר במישור של הצדק (שבצדו השני יש אשמה)
נוצר מצב ששני בני הזוג מתבצרים כל אחד בעמדתו
מתוך הצורך להישאר הצודק, גם אם זה אומר הקורבן הצודק..

התהליך כזה של ריפוי,
במקום להישאר קורבן המציאות של "הוא עושה לי"  ו"הוא לא עושה..."
כמו ניתן לכל אחד מבני הזוג השרביט 
לחיות את חייהם מתוך חוסן ושקט פנימי. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בעיני, זה לא נכון ש:
"אם אנחנו רבים כל כך, אז אולי אנחנו לא מתאימים.."

אלא להיפך:
ככל שאנחנו רבים יותר זה רק מוכיח שאנחנו כן מתאימים!

כן, כן,
זה רק מוכיח שאנחנו יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי להטריף אחד את השני.

שאלת השאלות היא איך להצליח לייצר מצב שההתאמה הזו
גם מרגישה כמו התאמה ולא מתישה אותנו כל כך?

מהניסיון שלי, זה עובד בצורה מופלאה ומרגשת
בדרך בה אני עובדת,

בדרך הזו מתקיים שילוב בין
מצב שבו כל אחד יכול להביא את מה שעובר עליו
(לא ממקום מאשים, אלא במה שנקרא I POSITION)
כך שהאחר יכול להקשיב,
כך שמתחדש שוב החיבור בין הלבבות,

לבין תהליך אישי טרנספורמטיבי שכל אחד עובר
ומרפא ופותר מקומות לא פתורים בתוכו

ככה שאנחנו לא רק מבינים את האחר ואמפטיים לצורך שלו,
אלא גם ממש מוצאים את עצמנו מגיבים אחרת. מתוך בחירה.

לדוגמא הוא גם יכול ממש להבין שהיא זקוקה לאוזן הקשבת שלו,
ובעקבות התהליך הוא אשכרה יכול 'לבוא לקראתה'
ולמצוא את עצמו קשוב הרבה יותר מבעבר,
כי הטרנספורמציה שעבר שחררה בו את ההתנגדות שהיתה לו להביא קשב,
ובעצם הוא נוכח שזה 'לטובתו' הגבוהה האישית להיות קשוב יותר.

בקיצור
כוווולם מרוויחים!
הלבבות נפתחים,
וחיבור מרענן ומשמח מתחדש ונוצר!

אז למה מחכים?

לפעמים שהזמן יעשה את שלו
למרות שהוא עושה בדיוק ההיפך,

לפעמים שהוא יעשה את הצעד הראשון
ובעצם – למה ? הרי אולי גם הוא מחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון...

לפעמים כי לא באמת רוצים בשינוי,

או פוחדים להתאכזב?

או לא מאמינים שאפשר..
(זה לצערי מה שהתכנית הטלוויזיונית חיזקה):-(

אז בתור מי שהיתה בכל אחד מאלה
והייתה צריכה לעבור מדורי גיהינום ושברון לב על כל מה שמשתמע מכך,
בגלל שחיכיתי וחיכיתי.. עד שזה פשוט התפרק,

כדי למנוע ולו למי מכם את הסבל המיותר הזה
אני כותבת היום:

זה הרבה יותר פשוט ממה שניתן לתאר,
קצר מכדי להאמין (יומיים, 12 שעות(!)
זול בכל קנה מידה של תהליכים זוגיים
ובטח ובטח בקנה מידה של מחיר במקרה של פרידה..

רק צריך להגיד "אני", "אנחנו" ולהגיע.
פה בשבילכם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן