עם כל הבלגן מסביב, זה משהו שכדאי לך לקרוא

העולם בוער סביבנו, קרוב יותר או פחות,
היו פעמים בהם אם זה לא היה עצוב, הייתי צוחקת.

אני כשלעצמי בחרתי להפסיק לצפות בחדשות,
זה מכניס אותי לסטרס שקשה לי לעמוד בו

אך גם אם את הסיפורים הקשים שבחוץ אינני מכירה בפרוטרוט,
גם אם לא נצרבו בתודעתי דרך הצפייה בטלויזיה
בכל זאת איכשהוא חלקם מגיע אלי.
מעבר לכך, אני פוגשת בחדר העבודה
את התהפוכות שעוברים בחייהם הא-נשים היקרים שמגיעים לתהליך.

השבוע קראתי שיתוף של Junie Moon Schreiber,
מטפלת זוגית בעצמה שאני קוראת מידי פעם,
את הפוסט כתבה לקראת יום האם אותו ציינו בארה"ב ביום ראשון השבוע.

היא כתבה את זה כל כך יפה שהחלטתי (שוב)
לתרגם ולהעביר סימולטנית:

"
יום האם חל השבוע, ואני מוצאת את עצמי שוב -
בלי הבן שלי וזה כואב.
זה כבר 5 שנים שאין בינינו קשר,
לא בחירה שלי,
זה מעבר להזוי, לא הגיוני בשום צורה ועדיין זוהי מציאות חיי

יש סביבי המון אנשים כולל אבא שלו
שאומרים לי איזו אמא נפלאה הייתי לו
ושאינני ראויה ליחס הקשה הזה מצידו.

הייתי אומרת שהעונש לא מתאים לפשע,
אלא שבכלל לא היה פה פשע..
כשאני מניחה את הראש על הכרית בלילה,
אני יודעת את זה אבל זה לא עוצר את הכאב

בסופו של יום, אני בלי בני.
זה בלתי נתפס.

חלק בי מייחל לכך שלא היו חוגגים את יום האם,
אבל הנה, הוא מגיע והרגשות מציפים -

אני כועסת - איך עשה לי את זה?
אני עצובה - מלאת געגועים אליו
ובעיקר - אני פוחדת שלא אראה אותו שוב בחיי
וזה מוציא אותי מדעתי.

לא רגשות משהו.. אבל מה נותר לי?
אני יכולה להילחם בזה או לקבל את זה כפי שזה..

כן, קל לומר יותר מאשר ליישם

אבל רגע, חשוב לי שתבינו -
אני גם יכולה להרגיש שמחה !
כן, הנה אני מסבירה -

אני משתפת בסיפור שלי כי זה כמו כל דבר בחיים שלא מרגיש טוב,
דברים קורים וזה מרגיש כאילו מישהו שם נגדנו, 
מן "לא פייר".

גם אם לא איבדת בן, בטח היה משהו שאיבדת בחייך
או נפגעת ממנו, אולי חווית חוסר צדק כזה או אחר.

כשדברים לא קורים כפי שהיינו רוצים שיקרו,
מציפים אותנו רגשות רבים,
לפעמים נרגיש לבד, לא נראים, דחויים, נבגדים,
לא מובנים ובחוסר שליטה במצב.

אבל, פה יש טוויסט בעלילה -
כי יש משמעות לאיך אנחנו מסתכלים על הדברים
ואיזו פרשנות אנחנו נותנים להם:

אני רוצה לחיות חיים מלאי אושר, כאלה שכיף לקום כל בוקר,
מלאים בסיפוק, התרגשות ושקט.
אני מניחה שגם את רוצה בזה

אם אנחנו מתמקדים בחוסר ובכמה אנחנו לא בסדר,
נרגיש כעס ועצב.
וזה בסדר ולגמרי טבעי להרגיש רגשות אלה,
אבל בואו לא נישאר שם לעד
זה לא הולך לתמוך ברצון שלנו לחיות חיי שמחה ומלאות

אני מאמינה שהבן שלי נמצא במסע הנשמה שלו,
שלא כולל אותי כרגע
אני מאמינה שיש לו המסע שלו בחיים הללו

עוד אני מאמינה שהחיים קורים בשבילנו ולא לנו
ולכן, אני מתאבלת כי האמא האנושית שבי מתגעגעת לבן האהוב שלה
ועם זאת אני גם יודעת בתוכי 
שהתמונה כולה רחבה יותר.

הוא לומד לחיות, להיות בלי אמא ולעמוד על 2 הרגליים,
אני לומדת לקבל את העצמאות של הבן שלי
ומפתחת רצון והסכמה שזו לא תכלול אותי.

והנה העניין -
שום דבר רע לא באמת קורה פה
נתתי לו כנפיים חזקות והוא עף בזכותן
ומשגשג
וחי

ואני - גם. 
וזה נותן לי שמחה

אני יכולה להתמקד בהצלחות שלו
אני יכולה להתמקד ביכולת שלו להיות עצמו בעולם ולתמוך בעצמו
אני יכולה להתגאות בכך שהוא חכם וחזק ויכול לייצר לעצמו את החיים שהוא בחר בהם
זה משמח אותי

למעשה, אני יכולה להרגיש את האהבה
למרות שהוא לא נוכח בחיי
יש לי גישה לאהבה שיש לי אליו, 
על ידי כך שאני חושבת עליו ושולחת לו אותה

אין לו שליטה על מה אני מרגישה וחושבת! הההא!

או.. שאני יכולה להתמקד בכמה החיים מבאסים, ואיך פישלתי..

נקודת המבט הרחבה יכולה להוציא את העוקץ 
שנמצא בפרשנויות האחרות האוטומטיות שלי -
"איך הוא לא מתחשב בי, הוא משוגע, הוא פוגע בי, איך פישלתי, זה לא מגיע לי..."

כי ישנה האפשרות רק לראות את העובדות -
"הבן שלי לא מדבר אתי וכרגע הוא במסע עצמי שלא כולל אותי"

עדיין לא "נפלא"... 
אבל הרבה הרבה פחות כואב מהאופציה האוטומטית.

החיים לא תמיד דבש..
לפעמים החיים קשים,
השאלה היא מה אפשר לעשות כשמשהו מבאס קורה.

כמו שטוני רובינס אומר -
איפה שהמחשבות שלך הולכות - לשם האנרגיה זורמת,
פה - נכנסת השליטה שלך בחייך 

היי אדיבה ורגישה למקום הפגוע בך
עשי כל מה שניתן כדי לראות את העובדות לא דרך התפיסה השיפוטית,
נסי לקלף את האמונות השגויות שדבקו בתפיסת המציאות על הסיטואציה

איזו אמונה תוכלי להוסיף כך שתוכלו להרחיב את נקודת המבט על הסיטואציה?
כמו התוספת "הבן שלי עובר עכשיו מסע עצמי
שלא כולל אותי."

התבונני בעובדות, במציאות, כפי שהיא
תוך ניסיון לנסח מחדש את האמונה הבסיסית שמונחת עליהן

נסי לחפש מחשבות שיכולות לתמוך באמונה החדשה
באפשרות החדשה שהיא מביאה,

בלי להתפתות להדחיק את הרגשות,
אלא בנוסף לקושי - תוכלי ליהנות מהרווחה
שנקודת המבט הרחבה יותר מאפשרת.

סוף ציטוט.

הרגשות הקשים מחוברים לתחושות פיזיות,
ותפוסים יחד בתפיסות נוקשות ותפוסות
ובאמונות שגויות.

בתהליכי הריפוי שאני מלווה הפלונטר הזה נפתח,
ומתחוללת טרנספורמציה
תוך שמורגשת הקלה פיזית בגוף,
מורגש שחרור רגשי
ונגלית לנו התמונה הרחבה יותר שמאפשרת תפיסה 
ואמונות שמשרתות אותנו ברווחה ובאיכות.

והדובדבן שבקצפת-
שלרוב, לפחות בכל המקרים שאני עבדתי אתם,
מצאנו את האמונה הפנימית שמיגנטה אלינו את המצב
וכשזו מוחלפת באחרת -
מתחולל השינוי המיוחל 

מה שאני בעצם אומרת זה -
שכשמעבדים את הקושי,
לא רק שמרגישים טוב אחר כך,
בעצם מנטרלים את המגנט שמשחזר אלינו שוב ושוב את אותן החוויות הקשות
והופכים להיות מגנט לחיים משמחים יותר!


לחיים שמחים וממלאים,
אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

איך לשחרר דפוסים תפוסים בזוגיות – המשך

אני רואה שממשיכות להירשם עוד ועוד נשים יקרות להדרכה

"איך לשחרר בעונג דפוסים תפוסים בזוגיות"

למרות שהיא כבר לא זמינה (אלא בתשלום סמלי בלחיצה כאן),

אז ישבתי וכתבתי לך צעד צעד

איך אפשר לשחרר דפוסים תפוסים בזוגיות בדרך נוספת.

אתחיל בסיפור על מימי ומומו  } {

אבא של מימי } לא היה הרבה בבית, וגם כשהיה - לא היה נוכח עבורה.

כילדה, הסיקה (שלא במודע) שאם הוא לא נמצא שם עבורה

ולא רואה אותה, כנראה שהיא לא ראויה בכלל ולאהבה בפרט

והתפתחה בה חווית חוסר ערך מאד דומיננטית

ואתה תלות גדולה באישור הסביבה.

מומו { גדל בבית עם אמא מאאאאאאד מגוננת,

לכל מקום שהלך חקרה, שאלה והציקה,

לכן היה חייב לפתח סביבו מרחב מגן מאד רחב

וספייס הפך להיות צורך קיומי עבורו,

מסוכן לו קרוב מידי.

אחת מהדרכים שלו ליצור לו ספייס כזה היתה 'להוריד מסך'

תכל'ס מה שנהג לעשות כשהיה לו 'צפוף', היה לעצום את העיניים.

לכאורה 2 דפוסים שאינם קשורים,

ובכל זאת..

כשמימי } היתה נכנסת הביתה אחרי העבודה

ורואה אותו שוכב על הספה, לא ישן, אבל עיניו עצומות אל מולה

מיד היה מתעורר בה אותו הקול הישן הזועק (לא במודע)

"שוב לא רואים אותי", ואתו מחד תסכול וכאב,

ומאידך תרעומת שלא מסכימה למצב

תרעומת שמתחילה לחפור לו,

תוך שהיא מנסה לחדור את מרחב ההגנה שלו,

מה שהוביל מן הסתם, כל עוד לא היו מודעים לכך –

לצורך שלו להסתגר להתעצם, ולוֹ פחות ופחות לראות אותה

זה.. היה מתסיס עוד יותר את התסכול שבתוכה

ו...

כן, ברור לגמרי לאן זה הולך...

האמונה שלה שהיא לא ראויה,

(שמקבלת תוקף כשהוא לא מסתכל עליה בעיניו העצומות)

"מדברת" עם האמונה שלו שמסוכן להיפתח וצריך ספייס כדי לחיות,

והנה לנו דוגמא פשוטה

ללופ שנוצר משיח לא מודע בין הדפוס שלה לדפוס שלו.

מצע פורה למריבות, חיכוכים, התרחקות והרבה לא נעים ביניהם.

העניין הוא שתת המודע שלנו ימשוך אותנו

אל מי שהדפוסים שלו מתָקְשרים עם הדפוסים שלנו בצורה מושלמת

וכשאני אומרת "מושלמת" אני מתכוונת

שהוא לוחץ לנו על הכפתורים בצורה הכי מדויקת

והכי מכאיבה שאפשר..

בעוד שהמסר של התרבות המערבית מחנך אותנו לנסות להימנע מכאב,

זוגות רבים בוחרים בפרידה, כי "כמה אפשר לסבול ???"

אלא ש... זה לא באמת יפתור את הבעיה שלה (או שלו) אם יתגרשו,

כי חוסר הערך שלה ימשיך להרים את הראש מידי יום ולהציק לה

וחוסר האמון שלו בסביבה הקרובה לו ימשיך להקשות עליו

ואותם האישויים לא ייעלמו מעצם הפרידה,

אלא רק בני הזוג שהזכירו לנו אותם.

למעשה ההיפך הוא הנכון -
אם מתייחסים אל התסכול כאל הצמיחה שלי שרוצה להתרחש -
ומנצלים את ההזדמנות לריפוי אמיתי 
אז באמת מצליחים להימנע מהתסכול הזה בעתיד.

אז איך באמת יוצאים מהפלונטר?

גם אם לא הולכים לטיפול זוגי,

אפשר לצאת מהלופ.

הדרך החוצה היא על ידי שחרור מהדפוס שלי.

כשאני משתחררת מהדפוס שלי –

הוא כבר לא "מתָקשר" עם הדפוס שלו,

ו... יצאנו מהלופ.

הדפוסים כאמור, התקבעו והוטבעו בנו בילדות.

בשנים הראשונות של חיינו אנחנו סופגים ממה שמתחולל סביבנו

ומסרים שונים מוטבעים בנו בארבעת הרבדים-

בגוף - ברמת התחושה

ברגש- ברמת האמוציות והרגשות

במיינד – ברמת המחשבות

וברוח – ברמת האמונות

מאחר והדפוס מוטבע בכל אלה יחד,

גם אם מימי תנסה להרגיע את עצמה

ולהצדיק אותו ולומר "טוב הוא סתם עייף, זה לא קשור אלי"

הדיבור השכלי הזה, לא נוגע בפגיעה הרגשית שהיא חווה

והיא לא ממש נרגעת ממנו.

כלומר –

לצורך שחרור דפוסים, עלינו להביא את תשומת הלב ולהיות בנוכחות ונשימה

בארבעת הרבדים ביחד. (בעיקר בתחושה וברגש, משם רובנו בורחים לראש)

והנה לנו שביל גישה הכי זמין שרק יכולנו לבקש -

הגוף.

רוב הנשים שמגיעות אלי, עוד לפני שאני מנחה אותן לתהליך

מתארות את הקושי  "כמו חץ שתקוע לי בלב"

או

"זה חונק לי כמו גולה בגרון"

וכו'.

הגוף זוכר.

מה שקורה הוא שההרגל –

הוא לברוח מיד מהגוף, ללכת אל הראש ולהתחיל לפטפט פטפוטים..

כן, כן, בהשפעת הגישה התרבותית הנוכחית להימנע מכאב,

השכל – אחד מהכלים העוצמתיים של האגו

מצליח להסיט אותנו מהדבר האמיתי,

ומכלה את כוחותינו ב: בלה בלה בלה

שמנסים ללא הצלחה להרגיע את העלבון/ כאב/ עצב...

הקטע הוא שדווקא מתוך ההתעלמות הזו מהכאב,

לכאורה ברחנו ממנו

אבל זה בדיוק מה שמשאיר אותו,

משאיר את הדפוס, ומנציח את הכאב שחוזר שוב ושוב

פעם אחרי פעם.

הסוויץ' הכי משמעותי קורה כשמבינים –

שלא רק שלא נכון ולא כדאי לברוח מהכאב והתסכול,

זהו בדיוק השער אל השחרור שלו.

כלומר הכאב, התסכול, הביקורת, הכעס, העצב, הקנאה  - יו ניים איט -

דרך הסכמה לפגוש אותם ולהרגיש ולחוש אותם (בארבעת הרבדים)

מתאפשר השחרור המיוחל.

מפחיד ?

עשוי להיות

קשה ?

לפעמים, תלוי כמה הגירוי חזק ומשכנע

מסובך?

ממש לא, במיוחד לא אחרי שמתרגלים כמה פעמים (רצוי בליווי בהתחלה)

אפשרי?

בהחלט כן!

ככל שאנחנו מצליחים להרפות אל התחושה,

לא להתעסק בשכל ובניסיון השליטה שלו,

פשוט להרפות אל התחושה, להתבונן בה כמו מיצג במוזיאון,

להרגיש את הרגשות הקשים שם,

להבחין בדפוס שקיים שם – אבל לא להסכים ללכת אחריו,

כך השחרור מתחולל.

והיופי הוא שכשאחד מבני הזוג משחרר ומרפא עוד ועוד אישויים כאלה

כך בן הזוג שלו מצטרף והלופ בו היו שבויים מתפוגג

אז מה אני אומרת בעצם ?

בפעם הבאה שעולה תסכול,

הביאי את תשומת הלב פנימה אל הגוף

נסי לזהות היכן הקושי תקוע בגוף

תני לעצמך לחוש את התחושה ולהיות בה,

גם אם היא לא נעימה,

הבוגרת שאת מבחינה בה, מתבוננת בה מהצד.

עכשיו נסי לזהות מהם הרגשות המוצפנים בה

לכל תחושה מוצמדים רגשות (מימים ימימה)

צייני לעצמך מה הם,

הגוף יודע,

לא מהראש,

התשובות נובעות מבפנים

והרגישי

(שומעת את הספק... אל תפסלי, ת נ ס י.. בחיי שזה עובד..)

כשתשומת הלב בתחושה, ערה לרגשות הגועשים בתוכך

(יכול להיות שכבר נרגעו קצת מעצם ההסכמה שלך להיות)

את מנסה להיזכר ממתי התחושה הזו כבר מלווה אותך

עלה זיכרון?

הזמיני את הילדה שהיית אל בין זרועותיך, לחיבוק אוהב

חיבוק שמבטיח שאת מחויבת לתת לה

את מה שהיתה צריכה אז ולא קיבלה

ואמרי לה את המשפטים:

אני אוהבת אותך

לעולם לא אעזוב אותך

תמיד אדאג לך

את תמיד אתי

תני לעצמך לשהות בתחושות,

ככל שתרשי לעצמך להרפות אל התחושה והרגשות

תוך אמירת המשפטים,

כך תוכלי לחוש בהקלה והרפיה

המשמעות של הרפיה כזו – של הריפוי שהתחולל- היא

שבפעם הבאה באותה הסיטואציה את עשויה למצוא את עצמך

מגיבה אחרת (תלוי מן הסתם בעוצמת הגירוי)

מכאן שהשיח עם האיש שלך ירגיש אחרת!

והשתחררתם מהלופ!,  

לחיי האהבה המודעת!

שמאפשרת לכל אחד מכם להיות יותר ויותר קרוב

אל השלם האוהב והאהוב שהוא.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב

אם זה הזמן המתאים עבורך לשחרר דפוסים,

ולהשתחרר מלופים בזוגיות שלך,

ואת רוצה שאלמד אותך

איך לחולל את השינוי לו את מייחלת בזוגיות שלך

יש לי הטבה בשבילך לקראת טו באב }{

במשך 3 שבועות שבהם אהיה זמינה עבורך,

אני מעניקה לך את כל התכנים שקריטי לדעת, מוקלטים (!)

(ככה שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב,)

ובנוסף יש לך גישה מלאה לתהליכי טרנספורמציה

וזה אחרי שנפגשנו לשיחת סקייפ מקדימה.

כך שבנוסף לפגישה אתי שמחוללת שינוי

יש לך הקלטות שמלוות אותך הלאה לכל החיים

וככה את משחררת דפוס, ועוד דפוס ועוד..

ודו השיח שלך עם האיש שלך הולך ומשתנה –

ואתם משתחררים מהלופים !

ולכבוד טו באב במחיר מוזל ביותר –

480 ₪ במקום 690 ₪, (אפשר ב 2 תשלומים)

ואת משחררת בעצמך דפוסים תפוסים בזוגיות שלך! 

(אגב, אחד הבונוסים הוא ההקלטה עם אפרת וולפסון.)

פרטים נוספים והרשמה בלחיצה פה

לחיי האהבה!