יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

'ה' שאלה שהתשובה שלה תוציא אותך מלופים זוגיים

".. יש בינינו כזה ריחוק שאני כבר לא יכולה יותר,
לא אכפת לו ממני,
הוא בענייניו, אני כאילו לא קיימת,
הוא לא מדבר אתי, לא מתעניין,
כלום, כאילו כלום,
אם כבר יש משהו שמדברים עליו-
מיד זה מתלקח למריבה,
אני לא יכולה לומר לו מילה בלי שיתפרץ עלי
וכל הזמן הוא מצליח להוציא אותי אשמה

מילא הוא { בטוח בזה וכל הזמן מוכיח לעצמו שזה ככה,
אבל גם אני } – מרגישה כל כך רע מזה
ואז אני מתרחקת עוד יותר..
לא יודעת מה לעשות..."

התחלנו להתבונן על הדינמיקה הזוגית שלהם
כשבאיזה שהוא שלב שאלתי אותה: מה החלק שלך?
באיזה אופן את תורמת לזה?

"אני ??? ..." שאלה בפליאה,
"לא יודעת... כלום, אני חושבת...
מעבר לתגובה שלי ולהתרחקות כשהוא ככה... "

אז באמת חלק מהתרומה שלה בתוך הדינמיקה הזו,
היא התגובה שלה להאשמה, 
שהיא לוקחת על עצמה,
מופעלת אמוציונלית ומתרחקת.

אבל יש הרבה מעבר לכך,
יש עוד רמה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית בתרומה שלה
רק שככה בשיחה שכלית קשה היה להיווכח בה,
אז נכנסנו לתהליך.

מה שגילינו שם היה ש...
כילדה היה לה קושי מאד גדול
עם האנרגיה הלא טובה שהיתה בבית,
המריבות והכעסים בין ההורים, הניכור, הריחוק,
ה"שליליות" כפי שהיא מכנה אותה

הצורך שלה כילדה שלא סופק,
היה הצמא העצום שלה לאהבה וביטחון

בניסיון לזכות באותה אהבה נכספת כילדה,
היא פיתחה דגם הישרדות של מְרָצָה,
מתוך תקווה (שווא) 
שכשיהיו מרוצים ממנה, היא תזכה באהבה בחזרה.

העניין הוא, שכל דבר שנעשה מתוך המקום המרָצֵה,
כל דבר שנעשה מתוך התלות לקבל אישור, קבלה, אהבה בתמורה,
לעולם לא באמת יספק את הצד השני,
ולא "יעשה את העבודה" כלומר לא יניב את התוצאות הרצויות,
במקרה שלה- היא לא תקבל אהבה וביטחון בחזרה,
וזה- מעלה אכזבה ותסכול
כי שוב היא נתקלת בחוסר האהבה הכל כך כואב שבתוכה

אותו צמא, אותו חוסר ממשיך ומלווה אותה לאורך חייה
כי זה מה שהיא יודעת,
זה מה שהיא רגילה לו,
למרות הכמיהה למשהו אחר, שנמצאת שם
מה שממשיך ומתקיים מכוחו של ההרגל
הוא אותו הדבר שהיה חסר
(עד שאנחנו ממלאים אותו)

הציפייה היא- בין אם מדוברת ובין אם לא –
שנקבל מבן הזוג שלנו את כל מה שלא קיבלנו כילדות,

וכשהיא לא מתמלאת – עולה אכזבה, ותסכול, וכעס,
ואותה החמצה שמלווה את הכמיהה שנים רבות
בכל פעם שזו לא מתמלאת

הציפייה הזו מגיעה מתוך חווית תלות
אותה התלות שאכן התקיימה כשהיינו ילדים,
אך איננה אמיתית היום,
אם כי – כל עוד לא נרפאנו – מלווה אותנו כאילו היא אמת

תוסיפי לזה את העובדה
שכל עוד אנחנו תלויים ומביאים תובענות/ תלותיות, דרשנות...
זה רק מייצר התנגדות בצד השני להעניק לנו את מה שאנו זקוקים לו
זה קורה בצורה לא תמיד מודעת מתחת לפני השטח.

ובנוסף את זה,
שאנו נוטים להימשך למי שיתן לנו אהבה מוכרת,
כלומר אותה אהבה שקיבלנו בילדות,
כלומר –
הבחירה הלא מודעת שלנו היא בבני זוג כאלה שבהגדרה
לא יוכלו למלא את הכמיהה שלנו 
(באוטומט שלהם, עד שנרפא ונצמח לזוג מודע)
וזה מזין את התסכול ומלבה אותו עוד ועוד.

אז מה כן?

ראשית -
לזהות את החלק שלנו בתוך הריטואל שמשמר את התסכול,

כשזה ברור,מגיע ה'שנית': 
להתחיל להעניק לעצמנו זאת מבפנים.

עד שלא נמתח את השריר שמסוגל לקבל זאת (למשל אהבה, ביטחון..)
נמצא את עצמנו מתלוננות שאין לנו ממנה מספיק

בתהליך עמוק מספיק שמאפשר להקשיב לארבעת הרבדים,
יש לנו האפשרות לזהות
ולמלא את אותם החסרים שבתוכנו,

ככל שניתן לחלקים הילדיים שבתוכנו את מה שהיינו צריכות,
נהיה פחות מתוסכלות – כי החוויה הפנימית שלנו תהיה מלאה יותר,
נהיה פחות תלויות בבן הזוג – בין היתר פחות נייצר בו התנגדות לאהוב אותנו
תתקיים בנו יותר שמחה בלב,
נהיה יותר קשובות לרצונות שלנו ונוכל ללכת בעקבות הלב,
וגם הקשר הזוגי שלנו מקבל שינוי פנים משמח ומשמעותי.

לפני כמה חודשים הקלטתי הקלטה בה אני מסבירה זאת
(תמיד טוב לשמוע שוב ושוב עם מילים אחרות)
ועוד הקלטה שמאפשרת ממש ללכת צעד צעד לשם,

לקראת השנה החדשה,
כדי ש 2018 תהיה שנה מבורכת בשבילך,
החלטתי לפתוח את ההקלטות ההן בשבילך ללא תשלום


מי יתן והשנה הקרובה תהיה הכי טובה שהיתה לך ולכם ever




גלית אליאס


מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

המפתח שמחולל ניסים בזוגיות

אנחנו לומדים להכיר את עצמנו דרך המפגש עם האחר

מה שכל כך קשה לנו בתוך קשר זוגי
הוא ששם אנחנו פוגשים (גם) את החלקים שלנו 
שהכי קשה לנו אתם

למשל -
אם קשה לי כשלא מקשיבים לי,
כי יש חלק בתוכי שתלוי בהקשבה
שכואב את החוסר בהקשבה עוד מבית ילדותי,
וכבר מאז- בכל פעם שאני לא מקבלת אותה, אני נפגעת,

אז בכל פעם שבן הזוג שלי לא יקשיב לי
אותו החלק הפגוע בתוכי,
עולה על פני השטח.

לכאורה – בן הזוג אשם, כי הוא לא הקשיב לי
למעשה – יש בי חלק שכואב כשלא מקשיבים לי ומתקיים בתוכי.
בן הזוג רק עורר אותו

מה שעושה את זה עוד יותר מאתגר זה –
שאנחנו נמשכים לבני זוג כאלה שיש להם
יכולת פנטסטית לעורר את החלקים הכואבים הללו שבתוכנו.

ההבנה הזו היא מפתח שמאפשר שינוי תהומי!

היא מאפשרת לנו במקום להפנות את האצבע המאשימה החוצה
ולהישאר תקועים במריבות ללא מוצא,

להפנות את תשומת הלב פנימה,
להבחין בחלקים שהתעוררו בתוכנו
לקחת עליהם אחריות
לרפא, למלא, לצמוח אל הגדולים שאנחנו.

כל עוד אנחנו לא מודעים לכך,
אנחנו מתוסכלים מזה, כועסים, מאשימים, מתלוננים, רבים..

כשאנחנו מבינים שיש פה הזדמנות
וכשאנחנו מקבלים כלי שמאפשר לנו לנצל את ההזדמנות הזו לצמיחה וריפוי -
(על אחת כמה וכמה כששני בני הזוג עושים זאת,)
כל אחד מאתנו חווה יותר ויותר איכות בחייו
והקשר הזוגי שלנו נראה ומרגיש אחרת לגמרי.

מגיעים אלי לקליניקה זוגות מכל הארץ,
לתהליך של יומיים, 6 שעות בכל יום,
סה"כ 12 שעות,

לאורך היומיים הללו, אנחנו פוגשים את החלקים הללו
שמתעוררים בתוך הדינמיקה הזוגית
מרפאים, מזינים, מכילים –
אפשר לומר שאנחנו פותרים את המקומות שהיו לא פתורים –
מהשורש.

אחרי 12 שעות יש משהו אחר באוויר
גם אצל כל אחד מהם וגם במרחב שביניהם.

אבל לצערי,
זה לא מתאים לכולם.

זה מתאים לזוגות ששני בני הזוג רוצים בשינוי,
ומוכנים להיפרד מהאצבע המאשימה,
ומהפנטזיה:
"שהיא תשתנה ואז הכל יהיה בסדר"

עבור כאלה זוגות – הדרך הזו מופלאה
עד כדי מחוללת ניסים.
אם את מכירה כאלה, אשמח אם תפני אותם אלי

עוד פרטים על היומיים הללו בלחיצה פה.

לחיי זוגיות מודעת ומצמיחה

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

מה זה יעזור אם אגיד לה? זה לא ישתנה ואני רק אתעצבן יותר..


בשבוע שעבר חזרתי עם שני הילדים הבוגרים שלי מיוון,
ביום האחרון של הטיול הבן שלי – שהוא בכורי, בן 21,
התקפד ונכנס לתוך עצמו,
לא רצה לדבר על זה,
רק אמר – "היא מעצבנת אותי" על אחותו ולא הוסיף.

למחרת החזרה שלנו,
ניסיתי לגשש, והוספתי בעדינות
שחשוב שילמד איך לבטא מה קשה לו,
שזה לא לטובתו להיסגר ולהסתגר,
בטח לא פותר את הבעיה..

"למה?"
הוא שאל אותי,
"אם הייתי מדבר על זה, זה גם ככה לא היה עוזר
ורק הייתי מתעצבן יותר.."

ואז הבנתי כמה ההנחה הזו שגורה ונפוצה
למרות שהיא כל כך לא נכונה

כמה זה נפוץ שאנשים מעדיפים לא לפתוח את הנושא,
כי אם יעזו, זה רק יחמיר את המצב
ולא יוביל לשום פתרון.

השאלה היא מה כן ?

ברוח חג החנוכה,
במיוחד כשהתפיסה הרווחת היא ש "זה לא יכול להשתנות"
הנה כמה מילים על כיוון
שאשכרה מייצר שינויים,
כל כך דרמטיים שלגמרי ראויים להיקרא "ניסים"

כילדות אנחנו חוות בין היתר חוסר אונים,
כיצורים החיים היחידים שתלויים במטפלים בנו,
כשהצרכים שלנו לא באים על סיפוקם עולה תסכול,
ולרוב לא היה מי שיעזור לנו להכיל ולעבד את התסכול הזה,
כך שהוא נותר בתוכנו,
כלוא בזיכרון התאי
ומתקיים בנו בארבעת הרבדים –
ברובד הפיזי, הרגשי, המנטלי והאנרגטי.

התסכול הזה כלוא לנו בתאים
ויותר מזה - הוא כמו מגנט
כך שאנחנו פוגשות אותו שוב ושוב גם בחיינו הבוגרים,
ועד שלא ריפאנו את המקום ההוא,
ננציח שוב ושוב את אותו התסכול -
הוא ה story of my life של כל אחת מאתנו.

כדי שנוכל להתמודד עם הקושי הרגשי הזה כילדות,
פיתחנו דגמים הישרדותיים כאלה או אחרים
שמושתתים על הדחקה/ הצפה/ הכחשה
וברוב המקרים נעזרים בבריחה לראש, לשכל
בניסיון לא מוצלח להרגיע בעזרתו את התסכול


אלא שזה, מוצפן כאמור בארבעת הרבדים
בפן הפיזי – בתחושות, בגוף,
בפן הרגשי – ברגשות,
בפן המנטלי – בצורה של דפוסי חשיבה שהתקבעו מאז,
ובפן הרוחני אנרגטי – בצורה של אמונות מגבילות שאימצנו,
כתוצאה מהחוויות ההן בתקופת חוסר האונים.

ואז – כמו שהבן שלי אומר – "זה לא יעזור לי לדבר על זה.."
כי "לדבר על זה" לרוב נשאר במישור השכלי
(שמושך למי אשם ומי צודק ומשאיר אותנו תקועים)
בעוד שהכאב שעלה מוצפן גם במישורים האחרים.

החיבור הרגשי הוא התנאי שמחבר ביניהם
וכשהשיחה היא שכלית, מנותקת רגש,
הם לא נפגשים, ואז באמת - התסכול רק גובר –
והמתוסכל רק מתעצבן יותר.

אז אם לא מכירים משהו אחר – לכאורה עדיף לשתוק,
אבל זה בהחלט לא מביא מזור..


מה שיכול להרגיע באמת,
וגם לחולל שינוי -
הוא נוכחות בארבעת הרבדים.
כשאני כותבת "נוכחות" אני מתכוונת להסכמה לפגושלשהייה.

כשזו מתקיימת,
והאֵם הפנימית שבתוכנו נמצאת בשביל אותם חלקים ילדיים שהתעוררו שוב,
ישנה הכלה,
מתרחשת טרנספורמציה,
משהו משתחרר בכל המישורים,
וההקלה הנכספת מגיעה.

לא רק שיש הקלה כשמסכימים לשהות
ולפגוש את המתחולל בנו בארבעת הרבדים,
לא רק שהיא מורגשת על המקום, במיידי,
בנוסף לזה – בפעם הבאה שאותו הטריגר מופיע,
הוא כבר פחות (אם בכלל) מעורר את הקושי.


ככל שנכיל את המקום הילדי ההוא יותר ויותר,
ככל שתהיה מסה קריטית של ריפוי –
כך נוכל יותר ויותר לבחור את התגובה שלנו,
והיא תהיה פחות אוטומטית,
כך נגיב פחות אמוציונלית לאותו הטריגר בפעם הבאה,
כך נרגיש טוב יותר!

למשל - 
היא מגלה שכל כך קשה לה כשהוא לא מקשיב לה,
שהיא ממש יוצאת מכליה בכל פעם שזה קורה,
כי כילדה, אחת מתוך שישה אחים,
היה כל כך חסר לה קשב והיא הרגישה כל כך לבד,
אז - תלויה באמאבא וחסרת אונים.
היום - כשהיא מסכימה לפגוש את אותן התחושות
לחוש אותן בגוף,
להרגיש את הרגשות
לשמוע את הסיפור הפנימי המנטלי של אותה הילדה
ולהיווכח באמונה שאימצה לעצמה אז
שהיא 'לא מספיק טובה' כנראה..

כשהיא נוכחת בכל אלה
מנקודת המבט של הבוגרת האֵם הפנימית שהיא היום –
אז - משהו משתחרר
(ממש כמו נס)
מופיעה הקלה פיזית, מתחלפים הרגשות בשמחה, קלילות,
מגיעה התבהרות מנטלית
משהו קל פתאום בתוכה

מן סוג של נס שאנחנו לוקחים חלק בהתחוללותו.

חנוכה הוא זמן נפלא לכך -
להיעזר באור ובניסים שמסביב
ולקחת חלק בלייצר כאלה לעצמנו!

אפשר כזוג באינטנסיב הזוגי
יומיים שבהם אנחנו מבינים ועוברים תהליכי טרנספורמציה כאלה,

אפשר גם לבד – רק את ואני
ומתוך הדרך שאת עוברת
משהו משתנה בחייך, (גם בדינמיקה הזוגית)
ויש לך היכולת להוביל את עצמך לכיוון חדש ובהיר
(פרטים נוספים אפשר לקבל הפניה אלי למייל, לחיצה פה מגיעה לשם)


ויש גם תכנית מוקלטת לנשים שרוצות לחולל את השינוי
בזוגיות שלהן.

חנוכה מלא באור ובניסים משמחים

פה בשבילך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן