גלית אליאס

". . יש בינינו כזה ריחוק שאני כבר לא יכולה יותר, לא אכפת לו ממני, הוא בענייניו, אני כאילו לא קיימת, הוא לא מדבר אתי, לא מתעניין, כלום, כאילו כלום, אם כבר יש משהו שמדברים עליו- מיד זה מתלקח למריבה, אני לא יכולה לומר לו מילה בלי שיתפרץ עלי וכל הזמן הוא מצליח להוציא אותי אשמה מילא הוא  { בטוח בזה וכל הזמן מוכיח לעצמו שזה ככה, אבל גם אני } – מרגישה כל כך רע מזה ואז אני מתרחקת עוד יותר.. לא יודעת מה לעשות ... " התחלנו להתבונן על הדינמיקה הזוגית שלהם כשבאיזה שהוא שלב שאלתי אותה: מה החלק שלך ? באיזה אופן את תורמת לזה? " אני ??? ..." שאלה בפליאה, " לא יודעת... כלום, אני חושבת ... מעבר לתגובה שלי ולהתרחקות כשהוא ככה ... " אז באמת חלק מהתרומה שלה בתוך הדינמיקה הזו, היא התגובה שלה להאשמה,  שהיא לוקחת על עצמה, מופעלת אמוציונלית ומתרחקת. אבל יש הרבה מעבר לכך, יש עוד רמה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית בתרומה שלה רק שככה בשיחה שכלית קשה היה להיווכח בה, אז נכנסנו לתהליך. מה שגילינו שם היה ש... כילדה היה

אנחנו לומדים להכיר את עצמנו דרך המפגש עם האחר מה שכל כך קשה לנו בתוך קשר זוגי הוא ששם אנחנו פוגשים (גם) את החלקים שלנו   שהכי קשה לנו אתם למשל - אם קשה לי כשלא מקשיבים לי, כי יש חלק בתוכי שתלוי בהקשבה שכואב את החוסר בהקשבה עוד מבית ילדותי, וכבר מאז- בכל פעם שאני לא מקבלת אותה, אני נפגעת, אז בכל פעם שבן הזוג שלי לא יקשיב לי אותו החלק הפגוע בתוכי, עולה על פני השטח. לכאורה – בן הזוג אשם, כי הוא לא הקשיב לי למעשה – יש בי חלק שכואב כשלא מקשיבים לי ומתקיים בתוכי. בן הזוג רק עורר אותו מה שעושה את זה עוד יותר מאתגר זה – שאנחנו נמשכים לבני זוג כאלה שיש להם יכולת פנטסטית לעורר את החלקים הכואבים הללו שבתוכנו. ההבנה הזו היא מפתח שמאפשר שינוי תהומי! היא מאפשרת לנו במקום להפנות את האצבע המאשימה החוצה ולהישאר תקועים במריבות ללא מוצא, להפנות את תשומת הלב פנימה, להבחין בחלקים שהתעוררו בתוכנו לקחת עליהם אחריות לרפא, למלא, לצמוח אל הגדולים שאנחנו. כל עוד אנחנו לא מודעים לכך, אנחנו מתוסכלים מזה, כועסים, מאשימים, מתלוננים, רבים.. כ

בשבוע שעבר חזרתי עם שני הילדים הבוגרים שלי מיוון, ביום האחרון של הטיול הבן שלי – שהוא בכורי, בן 21, התקפד ונכנס לתוך עצמו, לא רצה לדבר על זה, רק אמר – "היא מעצבנת אותי" על אחותו ולא הוסיף. למחרת החזרה שלנו, ניסיתי לגשש, והוספתי בעדינות שחשוב שילמד איך לבטא מה קשה לו, שזה לא לטובתו להיסגר ולהסתגר, בטח לא פותר את הבעיה.. " למה? " הוא שאל אותי, " אם הייתי מדבר על זה, זה גם ככה לא היה עוזר ורק הייתי מתעצבן יותר .." ואז הבנתי כמה ההנחה הזו שגורה ונפוצה למרות שהיא כל כך לא נכונה כמה זה נפוץ שאנשים מעדיפים לא לפתוח את הנושא, כי אם יעזו, זה רק יחמיר את המצב ולא יוביל לשום פתרון. השאלה היא מה כן ? ברוח חג החנוכה, במיוחד כשהתפיסה הרווחת היא ש "זה לא יכול להשתנות" הנה כמה מילים על כיוון שאשכרה מייצר  שינויים , כל כך דרמטיים שלגמרי ראויים להיקרא " ניסים " כילדות אנחנו חוות בין היתר חוסר אונים, כיצורים החיים היחידים שתלויים במטפלים בנו, כשהצרכים שלנו לא באים על סיפוקם עולה תסכול