יום ראשון, 2 במאי 2021

עד כמה אני באמת יכולה לסמוך עליו??

אנחנו צועדים לנו בשביל יפהפה,
חוצים את החורשה הקסומה הזו:


שבמורדה, מגיעים לאפיק נחל ציפורי שזורם לאיטו,
אפיק רדוד, בעומק של אולי 10 ס"מ..

ואפילו שאני בסנדלים,
(ש.. יש יגידו: "לא ציוד מקצועי להליכה"
אבל לי, בתנאים מסוימים הן מבורכות ומנעימות את הדרך)

בקיצור - אפילו שאני בסנדלים,
במקום ללכת בתוך המים,
אני מנסה לחצות מעליהם, בדילוג על גבי האבנים 
שמונחות כשביל שחוצה את האפיק

ואז, 
כשהוא } - בא לקראתי ומושיט לי יד,

אני { - מוצאת את עצמי מושיטה בחזרה.

הקדמתי לשמוח כששמתי לב לזה והופתעתי
כי בדרך כלל, האוטומט שלי היה להימנע מכך,
להסתדר לבד,
לא לסמוך,
ואפילו גיליתי את:
"לא להכביד"
כי:
"אולי אני אהיה יותר מידי כבדה עבורו" 
(תרתי משמע)
והאמת, בעולמי הפנימי זה לגמרי בלי ה "אולי"...

זוהי מן אמונה פנימית ש "אני זה יותר מידי",
אמונה שמובילה אותי באופן לא מודע 
בצורות מגוונות שחוזרות על עצמן לא פעם
להימנע, להתרחק, להישאר כאילו פה,
אבל לא עד הסוף...
 
בעוד שהאמונה הזו מקובעת אי שם באחורי תודעתי,
לא באמת מפתיע היה... שגם כשהושטתי יד
והתחלתי לפסוע, מיד בצעד אל חלוק הנחל השני
מעדתי ונפלתי 

בינינו... לכל טיול שמורה הנפילה שלו,
גם את זה אפשר לומר

יחד עם זאת ההתנהלות שלי בתוך הדינמיקה הזו
חשפה לי בצורה מטאפורית אמנם, אבל שקופה למדי
את מה שמתחולל בתוכי ואני מכירה שנים רבות:

עד כמה אני לא באמת נשענת,
כי אמנם הושטתי יד
וכאילו נשענתי, אבל (מה זה) לא באמת...
כל מרכז הכובד היה אצלי,
היד שלי היתה רפה ולא נאחזת
וכל זה יצר בלבול אצלי -
שהשאיר את האחריות על היציבות שלי באוויר -
כי כאילו הושטתי יד, אז הגוף שלי שחרר,
אבל לא באמת נאחזתי ביד שהושטה לעברי -
כך שלא היתה לו } האפשרות לייצב אותי

ובהחלט שני הקצוות הללו אינם רצויים -
אם אני רגע יוצאת מהמטאפורה (שבאמת התרחשה במציאות אתמול)
אל החיים בכלל, הרי ש:
מחד 
אני לא רוצה להסתדר לבד לגמרי
במן אמירה הישרדותית במילים או שלא במילים: 
"אני לא צריכה אף אחד"
שמשאירה אותי לכאורה בטוחה
מדחייה, בהלה שאני יותר מידי עבורו,
בושה, אשמה, וכו'... 
ולמעשה... לבד...

מאידך בהחלט לא נכון יהיה לי להיתלות עליו לגמרי..

שני קצוות של אמון ילדי -
הקצה האחד בחוסר אמון
והשני באמון טוטאלי.
ושניהם לא רצויים לנו ולא מאפשרים חיבור בוגר ומזין.

כילדים, אין לנו משהו אחר,
כיצורים חסרי האונים שאנחנו בינקותנו
אין לנו ברירה אלא לתת אמון טוטאלי,
ואז... האמון מופר כאשר לא רואים/ מקשיבים
או באופן אחר לא עונים לצורך שלנו
ובשלב מסוים אנחנו עוברים לחוסר אמון,
כשהכמיהה העמוקה לחיבור מחזירה אותנו
בכל פעם שמתאפשר לָאמון הטוטאלי
ש... באיזה שהוא שלב שוב מאכזב
ו... חוזר חלילה..

וזה הופך להיות אחד מה story of our lives:
אנחנו מתנהלים בתוך האמון על תנאי הזה
כל אחד באופן שהחיים לימדו אותו שעדיף...

ובתסכול תמידי שמלווה אותנו בשני הקצוות
כי אף אחד מהם לא באמת מאפשר לנו
חיבור בוגר, אינטימי, קרוב...

כי בשביל להיות קרוב צריך ביטחון
וכשאני תלויה בו - אני כאילו שמה את הביטחון אצל האחר -
וזה - בהגדרה לא בטוח...

על הקיצוניות השנייה אין מה לדבר
כי היא מגדירה ריחוק גם בָּצוּרה שלה -
כשאני נמנעת מלסמוך על האחר
אני רחוקה.

זאת אומרת שלצד הכמיהה העמוקה ביותר שלנו לחיבור
מתקיים במקביל - פחד

וכגודל הכמיהה - כך גודל הפחד (!)
הכמיהה לחיבור
והפחד מלהיפגע בו
~~~~~~~

אנחנו ממשיכים ללכת,
אני זכיתי לריענון חצי גוף
בזכות המעידה שלי אל תוך המים..
ואנחנו צועדים כשהמטאפורה הזו מתנסחת לי בראש..

ונראה שכחלק בלתי נפרד מאותה ההתבהרות שמתנסחת לה -
לאורך הדרך קורצים לי הפרחים
שבשיא הדרם פתוחים, קורנים את יופיים,
בטח כשהם אדומים ובשיאם,
אך גם כשהם קוציים או יבשים

(אני שמה לב.. 
יצא לי פוסט אולי טו מאץ' מטאפורי..
אבל זה מה שיצא והנה -
אני נותנת לי להיות גם אם זה טו מאץ' לך ... סורי :-)




ואני...
כל כך הייתי רוצה להיראות... (כמוהם)
אבל... כל כך פוחדת שבאמת יראו אותי,

כל כך הייתי רוצה להישען, להתמסר,
אבל... כל כך פוחדת להכביד מידי,

כל כך הייתי רוצה להיפתח
אבל... יש משהו חזק ממני שסוגר..

ולא, 
עוד אין לי ממש תשובה וכלים סדורים,
בינתיים אני מסכימה להיות
עם השניים הללו ולשהות אתם במקביל:
הכמיהה העמוקה לחיבור ואינטימיות
ולצידה יד ביד הפחד המשתק ממנה...

והנה תוך כדי שאני כותבת ושוהה אתם
מגיעה לה הבוגרת שבי,
האֵם הפנימית לאותם החלקים היָלְדִיִים
שכך או אחרת קיבלו את המסר:
"את לא מספיק"
ולסירוגין 
"את יותר מידי.."
ככל שאני אִתָם, שוהה, בקבלה, 
בעיניים טובות כלפי מי שהייתי כילדה וכלפָּי היום,
אני יכולה בנוסף גם להבין ולקבל את זה -

שאִם וכאשר זה היה המסר,
הוא היה קשור בין היתר ליכולת של הורי להכיל
ולא בהכרח למי ומה שאני הייתי

שאבא שלי לא היה שם בשבילי,
כי הוא היה טרוד ועסוק בפרנסת הבית
ולא בגלל שאני לא הייתי מספיק טובה

ויותר מזה -
בעיקר להיווכח בכך -
שאני כמו שאני דווקא די סבבה... :-)

ממשיכה בהתמדה בתהליך האינסופי
לשחרר את אותן האמונות והרגשות מהפרשנויות ההן
ולהתחבר אל חווית הערך שלי,
תוך שאני מפנימה את הידיעה 
שבמהות של הערך שלי - הוא לא באמת ניתן לערעור.

ושוב עולה הפחד,
והפגיעות והתחושה החשופה..
ושוב אני מרגיעה ונושמת
ויותר ויותר שקט מתאפשר בתוכי
שמאפשר לי לכבד את הקצב שלי מחד
ויחד עם זאת לכוון לאורה של הכמיהה

ואם כבר פוסט של מטאפורות,
אסיים במילים המתוקשרות שקיבלתי מאורית כהן רז:

 "לצעוד בגאון על פני נתיב חיי
כטווס המהלך בממלכתו פְּרוּס נוֹצוֹת
כי כך על האדם לאהוב ולהכיל את חייו"

נו...
בהחלט יש לי עוד כמה צעדים לעשות בכיוון 😁
ובכל זאת -
אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך ❤

~~~~~~~~~~~~~

פה בשבילך במגוון דרכים:


פגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

  • תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

  • הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

  • או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים
    • בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
    • 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן



    אין תגובות:

    הוסף רשומת תגובה