יום שני, 10 במאי 2021

איך כדאי לו לבטא את התסכול שלו } ממנה { ?

"מצד אחד, אם אני אגיד,

היא תתעצבן, או תיפגע

וזה יעכיר את האווירה בינינו...

מצד שני כשאני לא אומר כלום -

התסכול מצטבר והולך ואני מתעצבן

וגם אז... האווירה מעכירה בינינו.."


~  לופ ללא מוצא ~

(לכאורה)


שמקורו בקושי שלנו להכיל תסכול

ובערבוב התרבותי בינינו 

שמניח ש"אם אני מתוסכל > את אשמה"

כלומר מביא אתו את האשמה בילט אין

ואת הציפייה הלא מודעת שמטילה על האחר

את התפקיד להציל אותו } מהתסכול הזה


כשמשהו שהוא } צריך או רוצה לא מתקיים,

עולה בו תסכול,

כאמור - אף אחד לא לימד אותנו להכיל את התסכול,

אבל התסכול כל כך קשה לנו - שמיד -

אנחנו משליכים אותו על מי שמולנו בתלונה והאשמה

+ ציפייה מובנית ש: "היא תשנה משהו אצלה

כדי שאני לא אשאר מתוסכל"


אמממה...

אוקי... העברנו את התסכול לצד השני

רק שמִן הסתם גם היא...

לא ממש יודעת איך להכיל תסכול..

כי כולנו גדלנו באותה החברה שלא מלמדת זאת (עדיין)

ויותר מזה - מקדשת את הביקורת כדרך ל"שיפור"

מה שרק מעצים את הקושי..


ואז מתחיל הפינג פונג של השלכות והאשמות

שרק מחמיר את התסכול של שני הצדדים.

מה שעושה את זה כאילו יותר קל,

זה שעכשיו... לפחות יש את מי להאשים.. :-(

ואנחנו מתבצרים בכעס ובצדקנות

אבל התסכול.. עדיין בועט בתוכנו..

~~~~~~~


נתחיל בלהבין מה קורה אצלה } 

(או ליתר דיוק אצלי :-)

כשהוא מתלונן ומאשים:


מחר אני מופיעה בקונצרט קטן,

ואני מתכוונת באמת קטן,

מן קונצרט סוף שנה, כתלמידה לחליל צד בקונסרבטוריון, 

התלמידים הילדים ו.. אני :-)


ולמרות שזה לא ביג דיל,

למרות שהקהל יכלול את בני המשפחה של המופיעים -

קהל אוהד לכל הדעות..

למרות זאת, המחשבה על כך מרעידה אותי


למרות שזו לא הפעם הראשונה

ולמרות שאני יודעת לנגן די טוב את היצירות שלי,

עדיין.. ככל שזה מתקרב, מידי פעם, בלי שאני שמה לב,

מתגנב לו הפחד ומדהיר את הלב שלי

ואני מוצאת את עצמי מתאמנת על יצירה

שאני ממש ממש יודעת לנגן,

רועדת,

מנותקת מהלב שלי, מהחיבור אל המוסיקה,

והפספוס לא מאחר להגיע,


זה לא רק הפספוס בצליל או בתווים,

אלא גם זה - 

שבמקום ליהנות אני רק מחכה שזה ייגמר...

ומתפספס בעיקר -

מה שאני יכולה להעביר כשאני מנגנת בחיבור

שנשאר קפוא בתוכי


זאת אגב, למרות שיש לי ניסיון בעמידה על במה

מגיל שנה וחצי,

ואף שאומרים שהייתי כוכבת אז.. :-)

משהו השתנה..


כי כנראה שקצת אחר כך,

כשהתחלתי להביע את מי שאני ומה שאני רוצה

ונתקלתי בחוסר שביעות רצון ממני,

התחיל להתבסס בתוכי אותו התסכול - עם:

הפחד שאני לא אהובה

הבושה על מי שאני

כאב הדחייה


ומאז מקננת בי התלות באישור

תלות שהתקבעה לאורך השנים,

תוך שפיתחתי מחד יכולת זיהוי משוכללת

ל: מהו מבט אוהד ואיזה הוא ביקורתי ודוחה

ומאידך פיתחתי העדפה אוטומטית 

להימנעות,

לצד נטייה לרָצוֹת כדי לקבל אהבה


כי הסיפור שרץ לי בראש באופן לא מודע הוא-

שאם אהיה כמו שאני

ולא יהיו מרוצים ממני -

ולצורך העניין - מספיק שהמבט שיופנה אלי לא יהיה אוהד -

הכאב יהיה כל כך גדול..

עד כדי שהוא נתפס בעולמי הפנימי כבלתי אפשרי

(כל עוד זה חשוך ולא מעובד)


על אחת כמה וכמה, כאשר מופנית כלפי 

האָשָמָה ברורה 

שמחזיקה את "אני לא מרוצה ממך" בגלוי...


הסיפור הזה בכל מיני צורות

מתקיים אצל רבים מאתנו..

ואז -

אותו הכאב שעבור הילד/ה שהיתה היה over welming

מציף אותה כשהוא } מתוסכל

ומשליך עליה את התסכול שלו

כן.. אותו כאב באותן העוצמות (!) למרות שהיא כבר לא ילדה.

מן התרחשות לא מודעת שמתחוללת

בכל פעם שמישהו כולל היא { לא מרוצה מעצמה..

(נכון כמובן גם בלשון זכר)


זה כבד, ואפרורי,

זה חמוץ ועטוף בבושה

והיא רק רוצה לברוח מזה ולהיעלם

בין אם לעשייה,

או לשינה, או לסדרה,

רק שתעבור העננה הזו... 


בריחה שמן הסתם לא באמת מעלימה את הקושי

אלא רק דוחקת אותו לעומק

עד הפעם הבאה שתחוש "לא מספיק" 

מתוך חווית כישלון/ חוסר סיפוק/ חוסר אישור...


כך מנגנוני ההגנה שלנו  -

ושלי - בין היתר - ההימנעות 

ברבדים שונים ובתקופות מסוימות

הם "הפתרון המושלם" לכך


מנגנונים שלכאורה מצילים אותנו מהאפשרות

שזה לא יצליח :

ההימנעות כאילו מקטינה את סיכויי המפגש

ומכאן את הסיכוי שלא יהיו מרוצים ממני -

ואז ארגיש שאני לא מספיק


כשלמעשה הם עובדים עלינו בעיניים כי

כשאני נמנעת, לא נוכחת ולא אותנטית,

יש יותר סיכוי שלא יהיו מרוצים ממני..


וגם.. כי אותם המנגנונים באותה הנשימה מונעים מאתנו

את אפשרות הפז... שזה אולי דווקא כן יצליח...

אז איך אפשר לצאת מהלופ הזה ?

שכבר הבנו שלמרות שהוא מספר לנו שהוא מציל אותנו,

הוא למעשה מייצר בדיוק את ההפך ומחמיר את התסכול...


אז זהו... -

בדיוק ההיפך מההרגל לברוח (!)


ככל שנצליח להסכים להרגיש,

לעשות u-turn מההשלכה החוצה אל האחר,

גם אם זו כבר נעשתה,

ברגע שמגיעה המודעות,

אם ניקח כמה דקות, 

ננשום פנימה אל הגוף נהיה עם התסכול,

נוכל להבחין בשינוי -


ככל שאני נותנת לתסכול להיות,

כשאני מפרידה בין מי שהעלה את התסכול

לבין התסכול עצמו ומתמקדת בזה האחרון,

שוהה, מעזה להרגיש אותו, לחוש את הביטוי שלו בגוף...


משהו מתחיל להשתנות,

מתפרקים ומתמוססים אותם הרגשות הקשים שהצטברו בי,

הפחד, הבושה, חוסר האונים,

שלא באמת קשורים למי שהזכיר לי את התסכול

לכן ההשלכה כלפיו לא מוצדקת 

ובטח שלא יכולה לפתור את העניין אלא להיפך...


ככל שאני מכילה את התסכול,

משהו מתנקה, מגיעה התבהרות

והתפיסה נפתחת לאפשרויות חדשות 


אט אט נוצר חוסן פנימי כזה 

שמחזיק את הידיעה שאני כמו שאני זה נפלא,

שאני כבן אדם טועה לפעמים כשאני מתנסה

והאמת.. שיש בזה אפילו משהו חינני

ויותר ויותר אני מוצאת את עצמי 

מעזה להתנסות כשאני עוברת דרך הפחד לטעות

תוך שאני מזכירה לעצמי שאותה החוויה של סוף העולם

שייכת לילדה שהייתי 

והיום... אני הבוגרת איתה..


אז...


אני גם יכולה לחזור אליו }

ולשתף אותו במה שעבר עלי,

(על פני לשטוף אותו בתסכול שלי),

אני יכולה לספר לו מה הצורך שלי

ב I Position: מה אני צריכה, רוצה...

זה לא אומר שהוא מחויב לספק לי את זה, (!)

אבל כשאני פה בשבילי 

והוא - אם וכאשר יצליח לתת לי פוש - יתן...

זה כבר סיפור אחר לגמרי


ועברנו מקשר של קבצני אהבה

שדורשים ומתלוננים כלפי האחר שאין לי... ואין לי...


לקשר גורמה

בו יש לי,

בזכות זה שאתה הזכרת לי שאין, 

(חוסר שהתקיים בי עוד הרבה לפני שהכרתי אותו)

ואני עיבדתי, הכלתי, ומילאתי קצת ממני אלי

ועכשיו אני פה ממקום בוגר יותר

ומעז יותר ויותר להסתכן באהבה

למרות היא פוגעת

ולא מסתפקת בלהיות כמעט פה בתנאי שלא אפגע... 


ככל שאנחנו מצליחים לעשות את ההפרדה הזו,

כל אחד מאתנו u-turn לעולמו הפנימי,

להכלה ועיבוד של אותם התכנים הגועשים,

כך אנחנו פחות מופעלים מהתסכולים ההם,

ויותר מצליחים להיות בחיבור 

ובתקשורת כנה על מה שעובר עלינו.


הללויה!


לא, זה לא תמיד פשוט...

(אולי יותר מתאים לכתוב שלרוב זה לא פשוט)

ומאד מפתה להמשיך להשליך ולהאשים...


יחד עם זאת, זה אפשרי!


ככל שיש מחויבות לצמיחה וריפוי, להתפתחות,

כשהבחירה היא בחיבור אלי,

שמניעה את ההתמדה והנחישות -

יותר ויותר מתאפשרת אינטימיות עם עצמי 

וזו... מאפשרת לי כזו עם האחר...

וזה - עבורי אחד מתענוגות החיים אם לא ה'...


לחיי האהבה ❤

והיכולת שלנו להתקרב זה אל זו

ולהרגיש אהובים בדיוק כמו שאנחנו


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך


פה בשבילך במגוון דרכים:


פגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

  • תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

  • הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

  • או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים
    • בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
    • 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן







    אין תגובות:

    הוסף רשומת תגובה