"מה בסך הכל ביקשתי? למה קשה לך לחבק אותי?"

"מה כבר ביקשתי?

כל היום אני מטפלת בכולם,

חוזרת מהעבודה, מחייכת כאילו לא עובר עלי כלום,

מרגיעה את כולם, למרות שבעצם

גם אני זקוקה להרגעה,

עובדת על אוטומט,

סוף סוף הגיע הערב,

אני יכולה להוריד את המסכה ולנוח,

איך אתה לא רואה שזה מה שאני צריכה??

מה כל כך קשה לך לחבק אותי???"

היא { שגידלה את עצמה,

כי אביה היה עסוק בלהביא פרנסה

ואמהּ מסורה לטיפול באחיה הקטנים -

מה שלא השאיר לה שום מקום להישען עליו

ופיתח בה סוּפֶּר עצמאות ומסוגלות -

למדה להיות "מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחד" - 

אבל באקסטרים,

כזה שפיתח בה אוטומט עד כדי רובוטיות

שמתפקדת.

שוכחת מעצמה בגדול....

אבל מתפקדת.

מצב שמצד אחד הניח את דעתה -

כי כולם מקבלים מה שהם צריכים

אך הוביל אותה למצבי קיצון פיזיים

של תפקוד במצב שכמה רופאים בחייה הרימו גבה

ולא האמינו שהמצב בו הגיעה לטיפול אפשרי בכלל...

אממממה...

בתוך התפקוּדיוּת הזו...

התקיימו להם גם מרמור ותסכול

שהלכו וגדלו -

סביב אותה הכמיהה למילוי הדבר שאף פעם לא היה לה -

חיבוק להינמס לתוכו

הוא } מאידך -

שראה בילדותו את אמא מתלוננת בלי סוף על אבא -

אתו הזדהה -

לא יכול לשאת תלונות,

אלה הן כמו תמרורי אזהרה עבורו

ומרגע שנשמע צליל תלונה

או אפילו רק מורגש תדר שכזה באוויר -

הוא } מיד נדרך ונאטם.

והרי לכם 'ריקוד זוגי' :

היא { צמאה לחיבוק,

מתלוננת למה הוא מחבק אותה,

הוא } שומע תלונה

ומתרחק עוד יותר -

מה שמגדיל את התסכול שלה ויחד אתו את התלונות -

מה שמרחיק אותו עוד יותר

וכו וכו'...

בעצם היא משליכה עליו את התסכול שלה,

אותו תסכול ילדי -

שלא היה לה מקום להישען, להיעזר, להיתמך בו,

כשהאמת היא שאפילו אם היה רוצה לתמוך בה

הסיכוי שהיתה מאפשרת לו ולעצמה להיתמך 

קלוש עד כדי אפסי

היא הרי למדה על בשרה 

להסתדר לבד,

ויחד עם זאת שזה מתסכל אותה...

זהו ההרגל שלה.

כל עוד ההתנהלות הזו לא מודעת 

ומתרחשת מתוך המקומות הפצועים

הם מסתבכים בתוך הלופ יותר ויותר

ומתרחקים כשחומות נבנות ביניהם

אבל... (!)

זה ממש לא חייב להישאר ככה.

להיפך, התסכול שהולך וגואה 

מטרתו להוביל אותם לצמיחה מתוך הלופ הזה

ולריפוי -

היא { של החוסר שלה

הוא } של החוסר שלו

כך שהיא { תוכל לבקש חיבוק אם תרצה,

במקום להתלונן על כך שאיננו:

כשהבוגרת שבה אחראית לאותם החלקים הילדיים שלה

ומתוך כך לה האפשרות למלא ולו שכבה ראשונית

כך שהיא חווה פחות ופחות חוסר

ויותר ויותר מלאות

וממקום ולו טיפה מלא יותר 

תוכל להזמין אותו לחיבוק

במקום לדרוש אותו

הוא } מצידו יוכל לחזק את המקום הילדי שבו,

לשחרר אותו מהסבל של אבא ואמא

שהתקבע בו ומשחזר את עצמו דרכו,

הוא יוכל לשמור על הילד הזה כך

שאם משהו לא נעים לו - הבוגר שבו יוכל להציב גבול

וממילא כשהבוגר פה,

הרבה יותר אפשרי להכיל מיני סיטואציות

לא מתוך מקום שמזדהה אתן.

ריפוי כזה שבמסה קריטית

יאפשר להם להתקרב יותר ויותר,

ליהנות מחיבוק, משיחה, מאינטימיות

ומהחום שמתאפשר כשהלב פתוח

~~~~~~~~~

בטעות,

שמאד רווחת ונפוצה בתרבותנו -

אנחנו נכנסים לקשר זוגי - ובמיוחד לשלב המחייב

ואומרים ללא מילים:

"עכשיו, אתה /את תתן לי כל מה שלא קיבלתי כילד/ה (!!)"

"למה??"

"ככה !!"

"כי התחתנתי אתך!!"

"ואם לא תתן לי...

אני אדרוש, אתלונן על כך ואאשים אותך,

שלא לומר אעניש אותך!"

זאת אומרת שבטעות (אותה אחת התרבותית הרווחת)

אנחנו מתייחסים לקשר זוגי 

כאל מערכת יחסים לסיפוק צרכים

"אחרת למה התחתנתי אתו?"

"אם הוא~יא לא י~תחבק אותי אז מי כן?"

"אז למה בכלל??"

וכו'...

וזה המקום לשאול:

האמנם??

האמנם כשאני מצפה, דורשת ומתלוננת כשאין..

האמנם זה באמת עושה חשק למישהו להיות חלק מהקשר הזה?

ועד כמה זה באמת מאפשר רווחה ונחת??

יותר מזה...

כפי שכתבתי לעיל,

גם אם הוא יספק לי את הצרכים בצורה הכי מושלמת,

מה שכנראה יכול להתקיים באגדות,

אבל נניח שכן -

גם אז -

אם אני מגיעה עם חווית חוסר

אין לי באמת אפשרות לקלוט את המילוי הזה מן החוץ 

ולחלופין -

זה יישאר ריק, כמו בור ללא תחתית -

עד ש...

אתחיל למלא מבפנים

כל אחד מאתנו נכנס לקשר

עם הקערות הריקות שלו

ועם ציפייה שהאחר ימלא אותן

פוזיציה שמובילה לקראש ותסכול מתמשך

וזה המקום להציע אפשרות אחרת:

נכון, יש דרך לעבור כדי שזה יקרה,

ובכל זאת, לפחות לצייר בדמיוננו את האופק ולהתכוונן לשם:

כמה כיף ומשחרר זה לזכור

שהוא לא חייב לי שום דבר (!)

אנחנו מחויבים זה לזו

אבל הוא לא חייב כלום.

וכל פעם שאני שומעת בתוכי נימה מאשימה,

שיפוטית, צדקנית, מוכיחה..,

כל פעם שאני מרגישה תסכול

זהו הצוהר דרכו יש לי הזדמנות פז לריפוי

או במילים אחרות למילוי הקערות הריקות שלי ממני..

כי..

הנה עוד נקודה למחשבה -

לרוב... 

בדיוק מה שאני מתלוננת עליו שהוא } לא עושה,

אני יכולה להוסיף בסוף המשפט "כמוני"

ולגלות שאופס... גם אני מתנהגת ככה לעצמי...

אבל היופי פה, הוא - 

שכשאני מתחילה לתת לעצמי את כל מה שאני דורשת ממנו... }

ראשית אני מרגישה הרבה יותר טוב ומלאה

ושנית - פתאום מתחוללים ניסים קטנים וגם הוא מצטרף לחגיגה..

כך במקום להשליך עליו את התסכולים שלי,

אני מעבדת אותם

ואח"כ -

במקום לשטוף אותו,

אני יכולה לשתף אותו...

ואז, כשעולה תסכול -

ואתו פוטנציאל של קומה בחומה שבינינו...

אם אני מעבדת את התסכול -

לא רק שלא נוספת קומה בחומה,

יורדות כמה (!!)

והחיבור שבינינו הולך ומשתבח

אז..

הוא נזכר כמה הוא מתגעגע אליה

והיא.. כמה אהבה והערכה יש לה בליבה אליו

אז..

החיבוק מגיע בספונטניות

משניהם

והוא מזין וממיס עוד כמה קומות בחומה

וממלא את הלב עד גדותיו...

לחיי האהבה ❤ 

אמן  ❤❤

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן