כמה בני זוג יש לך באמת?

הסרט הנפלא Madly, ("השיגעון שלנו" בעברית)

ממחיש בבהירות ובהומור איטלקי קורע מצחוק,

את ההתרחשות הלא מודעת שברובה גם לא מדוברת 

ומנהלת אותנו בשברירי שניה במרתפי תודעתנו, 

ואת הפאנל המכובד של הקולות הפנימיים 

שנמצא מאחורי הקלעים במוחו 

ולסירוגין את זה שבמוחה, בדייט הראשון שלהם.

בפאנל שלו, מנהלים את המערכה במרתף חשוך: 

הפרופסור - הרציונלי, רומיאו - הרומנטיקן, ארוס- היצרי, וואליום- הציני -

הקולות הפנימיים שחיים בו, ומגיבים כל אחד בהתאם למשקפיים דרכם חווה את המציאות,

ולהשפעה של סיפורי העבר עליו.

ובפאנל שלה - ישנה אלפא - הנוקשה, הפמיניסטית, טרילי - המפתה, 

סקאג׳ה - הפרועה, ואיך לא?- ג׳ולייטה הרומנטיקנית -

הקולות הפנימיים שחיים בה ומגיבים כל אחת מתוך המשקפיים שלה,

תחת השפעת חוויות חייה השונות

אנחנו- הצופים, זוכים לראות גם את מה שמתבטא מכל אחד מהם כלפי חוץ

וגם את מה שמתרחש מאחורי הקלעים,

המאבקים הפנימיים, הבחירות ולפעמים ההכרעות שנלקחות

כשהדינמיקה הפנימית בכל אחד מהמרתפים קורעת מצחוק

ומובילה בסופו של דבר למפגש שבינו לבינה.

מן שילוב בין הרעיון של ״הקול בראש״ 

ובין ״זרים מושלמים״, - פרי עטו של אותו הבמאי - פאולו ג׳נובזה. 

קומדיה רומנטית איטלקית נהדרת.

אז קודם כל - סרט מעולה! ורציתי להמליץ,

אבל חוץ מזה, לא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה 

למה שקורה לנו ולא רק בדייט ראשון.

נכון שבהתחלה במיוחד רב הנסתר על הגלוי

והחלקים שאנחנו חושפים בפני האחר חלקיים בלשון המעטה,

אבל גם בהמשך - לא פעם פועלים בתוכנו קולות שונים,

וקורה די הרבה שהקולות הללו לא מסכימים ביניהם -

והמאבקים הפנימיים מוחצנים דרך התגובות שלנו

ומסתירים לאחר ולפעמים גם לנו את המתרחש בתוכנו.

כמה פעמים קרה לך ששאלת אותו אם הכל בסדר,

ולמרות שאמר "כן", היה לך ברור שלא...

או.. במצב מורכב יותר -

כשהתגובה שלו הפעילה אותך אמוציונלית -

והובילה להתגוננות שכלל לא איפשרה לך לראות אותו,

או להבין מה באמת קורה אצלו,

כי כשאנחנו מופעלים אמוציונלית - אנחנו עסוקים במצוקה שלנו -

כך שאין לנו סיכוי להבין מה באמת קורה לאחר,

ולו אין סיכוי להיראות. (vice versa)

ומכאן, הדרך למריבה ולריחוק קצרה למדי...

בתרבות שלנו די התרגלנו לחיות בחצי עיוורון, 

או יותר מדויק לומר בחירשות- 

לקולות הפנימיים הללו,

ככה שאנחנו נשארים רחוקים מאתנו

ומן הסתם... מן האחר..

הסרט כמו מזכיר לנו את ההתרחשות המורכבת הזו,

בחן ובהומור שנון, כמו שהאיטלקים יודעים.. 

(בלי לוותר על ניחוחות לזניה וגלידת פיסטוק)

תזכורת שמאפשרת לנו להתרגל להיות ערים,

לשיחות, שלא לומר למאבקים הפנימיים,

על מנת להפוך להיות המנצח של התזמורת הפנימית הזו

ככל שנכיר בקולות השונים שערים ב"פאנל" כעת,

נוכל לדבר אותם במקום להתנהג אותם מתוך הזדהות

ולמשל לומר:

יש בי חלק שממש נפגע כשאתה נכנס הביתה ולא מסתכל לי בעיניים,

או

יש בי חלק שמאד נלחץ כשאנחנו מדברים על כסף כי גדלתי בבית בו תמיד פחדו שיחסר..

כך נוכל כמו להסביר מה קורה לנו,

לא להצדיק את התגובה שלנו, אבל לתת לה תרגום בגוף הסרט..

ואז, מעצם ההכרה שלי בקול הזה, 

כשמצד אחד נתתי לו ביטוי והתייחסות,

אך מצד שני זה לא היה מתוך הזדהות אתו, אלא קבלה והכלה -

מעבר לכך שאני יותר רגועה כשאני מזהה את המתחולל בתוכי..

הרי ששיתוף שכזה - בכוחו לאפשר לאחר להקשיב.

הוא לא חייב להסכים, אבל יכול להבין מה קורה לי

ומכאן 

נסללת לנו דרך לשיחה מקרבת ואינטימית.

(על פני ויכוח של אחד הקולות הפנימיים שלי עם אחד מאלה שלו,

כשכל אחד מאתנו מזוהה אתו והולך שולל אחריו בעיוורון.)

זה לא מה שקורה בסרט :-),

ובכל זאת מעמדת הצופה שרואה את ההתרחשות ב 3 הזירות -

הפנימית שלו, הפנימית שלה והחיצונית הגלויה -

יש לנו אפשרות לסלול דרך חדשה.

ובנימה אופטימית זו,

בהתעלמות מוחלטת ומודעת מכל התחזיות למתקפות שנשמעות מכל עבר,

מברכת אותנו שנצחק ונשמח ונאהב,

שנהיה ערים ורגישים לעצמינו וליקירנו.

פה בשבילך,

גלית אליאס