יום רביעי, 26 ביולי 2017

למה הוא לא ניקה את הבית למרות שזה מה שהם }{ סיכמו?



לכאורה יש ביניהם חלוקת מטלות ביתיות.
הרלוונטית לסיפור- היא האחראיות שלו על ניקיון הבית.
הוסכם ביניהם שבכל שישי הוא מנקה את הבית.

ובכל זאת,
במקביל למוטיבציה הערה לנקות, אתה הוא קם בכל שישי בבוקר,
מתחיל להישמע בתוכו קול פנימי, שכן, הוא מכיר לא מכבר,
שמוצא סיבות מעולות להוסיף עוד ועוד אמתלות
שתכל'ס - דוחות את הניקיון:

"טוב קודם אוכל ארוחת בוקר..."
"טוב, אלך לקניות ואז אנקה..."
"עכשיו, אולי רק אנוח קצת..."

תוך שהקולות הללו נשמעים בתוכו,
הוא ער לתחבולה שלהם מחד,
ונכנע להם מאידך.

מפה לשם כבר נהיה לו מעייף מידי ומגיע ה "אולי מחר...??"
והדחייה ממשיכה ולא פעם מתאדה לו ניקיון שבועי.

והיא,
מ ת ח ר פ נ ת

הפיתוי למצוא להם פתרון ולשכנע למשל לקחת עוזרת
היה עצום,
ממש על קצה לשוני ואפילו התחלנו לנוע לשם.

אבל היה לי ברור שיש פה משהו עמוק יותר
שנמצא מתחת לפני השטח ו - נכנסנו לתהליך.

מסתבר
שהוא מכיר את המקום שמכבה את אש המוטיבציה שבתוכו
המקום שמנסה לבדוק בהפוך על הפוך-
אם יאהבו אותו גם אם לא יעשה.
לא שהוא מודע למקום הזה לחלוטין, בטח שאיננו שולט בו,
אבל הוא כבר לא לגמרי נעלם מעיניו.

כשהיא כועסת שלא ניקה
ומתוסכלת מהפרשנות שלה ש "כנראה לא אכפת לו ממנה אם ככה הוא נוהג.."
הוא מתמלא בושה וכעס על עצמו
שככה נכנע למקום ההוא המכבה שבתוכו
ו... מיד מרגיש שבאמת אין הוא ראוי לאהבה.

בעצם, יש שם פחד
פחד שיראו אותו באמת
פחד שקיים בהיבטים רבים אחרים בחייו, גם בעבודה -
פחד שאם יראו אותו באמת, יבינו שהוא כלום
אפס
שום דבר
אז עדיף שיסתתר
גם ככה אין לו סיכוי להצליח.
עדיף לחרב את הכל מראש.
וה "עייפות" - משרתת אותו נאמנה ופורקת ממנו את כל כוחותיו
ואת ניסיונותיו הנשנים להדליק את אש המוטיבציה.

ככה הוא בכלל לא מנסה
ומן הסתם ברור שלא מצליח
ממילא הוא אפס ולא שווה
הנה הוא מקבל שוב חיזוק לאותה האמונה 



אבל הפעם
מה שהתאפשר בפגישה שלנו,
הוא ריפוי אמיתי לילד שהיה,
הילד שבגיל 4 קיבל פליק על הטוסיק מאבא
וברח להתחבא מתחת למיטה.
הילד שהרגיש בושה ואשם, הביא את כולנו לבכות אתו

עכשיו,
היא כבר לא מתחרפנת.
הוא כבר לא עֶבֶד של הדפוס המכלה הזה
וככל שהוא נוכח בתחושות,
מסכים לפגוש את הילד שהרגיש אשם על כך שהוא לא מספיק,  
האמונה שהוא לא שווה הולכת ומשתנה לידיעת הערך שלו. 

עכשיו כבר אין סכנה כשהמוטיבציה מתעוררת,
אין סכנה לעשות, לנסות, להצליח וגם לטעות,
ככל שנוצר חוסן פנימי, ככל שנבנה החיבור אל הערך העצמי שלו,
כך מתפוגג הפחד שיראו אותו
ומעליו כל ערימת הפחדים שהחזיק הדפוס הזה,
כי בהחלט יש מה ומי לראות!,

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בכל פגישה מחדש מרגש אותי לראות מה באמת מתחולל שם,
לרוב – זה לא הדבר עליו אנחנו חושבים שאנחנו רבים,
מה שמוציא לגמרי את העוקץ ממי צודק,
כי לגמרי שנינו צודקים,
כל אחד מנקודת מבטו,

וככל שאנחנו בטוחים בצדקתנו כך קשה לנו באמת להקשיב לאחר
ואז, שיח זה לא, בטח שלא מודע,
לרוב לא רגוע, או חברי,
לרוב הוא מגיע לשום מקום..



לעומת זאת ככל שנצליח להקשיב מהלב, לא רק מהאוזניים,
כך נרגיש אהובים 
ונוכל ליהנות מהחיבור, החברות, השותפות..

אני פוגשת כאלה המון "ריטואלים"
שמתסכלים עד מאד את הזוגות שמביאים אותם איתם..
עד כדי כך שכבר חשבו להתגרש -
כי כמה אפשר את אותו הסיפור שוב ושוב..

אבל כשהריטואל נחשף
זה כמו עולם חדש נחשף בפניהם,
העיניים נפערות, האוזניים מזדקרות
התקווה והאופטימיות חוזרות למרחב הזוגי שלהם.
עונג צרוף...



את הריטואלים הללו אנחנו חושפים באינטנסיב הזוגי,


לחיי האהבה,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ו... אם הוא עדיין לא בעניין

אבל את רוצה להקפיץ את הזוגיות שלכם,
בעצמך (!!)

פה יש כל מה שאת צריכה לשם כך:


אין תגובות:

פרסום תגובה