למה יותר קל לנו לומר מה אנחנו *לא* רוצות?

לפעמים, כשאני רוצה משהו שהוא רק בשבילי,

עוד לפני שאני מספיקה לרצות אותו -

עולה בי מיד אשמה.

חזרתי משבוע בארמניה, (דגש על ה'תי' ולא 'נו')

והיה מהמם, אנשים טובים, נופים קסומים ואוכל - שהוא ממש תענוג לחך,

                           

אבל חצי שנה קודם - 

כשהזמנתי את הכרטיסים,

הגיחה אותה עננת אשמה שאני כבר מכירה,

והעיבה במין דיאלוג פנימי שעינה אותי בשאלות כמו

איך אשאיר את הבן שלי בן ה 17 לבד? 

(שכמו שאפשר להניח חגג בהעדרי את החיים...)

או: איך אני יכולה להרשות לעצמי לקחת חופש כל כך ארוך?

(מזכירה שמדובר בשבוע.. )

ועוד "איך"ים כאלה בלי היגיון ואפילו בלי מילים 

שעוררו בי את תחושת ה 'לא בסדר' ~ 'לא מגיע לי' ~ 'טו מאץ' וכו'... 

ואני כותבת על זה, למרות שניצלתי את ההזדמנות ההיא 

לנקות עוד קצת ממרבץ האשמה והצלחתי לנסוע בכיף,

אבל התופעה הזו מוכרת לנו הנשים,

ואמנם היא מתבטאת בצורות שונות ומגוונות,

אבל בגדול - מתארת חווית חיים 

שמחזיקה מסר של חוסר לגיטימציה לרצונות שלנו

שהופך בסיס למאבק פנימי שמעניין להתבונן בו -

כי כשכבר עולה זיק של רצון,

עולים במקביל כל מיני סייגים, תנאים וספקות סביב הרצון -

האם הוא מוצדק?
האם זה יפגע במישהו?
האם אני דורשת יותר מדי?
האם יש לי בכלל זכות לרצות את זה?

ומתחיל ביניהם מאבק פנימי שמחד מצדיק את הרצון, כי 'מגיע לי!',

ומאידך מתקשה להרגיע קול קדום בתוכנו שלא לגמרי משוכנע בכך

עד... שאחד מהם מכריע,

אבל, גם כשיכריע הקול של הרצון שעלה,

ילווה אותנו טעמו המר של הקול הנגדי,

כי במלחמה כמו במלחמה... כולם מפסידים...

מה שמקשה עלינו למצוא דרכים אחרות,

זה בין היתר העובדה שכל ההתרחשות הזו לא תמיד מודעת,

ולפעמים היא חולפת בשבריר שניה, 

בלי מילים, 

באחורי התודעה.

למשל מישהו מבקש ממני משהו, או אפילו מציע לי משהו (ללכת לסרט נאמר)

בו זמנית עולה מן דחף לומר כן,

לצד התנגדות שעוצרת

ושניהם מסתירים לי את הרצון שלי

כי ה-"כן" האוטומטי במקרה הזה - הוא ההתאמה לרצון שלו,

וה-"לא" שמגיב מיד גם הוא אוטומטית - הינו התנגדות לרצון שלו 

(או ליתר דיוק התקוממות פנימית לקול שלי שמיד אומר כן בלי לבדוק 'איתי')

ואז ה 'מה אני רוצה'?

נשאר לו נסתר אי שם רחוק מאחורי שני אלה,

לוט בערפל

זה קצת נשמע כמו פסיכוזה:-)

אבל זה מה שקורה לנו כשאנחנו מקבלים כילדים וילדות

מסרים שמכתיבים נורמות, בלי להתחשב ולקחת בחשבון אותנו,

ובאופן ספציפי מחונכות כילדות קטנות

להיות ילדות טובות,

קשובות לאחרים,

לא להכביד,

להסתדר,

להתחשב,

לקרוא את החדר

לזהות מה אחרים צריכים

לא קיבלנו לגיטימציה ובטח שלא עידוד ל -

"מה אני רוצה?"

ואז, עם השנים מתפתח הדיאלוג הפנימי הזה -

בין החלק שהפנים את הקול שמבטל את הלגיטימציה לרצון שלי

לחלק שיותר ויותר מתקומם על כך שהוא מושתק

ומתחיל להשמיע את קולו:

"למה אני צריכה להרגיש לא בנוח להמשיך לנוח כשהוא נכנס?

(והאמת היא שהוא אף פעם לא ביקש ממנה, זה לגמרי מגיע ממנה),

או:

אני לא רוצה להמשיך ככה.

אני לא רוצה להיות זו שאחראית על הכול.

אני לא רוצה להרגיש לבד בתוך קשר.

אני לא רוצה עוד עבודה שמרוקנת אותי.

אני לא רוצה להמשיך לוותר על עצמי.

ה'מה אני לא רוצה' מצליח להשמיע את קולו,

(כי אין מה לעשות, הוא קיים אי שם בתוכי 

וככל שאני משתיקה אותו, יבעבע וימצא את הדרך להשפריץ החוצה)

אבל כשמגיעה השאלה הפשוטה לכאורה 

אז מה את כן רוצה?

פתאום נהיה שקט, 

מין וואקום כזה של אי ידיעה

מתוך אותו חינוך או מסר תרבותי שלימד אותנו לא לתת לו מקום.

ואז, לאורך החיים, ככל שזה קורה שוב ושוב על אוטומט,

הרצון מקבל לגיטימציה רק בקצוות כמו -

אני נחה כשאני גמורה

(כשהסאבטקסט- מותר לי לנוח רק כשאני מותשת)

או

אני כועסת (עליו) שאני צריכה מרחב,

כי אני כבר לא יכולה יותר

(אבל בעצם אני כועסת על עצמי שלא אמרתי את זה מיד,

ולא נתתי לגיטימציה לצורך שעלה בי מאותו המקום המרצה),

כאילו הרצון שלי צריך לעמוד למשפט לפני שמותר לו להתקיים.

מה שמוביל למאבק הפנימי שרק מרחיק אותי מהרצון עוד יותר.

~ ~ ~

ומשם.. זה רק הולך ומסתבך..

יש מצבים שבהם אני מעדיפה לא להעז לשמוע את הרצון שלי,

כי אם אתן לו להישמע - משהו יצטרך להשתנות

בעבודה

בקשר,

בדרך החיים שלי

או בדרך שבה התרגלתי לראות את עצמי.

וכשבמערכת האמונות שלי אין לגיטימציה לְמָה שאני רוצה

איך אני בכלל יכולה להעז להעלות על דעתי להיות מי שאני רוצה?

כי ההמשך של להיות בחיבור לרצון שלי,

מתבטא בהסכמה להיות האישה שרוצה

אישה שלוקחת מקום.
אישה שמבקשת.
אישה שמציבה גבול.
אישה שלא תמיד מתאימה את עצמה.
אישה שלא חייבת להצדיק כל רצון שלה.

וזה שונה מאד מההתנייה החברתית לאורה גדלנו.

יחד עם זאת,

מאחר ואנחנו יותר גדולים מההרגלים שאימצנו ומהתפיסה המקטינה אותנו,

הרי שהרצון לא נעלם.

הוא פשוט מתחפש.

לפעמים לתלונה.
לפעמים לכעס.
לפעמים לעייפות.
לפעמים לתחושה עמומה שמשהו בחיים שלי פשוט "לא נכון".

ולכן הרבה פעמים קל לנו לומר יותר בקלות

מה אנחנו לא רוצות. אפילו שלא ברור לנו לגמרי מה כן..

מעניין לראות שלרוב גברים ונשים מקבלים מסרים שונים -

בנים מקבלים יותר לגיטימציה לרצות, להתחרות, לדרוש ולקחת מקום
(אבל פחות לגיטימציה לפחד, תלות ופגיעות.)

בנות מקבלות יותר לגיטימציה לרגישות, קשר והתחשבות
אבל פחות לרצון ישיר, שאפתנות, כעס, מיניות ולקיחת מקום.

ואולי אפשר לומר את זה בפשטות:

בנים לומדים לפעמים לוותר על חלק מהרגש כדי להישאר חזקים.
בנות לומדות לפעמים לוותר על חלק מהרצון כדי להישאר טובות.

מה שכן,

חשוב לזכור שלדפוסים הללו, בתקופות מסוימות היה תפקיד חשוב,

הם עזרו לנו להשתייך, להישמר ולקבל אהבה,

בזכותם שרדנו.

(ולכן הם כל כך חזקים)

יחד עם זאת,

בשלב מסוים, המחיר שלהם נעשה גבוה מידי,

המאבקים הפנימיים הללו מבעבעים ומציפים

כשלא תמיד ברור לנו למה, ולא פעם האצבע המאשימה מופנית החוצה

ורק מרחיקה אותנו מהאפשרות להקלה, לנחת ולשלום פנימי,

אותה אפשרות שנותנת מקום לרצון שלנו 

ולחיבור אל הלב,

כי אחרי הכל... ולמרות ההתניות החברתיות לאורן גדלנו,

הרי שכשהרצון הוא רצון הלב - 

וכשאנחנו מצליחות להבחין בינו 

לבין רצונות שנולדו מפחד, צורך להוכיח, ציפייה חיצונית או ניסיון למלא חסר ישן,

הוא נעשה מצפן הרבה יותר מדויק עבורנו. ♡

אבל.. , זה לא מספיק להבין...

נדרש שינוי תודעתי,

לשחרור הדפוס הישן הזה

שיאפשר לנו לחזור ולהיות נאמנות לעצמנו.

~ ~

עוד נקודת מבט שיכולה להאיר ולכוון אותנו

היא ההתבוננות במה קורה לי 

כשאני יודעת מה אני רוצה

אבל זה לא קורה?

אני מבקשת, מתפללת, 

עושה לכאורה את כל הפעולות הנדרשות,

רואה את ההתגשמות בעיני רוחי, 

מוקירה תודה, יושבת למדיטציות...

ועובר עוד ועוד זמן וזה לא קורה...

אז,

לרוב,

יופעלו אצלי אחד ממנגנוני ההישרדות:

(כמו בכל מצב מצוקתי אחר)

אם מופעל אצלי מנגנון של בריחה,

יכול להיות שאנסה לוותר על הרצון, או להקטין אותו,

אם אני מהפייטריות, (וכזו אני..) המנגנון שלי הולך ל fight,

אני יכולה למצוא את עצמי עושה עוד ועוד פעולות,

או מחזיקה ואוחזת ברצון בשיניים,

ולא מוכנה לוותר,

ככל שעובר זמן והרצון שלי לא נענה,

התסכול גדל, 

מה לפעמים יכול להרגיש כאילו העולם בוגד בי

והדפוס האוטומטי רק יתעצם.

(או שינוע בין הייאוש שבבריחה לבין עוד פעולות ואחיזה)

היום,

כשזה קורה,

או יותר נכון כשאני שמה לב שאני מזוהה עם הסיפור,

אני לוקחת נשימה,

מזכירה לעצמי את הגאונות של המערכת שלנו,

ותוך שהייה בתסכול,

אבל ממרחק של ס"מ,

אני מתבוננת ומזהה איפה בתוכי

יש חלקים שלא מסונכרנים עם הרצון:

זה יכול להיות ברמת האמונות, 

ברמת המחשבות,

ברמה הרגשית,

או ברמה הפיזית - הגוף והפעולות שלי 

למשל אם אני רוצה כסף כי חשוב לי להיות חופשיה.

ונניח שחופש הוא ערך מתוך ערכי הבסיס שלי.

אבל,

אחת האמונות שספגתי - ואימצתי -

היא שמי שלא עושה לא שווה,

שצריך לעבוד קשה בשביל כסף,

ושזה ממש מסוכן לא לעשות כלום.

ויכול גם להיות שיש בי פחד 

מלהרגיש לא שווה שמעצים את העניין.

זאת אומרת שבאחורי תודעתי מתקיים תרחיש

שבו יש הרבה כסף ואז אני לא צריכה לעבוד,

ועוד לפני שאני מבינה שהוא מתקיים -

עולה פחד אימים מ'לא לעשות',

שעושה סטופ לכל האירוע

בלי שאני שמה לב

ונותן לי להמשיך לנוע בעודף עשייה שלי

אבל בעצם פול גז בניוטרל

 

כל עוד אני לא מודעת לסתירה הפנימית הזו,

אין לי כל אפשרות להרגיע את המערכת

והמערכת המורכבת שלנו שהיא הישרדותית ביסודה כאמור,

מה שנותן לה כוח רב,

ממשיכה להחזיק באחורי התודעה את הקונפליקט

ואין סיכוי שהיא תיתן לי את מה שאני לכאורה אומרת שאני רוצה

כי "היא יודעת" שזה מסוכן לי.

ומבחינתה זה ממש מסוכן לי.

אבל אני כבר יודעת לזהות את הטעם הצורם

של עודף העשייה,

של סיפורי הדחייה,

של ההתרחשויות הילדיות שקמות לתחייה בתוכי

והזיהוי הזה כמו נותן לי סימן לעצור ולשנות כיוון

כי עד כמה שאני מבינה-

המציאות משקפת לנו את עולמנו הפנימי -

והתסכול והקונפליקטים -

מטרתם לכוון אותנו להבנה, בהירות והתמרה

ולנוע ממערכת שהישרדותית ביסודה,

ומונעת מתוך הפחד

למערכת שההכרה מובילה ומנחה אותה

ומונעת מתוך אהבה.

ש...

הללויה

לשם אנחנו מכוונות 💕

וההקלה והנחת שמתאפשרות שם,

הן מעבר למה שהמילים יכולות לתאר,

ובדיוק כדי שנוכל ליהנות מאלה

לשם אנחנו מכוונות

במסע הנשי הרגשי (שיתחיל בסוף אוקטובר) -

לרמה הבאה של ההתפתחות שלנו,

כל אחת תביא את המקום שלה,

הרצונות שכבר ברורים לה,

וגם אלה שעדיין מבקשים להתגלות!

ויחד, דרך צילום, התבוננות ותהליכים רגשיים ואנרגטיים,
ננסה לפנות את מה שמסתיר,
להקשיב למה שמבקש יותר מקום,
ולנוע עוד קצת לעבר השינוי שאנחנו מבקשות לעצמנו.

אם משהו במה שקראת כאן נגע בך,
ואת מרגישה איזו תנועה קטנה של "כן",
או אפילו רק סקרנות לבדוק אם זה יכול להיות בשבילך-
כתבי לי מייל בלחיצה כאן.

מאחר שמדובר בקבוצה קטנה ובתהליך אישי ועמוק,
חשוב לי לפני ההצטרפות שנדבר כמה דקות,
נכיר קצת,
ונבדוק יחד אם המסע הזה מתאים למקום שבו את נמצאת עכשיו
ולמה שאת מבקשת לעצמך.

בלי התחייבות.
רק שיחה קצרה כדי להרגיש אם זה נכון. ♡

בברכת שבוע טוב,

גלית אליאס 

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר