"למה הוא מתרחק דווקא אחרי מעשה אהבה סוער??"

"הרגשתי כל כך קרובה אליו,
אחרי תקופה שהיינו ממש רחוקים
וכל כך שמחתי, חשבתי שנפתח בינינו שוב משהו
ואז, קמנו בבוקר
וכאילו כלום...
נושבת ממנו רוח קרה
כאילו לא היה ולא נברא החיבור אתמול,
זה היה כמו סטירת לחי בשבילי..."

סיפור כזה או דומה לזה אני שומעת לא פעם
מנשים ומגברים שמגיעים מבולבלים ומתוסכלים מהמצב.

מה שקורה הוא שפועלים עלינו שני כוחות,
או במילים אחרות,
אנחנו מונעים משני צרכים מנוגדים,
הצורך בחיבור מחד 
והצורך בעצמאות מאידך.
שניהם צרכים ראשוניים בסיסיים והכרחיים לקיומנו
וכל אחד מהם מושך לכיוון אחר.

מה שמעצים את הקונפליקט הפנימי הזה,
הוא עובדת היותו לא מודע
וככזה, מנהל אותנו כשאנחנו- כאילו לא צד בעניין.

בהיותנו ברחם אימנו חווינו איכות של חיבור אולטימטיבי.
נולדנו, עדיין באשלייה של חיבור אחדותי
וכך אנחנו חווים את עצמנו כחלק מהאם
לאורך השנה + הראשונה לחיינו.

בשלב מסויים, אנחנו "קולטים" 
שאנחנו נפרדים ממנה-
היווכחות כואבת ולרוב לא קלה.

זה קורה במקביל לתהליך פסיכולוגי אותו אנו עוברים בגיל הזה
שנקרא ספרציה אינדבידואציה
וכן לאור התנהלות אמהית שלרוב מרחיקה מידי/ אוחזת מידי
יחסית לצורך שלנו בעצמאות שמתחיל להיווצר
בדיוק אז.

הקונפליקט הזה בין שתי האיכויות
ממשיך לצבור שכבות אמוציונליות
לאורך השנים ובעודו נשאר לא פתור,
משפיע עלינו בתחומים רבים
כמו גם בבואנו לממש את הכמיהה לחיבור
בתוך הקשר הזוגי, שם יש לה הפוטנציאל המירבי להתקיים.

אך... אליה וקוץ בה..

יחד עם הכמיהה העמוקה (יש שיגידו העמוקה ביותר) לחיבור,
ישנו הפחד להיעלם בו

ואז..
כשנוצר ביניהם }{ המפגש העילאי,
זה כל כך עצמתי וכל כך ממלא מחד
ומאידך - כל כך מפחיד
(ויותר אותו כמי שגדל על ברכיה של אם מגוננת מידי)
שהוא מוצא את עצמו חייב (!) להתרחק
ולהחזיר לעצמו את תחושת העצמאות.

"במאמצינו לכונן אינטימיות, 
אנו שואפים לא פעם לבטל את האחרוּת
ועל ידי כך איננו מאפשרים את המרחב הדרוש
לצורך פריחתה של תשוקה.
אנו שואפים לאינטימיות כדי להגן על עצמינו מתחושת הבדידות:
ואולם יצירת המרחק החיוני לארוטיות פירושה לצאת מהמקלט
שבבן זוגנו ולהרגיש לבד יותר."

כך כותבת דר' אסתר פרל בספרה "אינטליגנציה אירוטית"
ומוסיפה:

"אני טוענת שיכולתנו לשאת את נפרדותנו
ואת חוסר הביטחון הבסיסי שהיא מעוררת -
היא תנאי מוקדם לקיומם של עניין ותשוקה במערכת יחסים.
במקום לחתור לקרבה, אני סבורה שטוב יעשו זוגות אם יטפחו את עצמיותם הנפרדת...
כל אדם כדאי שיטפח גן סודי..."

עצמיות בוגרת שכזו מאפשרת לנו לא ללכת לאיבוד
באף אחד הקצוות,
בכוחה להרגיע את הפחד מהלבד 
ובכך לאפשר לנו חיבור שלא נושא עליו את משקל התלות
ומאידך בכוחה להרגיע את הפחד להיעלם בתוך החיבור
מתוך ידיעת העצמי במובן הרגשי.

לפעמים עצם ההבנה עושה לנו סדר
ומאפשרת לנו לחזור למרכז הוויתנו ומשם לביחד,
תוך ידיעת המרחב האישי של כל אחד וכיבודו.

אם נשרטט את המרחב האישי של כל אחד מאיתנו כעיגול,
הרי שלא נרצה שהעיגולים יהיו מרוחקים זה מזה
באותה המידה שלא נרצה שיהיו חופפים - שם נלך לאיבוד מעצמנו,

המצב האידיאלי, הוא זה בו המרחבים משיקים זה לזה
וזהו מן ריקוד
ולמידה ודיוק תוך כדי תנועה

להתקרב מתוך חיבור לעצמיותי,
מבלי ללכת לעצמי לאיבוד
ולו לרגעים...

"האהבה נהנית לדעת עליך הכל,
התשוקה זקוקה למסתורין....
הארוטיקה מתקהה על ידי החזרתיות
ומשגשגת על המסתורי, החדש, הלא צפוי
האהבה רוצה לדעת שיש לה,
התשוקה רוצה לרצות...." (אסתר פרל/ אינטליגנציה רגשית)

מה יאפשר לך להביא את עצמך מתוך חיבור לעצמיותך,
ממקום חדש שהוא } עוד לא ידע עד כה?

כבר לנוכח השאלה, עולה בי התרגשות משמחת!

לחיי חיבור מענג!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.