איך זה שאני משנה את ההתנהגות שלי ובכל זאת זה לא עוזר?

"אבל זה בדיוק מה שכבר עשיתי
וזה לא עזר.. 
אמרתי לעצמי כל פעם שהוא נשאר עד מאוחר בעבודה:
שזה לא קשור אלי,
שהוא לא עושה לי בכוונה,
ואפילו - אמרתי לעצמי שהוא עושה הכי טוב שהוא יכול...
ובכל זאת,
הוא המשיך לחזור מאוחר מהעבודה
ושום דבר לא השתנה..."

כמה פעמים קיבלנו המלצות כאלה-
כמו להתאפק,
או
להשתמש במילים כאלה או אחרות..

שגם אם הצלחנו לגייס כוחות-על כדי לנהוג על פיהן,
נחלנו אכזבה קשה לגלות שהמאמץ לא נשא כל פירות.

השבוע אחרי ששמעתי סיפורים כאלה שוב ושוב,
הבנתי שחשוב להקדיש לכך פוסט
ולנסות להסביר למה זה לא עובד לנו 
למרות שאנחנו משנים התנהגות כלפי חוץ:

מה שקורה הוא, שיש פה 'טעות אופטית' -

ישנם חלקים קריטיים שמשתתפים במערכה
וכשאנו לא לוקחים אותם בחשבון -
גם אם נשנה התנהגות חיצונית כזו או אחרת
לא יתחולל שינוי (!)

לא מספיק רק לשנות את ההתנהגות,
או את המילים שבהם אנחנו משתמשים...

אלה הם כמו קצה הקרחון - 
המילים שאנחנו אומרים לעצמנו או למי שאתנו
או ההתנהגות שלנו כלפי חוץ.

לשנות אותם זה ניסיון שווא
כיוון שמתחת לפני השטח נמצא הקרחון כולו
אותו תסכול, חוסר אונים, כעס...
אלה גועשים בתוכנו פנימה
ובעודנו משנים כלפי חוץ,
אנחנו מתעלמים ועוקפים את הדבר עצמו,

בעוד שדווקא התייחסות והכלה של האמוציות
שגועשות מתחת לפני השטח
היא המפתח לחולל את השינוי המיוחל.

זה כמו שני מישורים נפרדים
המישור הענייני - מתי חוזרים מהעבודה,
באילו מילים השתמשנו,
מה קרה אובייקטיבית וקונקרטית

והמישור האמוציונלי הבוחש והגועש
שמביא אתו פרשנויות שמוסיפות עוד קיסמים למדורה
ומעצימות עוד יותר את הכוח
של התסכול,
חוסר האונים,
האשמה,
השיפוט,
הבושה,
האכזבה,
וכו'..

כל עוד לא הגענו למישור האמוציונלי, 
כל עוד לא התמרנו את האמוציות הגועשות בו -
המילים שלנו - גם אם ייאמרו בלחש
ובנימוס מירבי,
טעונות במטען האמוציונלי 
והשינוי לא יתחולל

היופי פה, הוא שטוב שכך (!!)
כי בעצם בעצם - 
לא - "מתי הוא חוזר הביתה" זה מה שמשנה לי,
אלא הפרשנות שלי לכך -
מה שאני כמהה לו באמת הוא להרגיש אהובה 
להרגיש שאכפת לו ממני, חשובה לו, יקרה וראויה

אז באופן אבסורדי -
אם המילים שלי כשלעצמן היו מספיקות
היה נוצר מצב שגם אם היה חוזר הביתה בזמן
הייתי נשארת עדיין עם התסכול הכבוש בתוכי
והשינוי המיוחל (האמיתי) לא היה מגיע

כן, אני יודעת, 
מה שהסיפור הפנימי מספר זה
שהוא זה שאחראי ומחוייב למלא את הצורך שלי להרגיש אהובה,
ואם יחזור הביתה בזמן - ארגיש כך
אחרת למה אנחנו ביחד... וכו' וכו'..
אלא שזהו סיפור שווא שמהתל בנו,

ואין לנו באמת היכולת להרגיע את האמוציות הגועשות בתוכנו
אלא אם אנחנו ראשית - 
האם הפנימית שאני לחלקיי הפנימיים -
הייתי שם בשבילם.

רק אחרי כן, אוכל ליהנות מלקבל מן החוץ את אותם הצרכים,
זה כבר לא יהיה ממקום שתלוי בכך,
אלא ממקום שיכול ליהנות מכך.

אז מה כן?

כדי לחולל שינוי 
נדרשת הסכמה שלי לפגוש את האמוציות שבתוכי,
להיות בנוכחות במישור הרגשי,
להרגיש, לחוות, 

לא מתוך מקום שמזדהה אתם
אלא ממקום שמכיל אותם,
גם לא ממקום שמנסה לעקוף אותם ולהדחיק.

ואז אנחנו לא בהדחקה מחד 
(שמצפה מהמילים לעשות בשבילה את ה"עבודה")
ולא בהצפה מאידך שמשאירה אותנו בניתוק, 
בחוסר אונים ובחוסר יכולת לשנות,

אלא ב ה כ ל ה.

בעצם בעצם כבר בשלב הזה
ישנה בתוכנו חוויה של התמלאות של אותו הצורך בדיוק
שלו ייחלנו כשרצינו ש "הוא יחזור" (למשל)

כי יש שם הקשבה, (ממני אלי)
יש שם חוויה של נראות (נכון, ממני אלי)
יש שם נוכחות (שלי בתוכי)
יש שם רכות מעצמנו אל אותו מקום בתוכנו שמשווע לה

(מה שמסביר למה כשאנחנו משתיקים אותו 
ומנסים לדלג עליו אל שינוי התנהגותי כזה או אחר
לא רק שהצורך לא מתמלא,
אנחנו מנציחים בעוד סיבוב את חווית ההתעלמות
המתסכלת מלכתחילה)

קצת מורכב ובכל זאת אנסה לסכם זאת כך- 

כשמשהו במציאות החיצונית לא מוצא חן בעינינו,
נמצא את עצמנו באופן טבעי מנסים לקבל מענה לצורך מבחוץ
(שלא לומר תובעים ודורשים אותה משם)

על מנת לחולל שינוי
ככל שנִיתֵן מקום לרגשות הגואים בתוכנו
(לא כאישור להשליך אותם החוצה על מי שמולי
אלא להתבונן במה שקורה בתוכי ולתת לתנועה להתחולל)

כך נמצא את עצמנו יותר ויותר
בתחושה של שליטה במציאות חיינו,
בחוויה של יכולת לשנות אותה למציאות הרצויה לנו.

לכאורה פשוט, 
למעשה מנוגד לכל מה שלמדנו והורגלנו אליו לאורך השנים,

לכן יש ערך וחשיבות לליווי והכוונה לשָם,
ולו לכמה מפגשים שבהם נטמיע את הכיוון החדש הזה,
ונִתְרַגֶל לשרביט אִתוֹ נוכל לנתב את עצמנו לחיים שמחים
ממלאים ומזינים.

מזמינה אותך לקבל את השרביט לחייך!,
ניתן ללחוץ פה ולכתוב לי
כדי שכבר נוכל להתחיל לצעוד לשם,
כי החיים קצרים וחבל על כל דקה. 

בברכת שבת שלום וברכה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן