למה אני תמיד מרגישה אשמה? ואיך לסלוח לי באמת??

אולי... 

זה מתחיל בכך שאני הבת הבכורה לאבא (תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך) 

שהיה מוטרד תמידית -

לפחות בתקופת ילדותי המוקדמת -

כשעמל וטרח לייצר פרנסה ולבנות בסיס כלכלי יציב לכולנו.


מבחינתו, הוא עשה הכל (וגם הצליח במובן זה בגדול) כדי להבטיח- 

שלא לשחזר את המצוקה שחווה כילד 

כשראה את הקושי שהיה לאבא שלו סביב פרנסה.


בכל אופן כשאני עוד הייתי קטנה

ואבא שלי היה צעיר בתחילת דרכו -

הטרדה והדאגה - לא רק שהיו נסוכות על פניו,

הן חתמו אותן.


לימים, יכולתי להבין שהפרשנות שלי (הלא מודעת אך מאד נוכחת) לכך

היתה שכנראה שמשהו בי לא בסדר,

שאני לא מספיק,

כי אם הייתי... הוא היה שמח

והוא היה מחייך אלי ומקבל אותי כפי שאני.

~~~~

אולי... זה גם בגלל אמא שלי, שתִיבָּדֶה לחיים ארוכים ושמחים,

או יותר נכון האימהות שלנו כולן -

אותו קולקטיב נשי שנוסך בנו הנשים את המחוייבות כערך עליון,

קודם לאָחֶר,

ורק אחרי שכוווולם יסיימו,

רק אז- 

אם נותר בי כוח,

רק אז -

אם עוד לא שכחתי אותי-

מגיעה אני..


מה שמתבטא בכל התנהלות ושלי ושל לא מעט נשים...

ואף מקבל חיזוק בפיזיולוגיה שלנו -

גם פה - כשאנחנו בהיריון, יש לעובר עדיפות ראשונה,

למשל כשהוא צריך ברזל,

הוא יקבל או ייקח ממני בלי תלות במצבי שלי,

כלומר גם אם מחסני הברזל שלי מרוקנים,

המעט שיש יסופק לעובר..

כך שההרגל הזה להיות אחרונה מושרש בנו בעומק העומקים שלנו

והוא כמובן לגמרי מוצדק ונחוץ כשאנחנו אמהות לילדים..

השאלה היא אם ומתי אנחנו חוזרות לעצמנו.


עם ההרגל הזה מגיעה האשמה

כשפתאום עולה רצון למשהו.

(בהנחה שכבר העזתי להקשיב ולשמוע אותו..)


ואז,

אני מתחילה לשמוע מהסביבה החיצונית

תזכורות לאותם הקולות שבתוכי: 

ש"מה פתאום?? " וְ "איך בכלל חשבת על זה??"

כאילו "אין לך זכות" וְ "אבל מה אתנו??"

לפעמים מגיע גם ה: "תעשי מה שאת רוצה

שבעצם מתכוון בדיוק לההיפך...


קולות שמגיעים מיקיריי, 

שהם.. מן הסתם מעין מָגְבֶּר לקולותי הפנימיים,

שלמרות שהעזו לומר את רצונם...

כנראה עוד לא לגמרי השלמתי אתו, עם הרצון, 

או שאני לא לגמרי שלמה לגביו,

או לא באמת מרגישה שאני ראויה לכך.


אולי..

זה קשור לציפייה ממני -

שגם היא ציפייה קולקטיבית לנשים שבינינו -

להיות ילדה טובה, שקטה, לא מפריעה ועושה מה שמצפים ממנה,

אולי זו שארית של דורות אחורה של דיכוי,

אולי של חווית ערך עצמי נמוך..


ואולי יש עוד ועוד סיבות לכך שאני מרגישה אשמה...


כך או כך,

אם פעם כלל לא הייתי ערה להם -

המאבקים בין הרצונות לבין הקולות שמתנגדים להם

כבר נמצאים על פני השטח

ו... מבחינתי הגיע הזמן להשכין בי שלום

כי לגמרי מגיע לי להיות אני,

בלי להתבייש באף צדודית שלי,

בלי להצטדק או להתנצל,

בלי להסתיר

ואולי בעיקר - בלי לפחד...


בלי לפחד שאם לא אענה על הציפיות.. 

אחוש דחייה,

או תגיע נטישה.


הגיע הזמן שאנצור בליבי את הידיעה

שאני פה בשבילי

לא נוטשת,

לא דוחה,

מקבלת אותי.

פה נכנסת לתמונה הסליחה..


כי האוטומט יעלה לרוב שיפוטיות וביקורת

ואלה הם בדיוק ההיפך מסליחה..

ולמעשה משחזרים ממני אלי את אותה דחייה והנטישה

ומשמרים את אותם הפחדים והתסכול והאשמה

ואת אותן ההתנהגויות ה.. נכון, מדכאות.


ואני מזכירה לעצמי לסלוח לי גם (!) 

כשאני לא מצליחה לעשות את זה בדיוק...

אני סולחת לי על האוטומט שתעתע בי שוב

והצליח להערים עלי ולבלבל,..

ומקשיבה לכל המתחולל בתוכי 

באהבה כמו אמא ואבא מיטיבים.


אני נושמת פנימה

ונותנת למאבק להישמע בתוכי,

לא בהכרח במילים..

למשל, אני שמה לב לכיווץ שבמצח ומרפה אותו בצורה מודעת

ומנכיחה את הנשימה לאורכו ולרוחבו של הגוף

ושוהה

בלי ידיעה,

בסקרנות והקשבה למה שרוצה להישמע,

אולי כזיכרון,

אולי כתחושה,

אולי כאמונה,

אולי כרגש

או שילוב כזה או אחר


ומתחילים לעלות קולות שמזכירים לי את התפיסה

שכל פעם שקרה משהו שלא רציתי,

מיד אתו עלתה הפרשנות שזו אשמתי,

שאם הייתי טובה זה לא היה קורה...

תפיסה שבחגיגיות של ראש השנה 

אני מביעה התכוונות עמוקה להתנקות ממנה...


ואז מצטרף מחנק בגרון,

זה שאני מכירה,

שאסף אליו את כל הפעמים בהם השתקתי אותי

כי "אני לא מספיק"


ואז אני פוגשת את הילדה הזו

המתוקה שהייתי

וסולחת לה על כך ששוב ושוב

התבלבלה כשציפתה מעצמה להיות מושלמת

והרגישה אשמה על כך שלא..

ומזכירה לה במבט רך ומנצנץ 

שככה בדיוק היא היתה צריכה להיות,


שאני מקבלת אותה בדיוק כמו שהיא

בדיוק ככה עם הנאיביות והפגיעות,

גם (!) כשהיא הופכת לתוקפנות שמבטיחה לשווא להגן,

וגם על כל הפעמים שוויתרה על עצמה

כי באמת באמת האמינה לפחדים ושזה מסוכן לה..


ומנקה ומקלפת את הציפיות שמציבות לי רף בלתי אפשרי

עם תנאים לאהבה

ועוד לפני שאני עוברת לבחירה, למימוש כזה או אחר,

אני מביאה סליחה וקבלה שלי אותי


מנקה גם תפיסה שאומרת : "זה יותר מידי.. הגזמת.."

ואת ההרגל לוותר על עצמי

ולהתאים את עצמי אל האחר באשר הוא מתחלף אליו


ולרגע שלא אבלבל... -

זה לא שאני מתנערת מאחריות,

אבל בהפוך על הפוך -

ככל שאני מחניקה את הצרכים והרצונות שלי,

יהיו כוחות נגדיים ש"יאזנו" את התמונה באופן שלא תואם את המציאות

ודווקא אז יש סבירות גדולה יותר שאחטא ליקיריי (ולי)


אז עוד לפני שאני בוחרת או מממשת את הרצון,

אני רק נותנת לי לגיטימציה לרצות אותו,

מנקה את הקולות המדכאים,

נוכחת עם הרגשות באשר הם

ושוהה...

עד שמשהו נפתח ומשתחרר

ומאפשר לי לראות את התמונה בבהירות 

ומתוך הבהירות הבחירה טבעית וברורה יותר.


בכל ליבי אני מאמינה שכשמשהו נכון ללב שלי,

זה תמיד לטובתם הגבוהה של כולם.


אלא שההרגל שלי הסית את תשומת הלב שלי מהלב אל השכל

לכן, אני לומדת להחזיר אותי אל עצמי, אל הלב,

והדרך לשם נסללת עם הסליחה..


(אגב.. גם כשאני לא מצליחה..

אני מזכירה לעצמי שוב לסלוח לי, 

מתוך הבנה שכנראה שהמערכת של עדיין זקוקה למגננות,

לא שאני נעצרת פה,

כי אני לא מסכימה למצב,

אבל מקבלת אותו ואותי כרגע.

ומתוך הקבלה מתאפשר ריכוך נוסף של מנגנוני ההישרדות

ואני מתקרבת עוד יותר אל הלב...)

משם מן הסתם הסליחה אל האחר אפשרית הרבה יותר

ויש לומר שאף מתייתרת כי מלכתחילה

ככל שאני בחיבור אל המרכז, אל הלב שלי

אני יותר מדויקת אלי ואל סובבי..

אבל בקשת סליחה מהאחר זה כבר נושא לפעם אחרת..


ובינתיים,

מאחלת לנו גמר חתימה טובה,

חגים שמחים ובכלל...ימים יפים 💕


פה בשבילך,


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~


חדש על המדף:

מתנה ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בצילום, 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

כך שתוכלו לחזק את האהבה שביניכם

בלחיצה כאן פרטים נוספים

~~~~~~~~~

פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

אפשר בלימוד עצמאי בקורס דיגיטלי


ואפשר גם בפגישות פרונטליות:
  • פגישות פיזיות/ Skype ~ Zoom בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם
  • איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  



תגובות

  1. כל מילה בסלע. נהדרת שאת. גמר חתימה טובה

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אם נפרדתם ויש לכם הרהורי חרטה - זה בשבילכם כמתנה הכי טובה שתוכלו לתת לעצמכם לשנה החדשה:

איך לעזאזל מחזירים את התשוקה לזוגיות? ע"פ דר' אריאל כהן ארקין

"נמאס לי אני לא יכולה לשאת את זה יותר..."