ומה אם היא באמת אשמה במה שקרה? מה אם הכל בגללה?
שיר ושירה הם זוג מקסים ואוהב,
הם ממש מעריכים ואוהבים מאד אחד את השני,
אבל... כשהיא מופעלת ממשהו, היא נדרכת וצועקת
(כי זו הדוגמא שספגה בבית שבו גדלה)
ואז, כשהוא שומע את הצעקות שלה, הוא בבת אחת נדרך וקופא.
הוא לא יכול לסבול ולו עלִיָיה במיקרו דציבל (בשילוב של מתח כמובן)
כי... נכון...
בבית שבו הוא גדל היה שקט. גם אם מתוח, היה שקט.
כשכבר היו מגיעים לצעקות,
זה היה ממש אבל ממש מסוכן - בחוויה הילדית שלו
והמסר הלא מילולי היה - אין מקום, בשום פנים ואופן לצעקות.
היום, בָּקֶשֶר עם שירה, מבחינתו -
הוא שוב ושוב אומר שהיא { אשמה.
ש"זה הכל בגלל שהיא צועקת.
וכשהיא תפסיק לצעוק הכל יהיה בסדר..."
אבל, ויש לי פה כמה 'אבל'ים -
ראשית -
לא בטוח שזה נכון.. שהבעיות יגמרו כשהיא תפסיק לצעוק..
שנית -
הצעקה שלה מסתירה צורך לא מסופק
וכשאנחנו משתיקים אותה הוא לא מקבל ביטוי -
מה שעשוי להגביר בה את המתח ואז..
נכון.. היא כנראה תצעק עוד יותר (אחרי הכל זה האוטומט שלה)
שלישית -
אלה הם אוטומטים שהוטבעו בתת המודע שלהם
והדרך לשינוי שלהם הינה תהליכית.
זאת אומרת שכשנצליח בה זה יהיה יותר ויותר, לאט לאט,
אבל ! ויש פה וואחד אבל -
התנאי להתחלה (ולהמשך) של שינוי הוא ה ק ב ל ה !
זאת אומרת שכל אקט התנגדותי כגון שיפוט, ביקורת, תיוג, אולטימטום וכו'...
עשוי לחזק את האוטומט במקום לאפשר לו שינוי...
שנייה...
אני יודעת כמה מטרגר זה יכול להיות האבל השלישי הזה,
אז כדי להקל אדגיש ואומר - שנבדיל
בין הסכמה לקבלה.
זה לא אומר שאנחנו מסכימים לצעקות,
אבל מקבלים את זה שכרגע האוטומט חזק
ומתוך סקרנות ננסה לברר מה הוא מנסה לומר
ואז נוכל להחליף אותו בדרך אחרת של ביטוי,
לטובתם העליונה של שניהם.
קבלה, סקרנות לאורך הדרך שיהיה בה צעד קדימה,
חצי אחורה, עוד אחד קדימה,
רבע אחורה וכו'...
ככל שנצליח לקבל את עצמנו ואת הכאב שלנו ושל האחר,
ככל שנצליח להכיל לאורך הדרך אנחנו בכיוון לשינוי.
ו... ה'אבל' רביעי והעיקרי לדעתי,
הוא זה שמזכיר לנו -
שלא סתם הם נמשכו אחד לשני -
עם שני אוטומטים הפוכים...
לפחות מנקודת המבט של ההתפתחות -
יש להם פה הזדמנות מופלאה לצמיחה -
לה - ללמוד לדבר את הצורך שלה לא בצעקות
(ועוד הרבה מעבר לזה אבל אני לא רוצה לפתוח פה שביל צדדי)
ולו - להרגיע את המתח המקפיא שנחשף בו כשיש צעקות,
לא בשביל שיוכלו להיות לו צעקות בחיים,
לא כי הוא מסכים שזו הדרך לתקשר -
אלא כי יש שם בתוכו חלקים ילדיים שצמאים לריפוי,
אלה שכשהיה ילד פגשו את המתח שבפאסיב אגרסיב של אמא ואבא
ואז עוד יותר קפאו כשפגשו את הצעקה כשהסאה גדשה והיתה התפרצות.
יש בתוכו חלק ילדי שמתקיים כמו בכולנו ב 4 רבדים:
בפיזי - בתחושות שאצורות בגוף,
(למשל מועקה בבית החזה)
ברגשי - ברגשות שכלואים ותקועים,
(למשל פחד, בהלה, חוסר אונים, בדידות...)
במנטלי - בדפוסי חשיבה ילדיים
(למשל: אם אהיה ילד טוב, לא יצעקו עלי...)
וברוחני - באמונות שגויות
כל אלה יחד מטפחים תפיסה תפוסה שלא מקדמת אותו ולא לטובתו,
תפיסה שמשאירה אותו במוד הישרדותי
מוכן לצעקה כש,אם תגיע.
(ואני לא רוצה לעצבן ולומר - ממגנט אותה... אבל לפעמים זה גם נכון)
כנ"ל לגביה.
גם בה יש חלק ילדי שצמא לריפוי,
עם צרכים לא מסופקים ואולי אפילו
אמונה שהיא לא ראויה לקבל אותם, לצד תסכול מכך,
מה שמטפח את המוד ההישרדותי שלה שחלקו מתבטא באוטומט לצעוק
והקונפליקט הזה למעשה דוחף אותם לריפוי
(אם ידעו את הכיוון והדרך)
~~~~~~~
כשמישהו עושה משהו אקטיבי ואנחנו מושפעים מכך באופן פסיבי (לכאורה),
זה יכול להיות מאד מבלבל ולהרגיש כאילו אנחנו הקורבן,
וזה מבלבל כי כילדים אנחנו באמת תלויים בהורים שלנו,
או במילים אחרות אנחנו קורבן של המציאות...
אבל כבוגרים, במהות הבוגרת שלנו אנחנו לא קורבן.
אנחנו עשויים לחוש ככה,
עשויים להרגיש חוסר אונים, בדידות, עלבון וכו'..
אך אלה הם רגשות ילדיים שנותרו בנו מאירועי הילדות.
המציאות היום מזכירה לנו אותם כדי שנוכל להתנקות מהם
(כאשר אנחנו יודעים איך)
כל מה שקורה לנו היום כבוגרים
נובע מדפוסים ותכנים שהוטבעו בו בעבר
והדרך לצאת מהמבוכים הללו ולהפסיק לשחזר אותם
היא על ידי חקירה והמסה שלהם -
על ידי הכלה רגשית של המתחולל בתוכנו
ולא (!)
ולא ע"י האשמה של האחר, שכן זו רק שובה אותו עוד יותר
בתוך חווית הקורבן
זה נורא מפתה להישאר בהאשמה.
אולי גם בגלל ששם אנחנו צודקים. :-)
אולי כי שם האחֶר צריך לעשות את השינוי
ואולי בעיקר כי אנחנו שבויים של התפיסה
ולא באמת רואים את התמונה הרחבה.
זה בעיקר מבלבל בגלל שזה מה שחרוט בתוכנו -
אותה חוויה ילדית של תלות באחר (אנחנו באמא ואבא)
וכל עוד אנחנו שבויים בה אין מוצא.
ולא רק שאין מוצא, בתוך מבוך התפיסה -
הפעולות שנעשה רק יחמירו את המצב
וישחזרו אותו שוב ושוב.
במקום זאת,
ככל שנצליח לשים לב לפיתוי הזה,
להיות ערים לו ולכבד אותו, אבל כשאנחנו זוכרים שכבודו במקומו מונח...
ולזכור שהתהליך שלנו בהתפתחות האישית -
אחת הדרכים לתאר אותו -
היא שהוא בעצם סוג של התבגרות,
תהליך שמעביר אותנו ממוד הישרדות של תלוי וקורבן
למוד איכות של מחולל מציאות חיינו
ככל שנצליח לזכור שאנחנו יצור מורכב, בעל חלקים שונים,
כל חלק עשוי למשוך לכיוון אחר
ובמיוחד החלקים ההישרדותיים -
שכן יש להם ניסיון של מיליוני שנים וכוח קולקטיבי
כיוון שעדיין המסה הקריטית היא של
תודעה השלכתית, של אשמה, תודעת קורבן ומקרבן.
ולמרות זאת, כחלוצי הדרך,
כמי שרוצה בשינוי,
כמי שמאמין באהבה ובאור -
(סליחה על הפאפרזה) -
כמי שקשוב לכמיהת הלב...
אנחנו מחויבים לשנות כיוון לנוע לצמיחה.
ככל שנצליח להתרחק ולו מעט מהסיפור
שכן ההזדהות היא הכוח ששובה אותנו בסיפור ובתפיסה,
לכן ככל שנצליח לקחת בעלות על עצמנו ועל כל המתחולל בנו
ולאפשר להכרה לנהל אותנו,
אנחנו נעים לדרך המלך.
כל מה שקורה לנו קורה בשבילנו.
קורה לטובתנו הגבוהה,
הוא חלק מהריפוי והתיקון שבאנו לעשות.
נכון,
לפעמים זה בלתי נסבל וכואב שבא לנו רק לברוח או להילחם.
אז אפשר לתת לכאב הזה מקום,
לשהות בו, גם אם בהתחלה בהזדהות מלאה,
ככל שניתן לו, ככל שיתפרק ממנו קצת מהמתח,
נוכל להתרחק מעט ו... להמשיך לרפא.
אמן.
💗💗💗
מה שכן, כדאי לקחת בחשבון,
שכאשר אנחנו שבויים בסיפור,
קשה לנו לעשות צעדים כאלה ואת הדרך הזו בעצמנו.
גם אם אנחנו קצת מבינים אותם בשכל,
הם ממש לא ברורים למערכת שלנו..
ולרוב היא תוביל אותניו בכיוון ההפוך...
לכן זה יהיה נכון להיעזר באיש מקצוע
שיודע להוביל לשם. לצמיחה וריפוי.
אם מרגיש לך נכון,
אם הלב שלך קורא לך,
אשמח להיות בשבילך ~כם בדרך המופלאה הזו,
אפשר ללחוץ כאן ולהגיע ישירות לתיבת המייל שלי.
פה בשבילך,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
💓💓 עוד בשבילך 💖💖
בנוסף על המדף במחירי סוף עונה בגלל המצב,
בתמורה ל 148 ש"ח בלבד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה