יום ראשון, 19 ביולי 2020

איך להיעזר בקורונה כדי לשחרר דפוסים תפוסים?

אפשר לומר על  התקופה הזו, 
ששוטפת אותנו בגל השני -
כמו גם בגל הראשון של הקורונה -
הרבה דברים
ולהתייחס אליה במיני נקודות מבט,

זו שאני רוצה להביא -
היא זו שאני נוכחת בה בעיקר -
והיא - איך הגלים הללו וההשלכות שלהם 
(סגר/ מגבלות/ מסיכות/ הקטנת מגע...)
הם כמו מגבר עוצמתי למקומות הלא פתורים שלנו -
כל אחד לאלה שלו.

אם בני הזוג שלנו והאנשים שסביבנו
גם הם סוג של מגבר לקולות הפנימיים שלנו,
מה שנקרא לרוב "משקפים לנו" את הפְּנִים שלנו,
אז המצב הקורוני הזה
עושה את זה בעוצמה גדולה פי 7,
רק שעם הקורונה זה יותר מתסכל...
כי זה פחות מְסָפֶּק להאשים אותה :-)

מצד אחד זה יותר מתסכל,
כשאין את מי להאשים...

אבל מצד שני - זה מאפשר לנו להיווכח בתכנים
והפעם באמת לשנות את המצב !!

לפתור את המקומות הלא פתורים בתוכנו,
למוסס הרגלים הישרדותיים שכבר לא משרתים אותנו
ולצאת מדפוסים שרק מקשים לנו על החיים
שכל עוד אנחנו שבויים בהם 
אנחנו מתנהלים דרכם על אוטומט.

מצבי קיצון כמו הקורונה הזו
מציפים אותם בווליום כה חזק
שזה כמעט לא אפשרי שלא להבחין בהם,
ולרוב גם לראות את האבסורד  
(- כי הרי ההרגלים ההישרדותיים
מספרים לנו שהם מצילים אותנו
אבל בעצם משמרים את התסכול 
ומובילים אותנו לשחזר אותו שוב ושוב)

ואז - כשאנחנו נוכחים בהרגל,
למצוא את הדרך לשינוי (!)
(גם אם היא דורשת סיוע/ הנחייה חיצונית)

הנה דוגמא:
היא { עלתה לארץ לבדה
ומאז חיה בגעגוע תמידי למשפחתה.
אמנם ייצרה הרבה חברויות כאן,
אך למרות זאת, המגבלות שהקורונה שמה
העלו ביתר שאת על פני השטח 
את חווית הבדידות שלה,

אותה הבדידות שהאמת... 
(כך נוכחה במהלך תהליך הריפוי)
היא הרגישה עוד כילדה,
כשלא הבינו אותה,
לא מספיק חיבקו,
לא תמיד ראו אותה...
אותה בדידות שהביאה עמה עצב עמוק,

רגשות שעד כה הצליחה להדחיק פנימה
ולהסתיר מעצמה למשל ע"י ריבוי החברויות שלה
והנה... באה הקורונה ומציפה בעוצמה כזו...
שאין לאן לברוח, 
אין לה אפשרות אחרת
מלפגוש אותם.

אז נכון, שכל עוד האוטומט מופעל -
היא מוצפת בהם, 
או במילים אחרות הילדה חסרת האונים שבה
משתלטת עליה והיא הבוגרת חווה את עצמה
בחוסר אונים, בודדה, ומוצפת בעצב
שמרגיש גדול ומאיים

אבל...
כשלקחנו את זה לריפוי,
היא יכלה לעשות את ההפרדה
בין הילדה שהיתה לבין הבוגרת שהיא היום:

בין הילדה שזו בדיוק היתה ההרגשה שלה,
ומעצם היותה חסרת אונים אז,
(כולנו חסרי אונים כילדים)
הדרך היחידה להתמודד עם העצב ההוא
היתה הצפה מחד והדחקה מאידך

לבין הבוגרת שאמנם לבדה בבידוד, 
אך - עכשיו - אחרי הריפוי -
איננה בודדה ובטח שלא חסרת אונים.

כי עכשיו, כשראתה את הילדה ההיא,
כשהרגיעה אותה
וחיבקה אותה עד... שיכלה להרגיש ביחד, אתה...

שאריות האמוציות הילדיות התחילו להתמוסס,
היא יכלה לחוש בהקלה גדולה בגוף,
לחוש רווחה ונחת ואפילו שמחה (!)

ולהיווכח בחווית האונים 
שמתקיימת בה - הבוגרת שהיא -
אותה חוויה שלא היתה לה נגישה 
כל עוד חוסר האונים הילדי הציף
~~~~~~~

לפעמים הסיפורים הילדיים מציפים אותנו
והם הקול היחידי שנשמע
ולפעמים זהו בליל קולות פנימי
שמנהל שיחות פנימיות -
חוזרות ונשנות, 
אבל... ללא כל תוחלת

אותי זה מפגיש עם הנטייה שלי "לדחוף"
או במילים אחרות לתת לקול של השכל
להשתלט ולהשתיק קולות פנימיים אחרים בתוכי

אותה נטייה שמובילה אותי הרבה פעמים -
(איך לא ?) לכיוון הלא מיטבי,
שמייצרת מאבקים ולא רק פנימיים
כי היא סוחפת אותי לדחוף גם אחרים לשם,
שלפעמים מהמקומות הלא פתורים שלהם
נוטים לְרָצוֹת ולהיסחף,
ריצוי שמחזיק בתוכו ויתור שהולך יד ביד עם מרמור
ואין צורך להוסיף פה מילים
בכדי להבין כמה לא נעימות הסיטואציות

כשהאבסורד הוא שהקול הדוחף הזה
מספר לי שככה יהיה לנו כיף...

היום, כשאני כבר בתהליך, בו 
אני ערה יותר ויותר לקולות השונים,

אני יכולה להבחין בדחף מחד
ובאי הנוחות שמתקיימת במקביל ובו זמנית בתוכי
אותה אי נוחות ששנים התעלמתי ממנה

כן, הנטייה הזו באה עם כְּלֵי טשטוש שונים
והרגלים שלא לטובתי 
כמו בין היתר להתעלם מהאינטואיציה שלי,
או להתעלם מקול הלב...

היום לשמחתי העירנות הזו
שמודגשת באינטנסיביות הקורונית
מאפשרת לי לעצור רגע את דהירת סוסי השכל,
לנשום ולהקשיב.

אז עולה פחד והתנגדות
ואני מרגיעה -
"זה לא אומר בהכרח שהכיוון יהיה הפוך"
אני אומרת לעצמי ומרגיעה את הצורך להשתיק
שלא רוצה שמישהו יעצור אותו...
"זה רק אומר להקשיב"

כי כשאני מקשיבה,
ולא, זה לא הכי פשוט - 
זה כמו לפתח הרגל חדש -
פתאום אני שומעת עוד קולות,
פתאום אני מתחברת לידיעה פנימית שמתקיימת בתוכי
לבהירות - מה הכי נכון לי,
מה הכי שלם לי
ונוצר בי שקט.

הקטע הוא שדווקא
כשאני מביאה את עצמי משם 
(בניגוד למקום הדוחף שמספר שזהו כוחו אבל מייצר את ההיפך -)
אני יכולה להזיז הרים
~~~~~~~~

זאת אומרת שהמצב האקוטי, האינטנסיבי הזה
שהקורונה דוחקת אותנו אליו
גם (ובמיוחד) כשאינו נעים,
יכול להיות בשירות הצמיחה האישית שלנו -
בשירות ההתפתחות

כשאנחנו מרימים את הראש
ושמים לב  - לפאתרנים בהם אנחנו מוּלָכִים,
לאי הנוחויות המתקיימות בתוכנו
וקוראות לנו להקשיב,
כי יש להן מידע שממש ממש חשוב עבורנו
ויכול לכוון אותנו ליציאה מהמבוך
הסבוך בו מושלות בנו התפיסות -

גם הרווחנו צמיחה 
כמו ייצרנו לנו מסלולים חדשים במוח
וגם התפוגג התסכול!

והיופי שיש דרכים שמובילות לשם
בפשטות ובקלות,
אחד הכלים שבהם אני משתמשת 
הוא כמו דרך המלך לשם
שבכל פעם מחדש אני נפעמת ביחד עם מי שמולי
מההקשרים שייצרו את הפלונטר
ומההתרגשות שעולה כשהוא נפרם

במיוחד בימים טרופים אלה,
חשוב לי לטעת את התקווה -
אפשר אחרת !
החיים יכולים להחוות כתענוג מתמשך

             


וזה קורה... הרבה יותר מהר
ממה שעולה בדמיונך :-)


פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן,
בראש ושבראשונה זו שממך אליך





















אין תגובות:

פרסום תגובה