יום חמישי, 18 ביולי 2019

למה לא מספיק לנו להוסיף זמן זוגי כדי לשפר את המצב?

הרבה פעמים אנחנו מחפשים "בחוץ" פתרונות
לאישויים שסוערים בעולמנו הפנימי
ונאחזים בפעולות כאלה או אחרות לשינוי המצב

ואז, למשל מחליטים -
אוקי, מעכשיו כל שבוע נקדיש זמן לעצמנו
ונצא לאן שהוא יחד 
כדי לשפר את המצב בינינו.

לא שאני אומרת שזה מיותר,
חלילה,
זמן זוגי בהחלט ראוי ונפלא שנקדיש לעצמנו,
אלא שזה לא מספיק.

הרי מלכתחילה היו סיבות לכך שהתרחקנו,
הסיבות נעוצות לרוב במקומות הפגיעים שלנו
שהתעוררו ועלו בדינמיקה הזוגית.
ההתרחקות שנוצרה היא תוצאה של כך.
מטרתה היתה להגן על עצמנו -

כלומר -
נפגעתי, 
הופעל בי באופן אוטומטי מנגנון הגנה הישרדותי
ו... התרחקתי.
לרוב זה קורה שלא במודע.

ישנו כמובן גם מנגנון הפוך -
ככל שאני נפגעת אני אוחזת יותר 
ומקשה ולא מוותרת לצד שני ומתעקשת לדבר על זה,
ולוחצת וכו' וכו'.

מנגנוני ההגנה מוטבעים בנו כבר שנים רבות
ולכאורה מגנים עלינו מפני פגיעה,
אך למעשה משאירים אותנו רחוקים במידה מסוימת
ולא באמת מאפשרים לנו את החיבור לו אנו כמהים

ואז,
אם אנחנו מחליטים לצאת יחד אחת לשבוע,
בלי שהתייחסנו למנגנונים,
בלי שביררנו מה הסיבה לכך שהתרחקנו
בלי שפתרנו אותה -
בינינו לבין עצמנו ובינינו לבינינו
סביר להניח שהיציאות הללו יהיו נחמדות במקרה הטוב
אבל נמצא אותן מתמסמסות ומאבדות מכוחן
ואת עצמנו זונחים אותן יותר ויותר.

במילים אחרות
מחוות זוגיות אוהבות חשובות בהחלט,
אך כדי שנוכל ליהנות מהן באמת
וכדי שנוכל לחזק את כוח האנרציה שלהן
ולתת להן לחזק אותנו ואת הזוגיות שלנו,
זה קריטי שנתייחס לְלָמָה בעצם הגענו עד הלום,

אני זוכרת פעמים רבות שמרחוק הייתי מתגעגעת,
ומעֶזָה להרגיש ואפילו בטוחה 
שכשאגיע אתקרב לחיבוק

ואז הייתי מוצאת את עצמי מגיעה,
מסוגרת מאחורי חליפת ההישרדות שלי
שלכאורה מגנה עלי מפני דחייה
שהינה אחת החוויות הכי קשות עבורי,
אבל למעשה משאירה בחוסר סיפוק
את הכמיהה שלי לחיבור. 

יותר מזה מה שחשוב ויפה להבין זה
שבדיוק אותה החליפה שאמורה לכאורה להגן עלי מפני הדחייה
היא היא זו שמשחזרת שוב ושוב את חווית הדחייה!

כי כשאני חוזרת מסוגרת ו"מוגנת" לכאורה,
הוא } באותם הרגעים עשוי לחוות ממני { דחייה
כי אני מרוחקת,
(הרי לשנינו לרוב אותו הפצע ובעומקים דומים)
ואז הוא } יוסיף ריחוק משלו,
ואני { שוב חווה דחייה...

יופי טופי
אנחנו במעגל הרשע...

לכן,
גם אם יצאנו באותו השבוע
ונאמר שאפילו לא היינו כל הזמן במסך זה או אחר,
עדיין חליפת ההישרדות חזקה 
מאחר והיא זו שמנהלת אותנו.
והיציאה שלנו יחד לא מספיק חזקה כשלעצמה
על מנת לחולל את השינוי לו אנחנו כמהים.

אלא אם עשינו תהליך,
ביררנו איך ולמה מנגנוני ההגנה שלנו עובדים,
באיזה אופן הם משתלטים עלינו,
מה לכאורה הם מספרים לנו - 
איך הם לכאורה מגנים עלינו,
מה בפועל בעצם קורה לנו שם,
מה הפחד הכי גדול
ומה הכמיהה הכי עמוקה...

אלא אם ריפאנו את המקום הילדי הדחוי, (למשל)
צמחנו להיות הבוגר/ת המקבל/ת שאני את עצמי
זו שמסכימה ומוכנה לפתוח את הלב
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שאני לא אפגע

כך שנוכל להישאר בלב פתוח
יציבים, איתנים ויחד עם זאת רכים.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים יחד באינטנסיב הזוגי

כמו קרן לייזר אנחנו מגיעים ישר אל העומק,
אל מנגנוני ההפעלה הלא מודעים,
שלכאורה מצילים אותנו
ושנים רבות אכן הצילו
אך למעשה כבר לא באמת משרתים אותנו
ועומדים בינינו לבין החלום הזוגי,

באינטנסיב הזוגי אנחנו חושפים אותם,
מרגיעים ומאפשרים לנו בקצב הנכון
לצמוח אל הגדול והגדולה שאנחנו
ולאפשר לכמיהת הלב להתממש

פרטים נוספים בלחיצה כאן

פה בשבילכם,
ביומיים מופלאים שמשנים את החיים 

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה