יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

אני לא יכולה לסבול אותו יותר! האם זה הזמן להיפרד?

לפעמים התסכול מול בן הזוג כל כך גדול,
שהדבר היחידי שבא בחשבון 
הוא ללכת. 

אולי קודם לצרוח על מי ש"הוביל" לשם,
ואז ללכת,

או שהוא ילך.

העיקר לא לראות אותו מולי,
כי אז הכעס והתסכול שוב מבעבע
והעניינים עשויים לצאת משליטה...

אז מה קורה לנו שם, שזה כל כך קשה?


ואיך אפשר להגיע למצב שאנחנו שולטים בו
ולא שהמצב שולט בנו?

במהותנו אנחנו יצורים אבולוציונים,
השאיפה להתפתחות מובנית במהותנו האנושית,

על מנת שנוכל להתפתח 
תת המודע מושך אותנו אל מי שיודע באופן מושלם
ללחוץ לנו על הכפתורים,
לגעת במקומות הלא פתורים שלנו

אותם המקומות שבהם לא סופקו הצרכים שלנו כילדים,
אותם המקומות בהם חווינו כאב, תסכול
ובעיקר חוסר אונים
כשלא ראו אותי, 
כשלא הקשיבו לי,
כשלא קיבלנו אותי כפי שאני במלואי
והעבירו ביקורת 

זה - (הרגש/ החוויה) הכי קשה עבורנו,
לכן ניעזר בכל כלי ודרך על מנת להימנע ממנה

ננסה להימנע מלהרגיש זאת
כי זה בלתי נסבל עבורנו,
נברח לראש, למחשבות,
לעודף עשייה,
לאכילה,
לספורט,
למה שיכול לשמור עלינו רחוק מחוסר האונים והתסכול ההוא..

אלא שזה האחרון, 
מתקיים בתוכנו
וכל עוד לא עיבדנו ו"פירקנו" אותו מהמערכת,
לטובתנו הגבוהה- 
לא באמת יתן לנו מנוח
ומידי פעם "ירים את הראש" ויופיע

ואז, 
הכעס יכול לבוא "להגנתנו",
בניסיון לכסות על חוסר האונים שמתקיים שם
ולתת לנו אשליה של אונים.

לא שהוא באמת משפר את המצב, (ולרוב אף מחמיר אותו)
אבל כך בנויים האוטומטים שלנו,
כשדבקות במטרה "להגן עלינו" מלהרגיש
את הקושי ההוא נמצאת בראש סדר העדיפויות..

העניין הוא,
שזה לא באמת עובד...
אולי פעם
כשהייתי חסר אונים באמת, כילד, כמתבגר
הכעס והבריחה היו האפשרויות היחידות שהיו לי,
אבל היום,
הם מכניסים אותי רק עמוק יותר לתוך המערבולת
וממש ברור שמצבי לא משתפר
שלא לדבר על מערכות היחסים שלי...

כדי לעזור לנו,
אנו נמשכים לבני זוג 
שבתחילת דרכנו יחד היו מושלמים עבורנו,

ועם הזמן ממשיכים להיות מושלמים עבור ההתפתחות שלנו,
גם אם זה מרגיש בדיוק ההיפך,

נימָשֵך אל מי ש"ידע" לאהוב אותנו
באותו האופן בו אהבו אותנו הורינו,
כשהדגש (של ההתפתחות לפחות) הוא 
על החמיצות של האהבה שקיבלנו.

כלומר אם אחד התסכולים שלי כילדה היה
שהרגשתי לא נראית,
שהיתה חסרה לי נראות,
שחוויתי בדידות ואשמה על כך שאם לא רואים אותי
כנראה אינני ראויה לאהבה..


סביר להניח, שאמשך למי שיאהב אותי בצורה דומה

כן, כן....
שוב ארגיש לא נראית, לא ראויה,
לא מספיק... אשמה, עצובה..,

יותר מזה,
וזה חשוב חשוב חשוב לראות -
סביר להניח שכך אני מתייחסת לעצמי (!!)
בדיוק כמו שראיתי כילדה את "הגדולים" מתייחסים אלי.


וכמו מגנט,
מה שהצפינו בי כילדה,
מושך אלי את מה שאני יודעת לחוות
ואני חווה את חיי שבויה בתפיסות שהוטבעו בי כילדה
ומשחזרת שוב ושוב את אותם התסכולים
ממני פנימה אלי
ומן החוץ.

נשמע עצוב ומדכא למדי..

אלא ש....
טדאם...

כאן מגיע הפאנץ' -
זה לא חייב להיות ככה!!!

זה ככה בחלק ה"ראשון" של החיים,
כל עוד אנו חווים עצמנו חסרי אונים,

אבל,
בתוך מערכת יחסים זוגית
מגיעות אלינו אינספור הזדמנויות להיכנס אל החלק השני של החיים
החלק בו אנו פוגשים את התסכול לא על מנת להיפגע ממנו
אלא על מנת לרפא אותו

למרות שאנו חווים עצמנו נתונים בידי הצד השני,
"הוא לא אוהב אותי, מה אני יכולה לעשות???"
"הוא לא רואה אותי, ..."
"הוא כל הזמן ..."
"הוא אף פעם..."

החידוש שמביאה אתה הזוגיות המודעת
היא בראש ובראשונה את ההבנה
שאנחנו לא קורבן ומקרבן (!)

הבנה שמאפשרת לנו לצאת מה state of being הזה
אל הגדול/ה שמחולל ומייצר את מציאות חייו,

נכון,
זה לא מספיק לומר לעצמי,
"זהו, מעכשיו אני חי את חיי כפי שחלמתי תמיד",
כיוון שה"צופן" המוצפן בתאים הוא שקובע
ולא המילים,

נכון,
זה כמעט בלתי אפשרי לחולל את השינוי הזה לבד,
כיוון שאנו שבויים בתפיסות המוטעות שלנו,
אותן פרשנויות ילדיות שמשאירות אותי
בדינמיקה ההישרדותית כקורבן/ מקרבן

ובכל זאת,
הנה לך שאלה שמחזיקה בחובה אפשרות
לרופף מהן מעט מהתפיסות ההן וההרגל המתסכל:

מה חסר לך באהבתו אליך?
אחרי שענית לעצמך (פרגון/ נראות/ יחס חם, חיבה...)

שאלי את עצמך -
עד כמה את מעניקה מהם לעצמך?


רק להבחין, ללא שיפוט,
ואם אפשר הביאי אליך ההיפך משיפוט - 
סליחה ומחילה לעצמך
והבטחה להעניק לך את מה שחסר לך ממנו.

נכון, זה לא קל,
זה מוטבע עמוק בתוכנו,

ועדיין -

ישנה דרך להגיע לאותו הצופן ולהתמיר אותו
מצופן שמייצר עבורי חיי הישרדות
לצופן שמאפשר לי איכות, רווחה, אהבה


זה בדיוק המקום בו אני בוחרת איך להגיב,
ולא מופעלת אוטומטית..

וכשלומדים איך -
(רמז - זה לא רק רציונלי ומילולי)
זה כל כך הרבה יותר פשוט ממה שנדמה.

בהחלט נדרשת נחישות והתמדה,
כי מה לעשות -
כפי שהחוק הראשון של ניוטון מלמד אותנו
להרגל יש הכוח האינרטי שלו,
ואנו זקוקים לתנועה נגדית שתמשיך ותתקיים
בנחישות ומתוך שקט ליצירת השינוי,

ועם זאת, 
השיפור ניכר כבר מההתחלה,
כך שהוא מזין אותנו במוטיביציה
שממשיכה להניע את הגלגל
ואז טוב לנו יותר וזה מזין את הנחישות שממשיכה,
ומניעה את הגלגל עוד ועוד,
כך שהתנועה אל עבר איכות החיים
מורגשת יותר ויותר וניבטת אלינו מכל עבר :-)


אם אני חוזרת לשאלה שבכותרת,
"האם זה הזמן להיפרד?"

הרי שכשאני פותרת את התסכול המתקיים בתוכי,
הכל נראה אחרת מסביב
וסביר שכל החלטה שאקבל (אם) כשעיני פקוחות
תהיה טובה ומדויקת יותר,
עבורי ועבור מי שסביבי

היום שמעתי משפט נחמד
שאני רוצה להשמיע לך ועל משקלו להעביר את ההיפך:

הוא נאמר על שנאה:

(זה הולך בערך ככה, שמעתי את ערן שטרן אומר אותו)
לשנוא זה כמו לשתות רעל
ולחכות שמי ששונאים אותו ימות..

ועל אותו המשקל -


לאהוב (להרגיש אהבה) זה כמו לשתות נקטר
וסוף סוף להפסיק לחכות (בקבצנות)
שהוא יאהב אותי


לא כי אני לא זקוקה לאהבתו,
אלא כי עד שאני לא אעניק לעצמי אהבה, קבלה וסליחה,
לא אוכל ליהנות ממנה 
כשהוא יאהב אותי.

את הדרך הזו שמובילה לחיים מזינים ומשמחים
אפשר לעבור בזוג,
גם באינטנסיב הזוגי,
יומיים ואתם במקום אחר,
מקפצה קוואנטית לזוגיות שלכם!
פרטים בלחיצה כאן

ואפשר באופן פרטני.
בלחיצה כאן תגיעי למייל שלי ומשם נמשיך יחד :-)


פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן









אין תגובות:

פרסום תגובה