"הוא יוצא כמעט כל ערב, נפגש עם חברים וחוזר מאוחר, אני מנסה לא ללחוץ אבל נטרפת.."

"

מה שהכי מציק לי אצל בן זוגי וגורם לנו לוויכוחים מריבות ופגיעות וכעס מצִדי ומצִדו 

וכבר הפך לריטואל קבוע ומתסכל  זה שהוא יוצא לפחות שלוש פעמים בשבוע 

וחוזר בשעות הערב המאוחרות. אני מנסה להבין אותו ולשחרר, 

מבינה שזה קשור אצלי לתחושות של  נטישה ובדידות 

אבל שום דבר לא משתנה בדפוסים שלי ובטח לא שלו.." 

זה חלק ממיל שקיבלתי השבוע

ומאחר וזה סיפור מוכר וידוע...

אני מביאה את התשובה במלואה פה:

אז ככה,

אחת האפשרויות שלנו להתמודדות כשקשה לנו,

היא - לברוח.

בריחה היא אחת מ ה F ים – Fight/Flight/Freeze.

אלו, מובנים במערכת ההישרדותית שלנו ונועדו להגן עלינו

כשיש סכנה.

כשיש אריה טורף – שנוכל לברוח/ להילחם/ לקפוא.

העניין הוא שכל עוד אנחנו מופעלים על ידי המערכת ההישרדותית שלנו

והיא מנהלת אותנו –

גם ביקורת או מריבות, האשמות, אווירה לא נעימה וכו',

עלולות להיחוות כסכנה ולהפעיל את אחד ה Fים  (זה קורה באוטומט)

לכאורה בשביל להגן עלינו.

במקביל, כדי שיהיה מעניין :-), מזכירה

שתת המודע ימשוך אותנו אל מי

שידע ללחוץ לנו על הכפתורים בצורה מ ו ש ל מ ת

ולעורר את המקומות הלא פתורים שלנו (= סכנה!!!)

לכן אם אני למשל מאד תלויה באישור הסביבה

ונמשכתי לאדם ביקורתי,

(לא, לא ראיתי את זה בהתחלה מן הסתם.. :-)

בכל פעם שהוא יבקר אותי – אחווה סכנה אמיתית

כי בשבילי, כתלויה באישור, ביקורת = סכנה

ואגיב באחד מה Fים.

(זאת, כל עוד אני לא מודעת לכך ולא ריפאתי את המקום,

כלומר כל עוד אני בחוויה של תלות באישור הסביבה)

ככה,

לאורך זמן, במיוחד אחרי שההתאהבות מתפוגגת

ולאורך השלב של מאבקי הכח ושלב ההתרחקות

(השלב השני והשלישי של האהבה המחויבת)

נמצא את עצמנו מחפשים נתיבי מילוט מהקשר

בין אם זה בריחה לעבודה,

לספורט,

לטלוויזיה,

לעשייה,

לאינטרנט וכו',

שלא לדבר על בריחה לקשר אחר,

או לסמים או אלכוהול

חשוב להבין פה כמה דברים –

הנה שניים מתוכם:

הראשון –

המילוט לא באמת פותר את הבעיה,

הוא רק נותן לנו הפסקה ממפגש אתה

ואולי גרוע מזה – מחמיר את הבעיה,

כי כשהיא { נשארת בבית וחווה נטישה ותסכול,

סביר להניח שתבקר אותו אפילו יותר ככל שיברח ממנה.

אגב- גם אם היא מתאפקת ולא אומרת את זה,

התסכול שלה מורגש מתחת לפני השטח.

(איפוק זה פאסיב אגרסיב ומורגש באותו האופן של האגרסיב)

מה שאני מנסה לומר פה,

הוא שכשמבחינים שיש צורך לברוח,

שווה לבדוק ממה אני מנסה לברוח,

ולמצוא את אותו המקום בתוכי שמשווע לריפוי ולחולל אותו.

מן הסתם –

יש פה הזדמנות לריפוי לשניהם,

לו } שבורח ממה שבורח,

(וכשיפגוש את המקום שזועק ויתמסר לריפוי שלו, יתמלא במה שבאמת זקוק לו)

לה { (כרגע) את תחושת הנטישה והבדידות.

זה כמובן רק חוט אחד בתוך הפקעת הסבוכה

שהדינמיקה הלא מודעת ביניהם מייצרת,

מה שמשמח הוא- שהחוטים קשורים זה בזה,

וכשאנחנו פורמים אחד, הפלונטר כולו הולך ומתרווח.

הדבר השני שחשוב לי להדגיש,

ואני כותבת את זה בוקר אחרי פגישת פרידה שהיתה לי אתמול,

חשוב חשוב חשוב

לא לתת לדברים לעמוד במקום,

כי אחרי תקופה כזו של בריחות,

שמייצרת ריחוק שהולך וגדל

ובעיקר יאוש עד כדי מיאוס לפעמים אחד בשני,

אחרי תקופה כזו אחד מאתנו עלול לאבד את הרצון לשנות את המצב,

וכשאין רצון –

אין עם מי לדבר, אין על מה לעבוד

ונשארת רק פרידה כאופציה...

אז כדי שנוכל לסיים בנימה אופטימית,

אני שבה ומספרת שישנן דרכים נפלאות

וישנם כלים ונקודת מבט כזו שמאפשרת לכל הקשר הזוגי

ובכלל לחווית החיים לקבל שיפט משמעותי למקום נעים ומשמח יותר,

לחוויה אמיתי של ביחד, הדדי, חברי ואוהב.

כי זוגיות, זה ללכת ביחד לאותו הכיוון
ואנחנו אלה שעושים כדי שיהיה לנו טוב !

פה בשביל ללוות לשם כל מי שרצון בליבו,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן