'ה' שאלה שהתשובה שלה תוציא אותך מלופים זוגיים

".. יש בינינו כזה ריחוק שאני כבר לא יכולה יותר,

לא אכפת לו ממני,

הוא בענייניו, אני כאילו לא קיימת,

הוא לא מדבר אתי, לא מתעניין,

כלום, כאילו כלום,

אם כבר יש משהו שמדברים עליו-

מיד זה מתלקח למריבה,

אני לא יכולה לומר לו מילה בלי שיתפרץ עלי

וכל הזמן הוא מצליח להוציא אותי אשמה

מילא הוא { בטוח בזה וכל הזמן מוכיח לעצמו שזה ככה,

אבל גם אני } – מרגישה כל כך רע מזה

ואז אני מתרחקת עוד יותר..

לא יודעת מה לעשות..."

התחלנו להתבונן על הדינמיקה הזוגית שלהם

כשבאיזה שהוא שלב שאלתי אותה: מה החלק שלך?

באיזה אופן את תורמת לזה?

"אני ??? ..." שאלה בפליאה,

"לא יודעת... כלום, אני חושבת...

מעבר לתגובה שלי ולהתרחקות כשהוא ככה... "

אז באמת חלק מהתרומה שלה בתוך הדינמיקה הזו,

היא התגובה שלה להאשמה, 

שהיא לוקחת על עצמה,

מופעלת אמוציונלית ומתרחקת.

אבל יש הרבה מעבר לכך,

יש עוד רמה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית בתרומה שלה

רק שככה בשיחה שכלית קשה היה להיווכח בה,

אז נכנסנו לתהליך.

מה שגילינו שם היה ש...

כילדה היה לה קושי מאד גדול

עם האנרגיה הלא טובה שהיתה בבית,

המריבות והכעסים בין ההורים, הניכור, הריחוק,

ה"שליליות" כפי שהיא מכנה אותה

הצורך שלה כילדה שלא סופק,

היה הצמא העצום שלה לאהבה וביטחון

בניסיון לזכות באותה אהבה נכספת כילדה,

היא פיתחה דגם הישרדות של מְרָצָה,

מתוך תקווה (שווא) 

שכשיהיו מרוצים ממנה, היא תזכה באהבה בחזרה.

העניין הוא, שכל דבר שנעשה מתוך המקום המרָצֵה,

כל דבר שנעשה מתוך התלות לקבל אישור, קבלה, אהבה בתמורה,

לעולם לא באמת יספק את הצד השני,

ולא "יעשה את העבודה" כלומר לא יניב את התוצאות הרצויות,

במקרה שלה- היא לא תקבל אהבה וביטחון בחזרה,

וזה- מעלה אכזבה ותסכול, 

כי שוב היא נתקלת בחוסר האהבה הכל כך כואב שבתוכה

אותו צמא, אותו חוסר ממשיך ומלווה אותה לאורך חייה

כי זה מה שהיא יודעת,

זה מה שהיא רגילה לו,

למרות הכמיהה למשהו אחר, שנמצאת שם

מה שממשיך ומתקיים מכוחו של ההרגל

הוא אותו הדבר שהיה חסר

(עד שאנחנו ממלאים אותו)

הציפייה היא- בין אם מדוברת ובין אם לא –

שנקבל מבן הזוג שלנו את כל מה שלא קיבלנו כילדות,

וכשהיא לא מתמלאת – עולה אכזבה, ותסכול, וכעס,

ואותה החמצה שמלווה את הכמיהה שנים רבות

בכל פעם שזו לא מתמלאת

הציפייה הזו מגיעה מתוך חווית תלות

אותה התלות שאכן התקיימה כשהיינו ילדים,

אך איננה אמיתית היום,

אם כי – כל עוד לא נרפאנו – מלווה אותנו כאילו היא אמת

תוסיפי לזה את העובדה

שכל עוד אנחנו תלויים ומביאים תובענות/ תלותיות, דרשנות...

זה רק מייצר התנגדות בצד השני להעניק לנו את מה שאנו זקוקים לו

זה קורה בצורה לא תמיד מודעת מתחת לפני השטח.

ובנוסף את זה,

שאנו נוטים להימשך למי שיתן לנו אהבה מוכרת,

כלומר אותה אהבה שקיבלנו בילדות,

כלומר –

הבחירה הלא מודעת שלנו היא בבני זוג כאלה שבהגדרה

לא יוכלו למלא את הכמיהה שלנו 

(באוטומט שלהם, עד שנרפא ונצמח לזוג מודע)

וזה מזין את התסכול ומלבה אותו עוד ועוד.

אז מה כן?

ראשית -

לזהות את החלק שלנו בתוך הריטואל שמשמר את התסכול,

כשזה ברור,מגיע ה'שנית': 

להתחיל להעניק לעצמנו זאת מבפנים.

עד שלא נמתח את השריר שמסוגל לקבל זאת (למשל אהבה, ביטחון..)

נמצא את עצמנו מתלוננות שאין לנו ממנה מספיק

בתהליך עמוק מספיק שמאפשר להקשיב לארבעת הרבדים,

יש לנו האפשרות לזהות

ולמלא את אותם החסרים שבתוכנו,

ככל שניתן לחלקים הילדיים שבתוכנו את מה שהיינו צריכות,

נהיה פחות מתוסכלות – כי החוויה הפנימית שלנו תהיה מלאה יותר,

נהיה פחות תלויות בבן הזוג – בין היתר פחות נייצר בו התנגדות לאהוב אותנו

תתקיים בנו יותר שמחה בלב,

נהיה יותר קשובות לרצונות שלנו ונוכל ללכת בעקבות הלב,

וגם הקשר הזוגי שלנו מקבל שינוי פנים משמח ומשמעותי.

לפני כמה חודשים הקלטתי הקלטה בה אני מסבירה זאת

(תמיד טוב לשמוע שוב ושוב עם מילים אחרות)

ועוד הקלטה שמאפשרת ממש ללכת צעד צעד לשם,

לקראת השנה החדשה,

כדי ש 2018 תהיה שנה מבורכת בשבילך,

החלטתי לפתוח את ההקלטות ההן בשבילך ללא תשלום

הנה הם נמצאות בלחיצה פה

מי יתן והשנה הקרובה תהיה הכי טובה שהיתה לך ולכם ever

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן