מה זה יעזור אם אגיד לה? זה לא ישתנה ואני רק אתעצבן יותר..

בשבוע שעבר חזרתי עם שני הילדים הבוגרים שלי מיוון,

ביום האחרון של הטיול הבן שלי – שהוא בכורי, בן 21,

התקפד ונכנס לתוך עצמו,

לא רצה לדבר על זה,

רק אמר – "היא מעצבנת אותי" על אחותו ולא הוסיף.

למחרת החזרה שלנו,

ניסיתי לגשש, והוספתי בעדינות
שחשוב שילמד איך לבטא מה קשה לו,

שזה לא לטובתו להיסגר ולהסתגר,

בטח לא פותר את הבעיה..

"למה?"

הוא שאל אותי,

"אם הייתי מדבר על זה, זה גם ככה לא היה עוזר

ורק הייתי מתעצבן יותר.."

ואז הבנתי כמה ההנחה הזו שגורה ונפוצה

למרות שהיא כל כך לא נכונה

כמה זה נפוץ שאנשים מעדיפים לא לפתוח את הנושא,

כי אם יעזו, זה רק יחמיר את המצב

ולא יוביל לשום פתרון.

השאלה היא מה כן ?

ברוח חג החנוכה,

במיוחד כשהתפיסה הרווחת היא ש "זה לא יכול להשתנות"

הנה כמה מילים על כיוון

שאשכרה מייצר שינויים,

כל כך דרמטיים שלגמרי ראויים להיקרא "ניסים"

כילדות אנחנו חוות בין היתר חוסר אונים,

כיצורים החיים היחידים שתלויים במטפלים בנו,

כשהצרכים שלנו לא באים על סיפוקם עולה תסכול,

ולרוב לא היה מי שיעזור לנו להכיל ולעבד את התסכול הזה,

כך שהוא נותר בתוכנו,

כלוא בזיכרון התאי

ומתקיים בנו בארבעת הרבדים –

ברובד הפיזי, הרגשי, המנטלי והאנרגטי.

התסכול הזה כלוא לנו בתאים

ויותר מזה - הוא כמו מגנט

כך שאנחנו פוגשות אותו שוב ושוב גם בחיינו הבוגרים,

ועד שלא ריפאנו את המקום ההוא,

ננציח שוב ושוב את אותו התסכול -

הוא ה story of my life של כל אחת מאתנו.

כדי שנוכל להתמודד עם הקושי הרגשי הזה כילדות,

פיתחנו דגמים הישרדותיים כאלה או אחרים

שמושתתים על הדחקה/ הצפה/ הכחשה

וברוב המקרים נעזרים בבריחה לראש, לשכל

בניסיון לא מוצלח להרגיע בעזרתו את התסכול

אלא שזה, מוצפן כאמור בארבעת הרבדים

בפן הפיזי – בתחושות, בגוף,

בפן הרגשי – ברגשות,

בפן המנטלי – בצורה של דפוסי חשיבה שהתקבעו מאז,

ובפן הרוחני אנרגטי – בצורה של אמונות מגבילות שאימצנו,

כתוצאה מהחוויות ההן בתקופת חוסר האונים.

ואז – כמו שהבן שלי אומר – "זה לא יעזור לי לדבר על זה.."

כי "לדבר על זה" לרוב נשאר במישור השכלי

(שמושך למי אשם ומי צודק ומשאיר אותנו תקועים)

בעוד שהכאב שעלה מוצפן גם במישורים האחרים.

החיבור הרגשי הוא התנאי שמחבר ביניהם

וכשהשיחה היא שכלית, מנותקת רגש,

הם לא נפגשים, ואז באמת - התסכול רק גובר –

והמתוסכל רק מתעצבן יותר.

אז אם לא מכירים משהו אחר – לכאורה עדיף לשתוק,

אבל זה בהחלט לא מביא מזור..

מה שיכול להרגיע באמת,

וגם לחולל שינוי -

הוא נוכחות בארבעת הרבדים.

כשאני כותבת "נוכחות" אני מתכוונת להסכמה לפגוש, לשהייה.

כשזו מתקיימת,

והאֵם הפנימית שבתוכנו נמצאת בשביל אותם חלקים ילדיים שהתעוררו שוב,

ישנה הכלה,

מתרחשת טרנספורמציה,

משהו משתחרר בכל המישורים,

וההקלה הנכספת מגיעה.

לא רק שיש הקלה כשמסכימים לשהות

ולפגוש את המתחולל בנו בארבעת הרבדים,

לא רק שהיא מורגשת על המקום, במיידי,

בנוסף לזה – בפעם הבאה שאותו הטריגר מופיע,

הוא כבר פחות (אם בכלל) מעורר את הקושי.

ככל שנכיל את המקום הילדי ההוא יותר ויותר,

ככל שתהיה מסה קריטית של ריפוי –

כך נוכל יותר ויותר לבחור את התגובה שלנו,

והיא תהיה פחות אוטומטית,

כך נגיב פחות אמוציונלית לאותו הטריגר בפעם הבאה,

כך נרגיש טוב יותר!

למשל - 

היא מגלה שכל כך קשה לה כשהוא לא מקשיב לה,

שהיא ממש יוצאת מכליה בכל פעם שזה קורה,

כי כילדה, אחת מתוך שישה אחים,

היה כל כך חסר לה קשב והיא הרגישה כל כך לבד,

אז - תלויה באמאבא וחסרת אונים.

היום - כשהיא מסכימה לפגוש את אותן התחושות

לחוש אותן בגוף,

להרגיש את הרגשות

לשמוע את הסיפור הפנימי המנטלי של אותה הילדה

ולהיווכח באמונה שאימצה לעצמה אז

שהיא 'לא מספיק טובה' כנראה..

כשהיא נוכחת בכל אלה

מנקודת המבט של הבוגרת האֵם הפנימית שהיא היום –

אז - משהו משתחרר

(ממש כמו נס)

מופיעה הקלה פיזית, מתחלפים הרגשות בשמחה, קלילות,

מגיעה התבהרות מנטלית

משהו קל פתאום בתוכה

מן סוג של נס שאנחנו לוקחים חלק בהתחוללותו.

חנוכה הוא זמן נפלא לכך -

להיעזר באור ובניסים שמסביב

ולקחת חלק בלייצר כאלה לעצמנו!

אפשר כזוג באינטנסיב הזוגי –

יומיים שבהם אנחנו מבינים ועוברים תהליכי טרנספורמציה כאלה,

(פרטים בלחיצה פה)

אפשר גם לבד – רק את ואני

ומתוך הדרך שאת עוברת

משהו משתנה בחייך, (גם בדינמיקה הזוגית)

ויש לך היכולת להוביל את עצמך לכיוון חדש ובהיר

(פרטים נוספים אפשר לקבל הפניה אלי למייל, לחיצה פה מגיעה לשם)

ויש גם תכנית מוקלטת לנשים שרוצות לחולל את השינוי

בזוגיות שלהן.

פרטים על התכנית המוקלטת נמצאים בלחיצה פה

חנוכה מלא באור ובניסים משמחים

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן