"אם הוא לא יכבד אותי אני לא אכבד אותו עוד יותר!"

הבוקר הגיעה אלי הפנינה הזו של ט. כרמי,

שמתארת כל כך במדויק מה שקורה לנו לפעמים,

כל כך הרבה פעמים אני יושבת עם זוג

שמתווכח בלהט (או מבוצר בכעסו) כשבעצם... 

שניהם רוצים בדיוק את אותו הדבר..

אלא שהם רגילים להסתכל לכיוונים אחרים,

הם מביאים נקודת מבט שונה באופן כזה

שלא רק שלא מאפשר להם להקשיב באמת,

הם ממשיכים לדבר באופן שמעצים את הקרע והפיצול ביניהם

קטונתי, אך ביום גורלי זה, אוסיף -

שגם בהקשר המדיני, אני מאמינה בכל ליבי שכולנו רוצים

בטובת העם והמדינה שלנו,

אבל נכנסים לפינות של מאבק כוחני שעיקרו מי מכריע,

שבעיני מפספס את העיקר - טובתנו הגבוהה. 

ולמרות שלעיתים מתוך המקום ההישרדותי למדנו להאמין 

שבעולם שלנו יש מפסידים ומנצחים -

אני חושבת - שזהו סיפור של תפיסה תפוסה,

כי האמת היא - 

שיש פה מקום לכולם

וכוווולנו יכולים לשגשג פה! 

אבל,

זהו מישור שכאמור אני נוטה להימנע מלהתייחס אליו,

כי אינני מתמצאת בפרטים

ובשל הרלוונטיות, פתחתי בו כרפרנס למה שקורה לנו לא פעם 

בתוך מערכות יחסים -

בינינו לבין הילדים, בינינו לבני הזוג, לאחד ההורים וכו'..

רק אתמול שמעתי נערה שאומרת על אחותה -

"אם היא לא תתנהג אלי בכבוד, אני אראה לה מה זה.."

שבמילים אחרות זה -

"אם מישהו מתנהג אלי בכוח, אני אגייס עוד יותר כוח נגדו!"

שזה... אולי נכון כשאנחנו בג'ונגל,

או במצב שהוא הישרדותי באמת

אבל לגמרי לא עובד במציאות שהיא לא מלחמה אמיתית,

אולי רק מקרב אותנו לתחושה מלחמתית ובונה אותה בתוכנו

ככל שאנחנו בסטייט אוף מיינד הזה..

אז רגע לפני האיך,

כדי להרגיע את ההתנגדות שעשויה לעלות

עם טיעונים כמו :

מה? אני צריכה להמשיך לסבול?

או

"מה? אני צריכה לתת את הלחי השנייה?"

אוסיף ואומר שאין לי כוונה לשדל לכניעה..

גם זו היא אופציה מלחמתית

לא מלחמה וכוחנות, וגם לא כניעה מנגד,

אני מדברת על משהו אחר שלא נמצא בין האפשרויות 

כשהתודעה שלנו במוד הישרדותי

ובינתיים רק להיווכח -

שהכוחנות שלכאורה מצילה אותנו בעצם רק מחמירה את המצב -

לא רק של האחר, אלא גם שלנו,

הלב נחמץ, יש אשמה, תסכול, כעס לפעמים עד כדי זעם,

מלא מלא צדקנות

והכי הרבה בדידות וחוסר אונים.

לפעמים הצדקנות מלבה אותנו בשנאה כזו

שמסמאת את עינינו מהחמרת המצב שלנו,

כי... העיקר שהאחר יסבול...

ויש פה מיני רווחים משניים שכדאי לנו לזהות,

איך הם מצליחים לעבוד עלינו

כשהם משאירים אותנו תקועים בפינה הזו,

מחמירים את מצבינו במו ידינו.

והנה דוגמא נוספת, שכיחה למדי שקשורה לגירושין -

כשזוג מתגרש, התהליך לרוב עמוס רגשית,

המצב הופך מביחד ללחוד,

פתאום לכאורה ניגוד אינטרסים

כשכל אחד מנסה לצאת עם יותר (לכאורה על חשבון השני)

אז - מודגשת חווית הפיצול .

כשיש ילדים לא פעם קורה שהורה אחד 

מוציא את כעסו על האחר מול הילדים,

בצורה גלויה או מוסווית

והילדים שהם חצי אבא וחצי אמא נקרעים.

אני לא נכנסת לפרטים, ומה היה, ומי התנהג לא יפה

ומי בטוח צודק ומי אשם, זה לא רלוונטי -

כי הילדים סובלים מהקרע ועל אחת כמה וכמה

ככל שההורים רבים ביניהם.

את הפיצול הזה אנחנו חיים בלי קשר לגירושין.

בין טוב לרע,

בין אור לחושך,

בין צודק לאשם,

כשבעצם בעצם, התמונה הרבה יותר מורכבת

וכבר נפוצה ההבנה (שאני קצת מרחיבה פה) ש:

"אין אדם רע, יש אדם שרע לו".

או:

אדם שפוגע הוא לרוב בעצם... אדם פגוע.

ככל שנפנה את תשומת ליבנו ברכות

למקום הפגוע (ולא ניתקל חזיתית במעטה הפוגעני)

ככה יש לנו אפשרות לצאת ממחול המלחמה הזה.

לא ממקום שמצדיק את הרוע, התוקפנות, הכוחנות וכו',

אלא ממקום שרואה אותם בזוית אחרת:

לא כקורבן של הסיטואציה,

אלא כאדם בוגר שמן הסתם אם מצא את עצמו מול אדם כזה,

יש לו שיעור משלו לעבור פה.

שוב דוגמאת קצה שכבר מוכרת לרובנו בה -

אישה מוכה נמשכת לאיש מכה.

כל עוד היא בתפקיד הקורבן והוא בתפקיד המקרבן, 

גם אם תתגרש ממנו -

אבל לא תצא תודעתית מעמדת הקורבן -

אל היותה ראויה לאהבה רכה ועדינה -

סביר להניח שתמשיך לחוות הכאה כזו או אחרת..

האמת היא מורכבת יותר ממה שנוח לנו לראות 

ובעיקר ובניגוד לסיפורי התפיסה ההישרדותית -

יש בה מקום לכולנו,

הפיצול ל'רע וטוב' משאיר אותנו מקובעים כקורבן/ מקרבן

זה כאמור מקבע אותנו במוד ההישרדות.

אבל!

זה לא חייב להיות ככה!!

אפשר לצאת מהריקוד ההישרדותי הזה!

אז איך עוברים ממוד הישרדותי למוד איכות?

לרמה תודעתית בה ברור שיש מקום לכולם,

יש אהבה לכולם,

כולנו צודקים, ובעיקר יש בה חווית ביחד מחבר וחופשי!

זה בדיוק מה שאנחנו עושים בתהליכים הזוגיים (גם הפרטניים)

ובאופן ספיציפי בסדנת הבוטיק לזוגות

שתתקיים לקראת סוף אוגוסט

ותהיה מקפצת מדרגה סופר משמעותית לרווחה האישית והזוגיות שלכם

פרטים נוספים בלחיצה כאן.