No pain, no gain


אז נכון שיש וויכוח ער סביב האמירה הזו -

שגורסת שנדרש לעבור דרך הכאב כדי לצמוח 

ורבים הדיונים סביבו

ובכל זאת, הוא "קרא" לי להשתמש בו הפעם על מנת לחדד רעיון,

ולהביא הסתכלות מכיוון שממנו הוא בהחלט יכול להיות לנו לעזר.


את מטבע הלשון הזה הטביעה ג'יין פונדה בשנות ה 80 באימוני האירובי שהעבירה

ואכן משתמשים בו לרוב בהיבט הפיזי סביב כושר - 

ואני מצטטת מהמחברת של הבן שלי - בן ה 14 שלומד בכיתת ספורט: (יש מצב שלא מדויק אבל זו מהות הדברים)

"בתהליך בניית השריר, אנחנו צריכים להפעיל עליו עומס,

תוך כדי שהוא מתקצר, העומס מוביל למצב בו ישנו הרס מסוים של התאים

ומתוך ההחלמה וההתאוששות נבנה שריר חזק יותר "


בנוסף, משתמשים בו גם בהיבט הרגשי -

הרי כל אחד מאתנו מכיר לפחות משבר אחד בחייו,

שעד כמה שהיה קשה לעבור אותו ולמרות זאת, 

ברור שיצא ממנו חזק ולא פעם שמח ומסופק יותר ממה שהיה לפניו.


אז למרות הגורסים שאפשר אחרת -

כלומר שלא חייבים לעבור דרך כאב על מנת לצמוח -

בכל זאת הייתי רוצה להתייחס לאמירה הזו,

כי אנחנו חלק מתודעה בה בינתיים היא שרירה וקיימת,

ובמצבנו התודעתי הרווח - אנחנו שבויים בתוך תפיסות,

נתינים לדפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות

ומוצאים את עצמנו פועלים שוב ושוב באופן שלא מדויק לנו,

בין אם בהתאם לתפיסות - 

כמו מה שמקובל לחשוב סביבנו,

או הנטייה לפעול ההיפך מזה

ובין אם מתוך דפוסי חשיבה שהתקבעו לאורך חיינו

שמספרים שאחרת מסוכן (מה שאולי הציל אותנו כילדים, 

אך למעשה, מובילים אותנו שוב ושוב להתנגש בקירות)

התנגשויות שמעלות כאב ותסכול.


אז אמנם כאב ההתנגשויות מבאס,

אבל כשמתייחסים אליו לא כאל גורל מר ומתסכל שנגזר עלינו,

אלא כאל סימן ותזכורת עבורנו - שאנחנו לא בכיוון,

שיש פה הטעייה כלשהיא שכדאי לנו לחקור

ורצוי חקירה שאינה שכלית, כי השכל צר מלהבין את התמונה הרחבה יותר,

אלא רגשית...

נוכל תוך כדי הסכמה להרגיש -

לזהות את הסיפור שמאחורי הדפוסים

כשנפתחת לנו האפשרות להתאים אותו ואת עצמנו למציאות בזמן הווה

ובין היתר להשתחרר מהדפוס שאולי פעם הציל אותנו,

אך היום כבר לא משרת.


אם נזכור זאת בכל פעם שנתנגש

ונתייחס לכל תסכול שנפגוש - כאל תזכורת,

או סמן לצמיחה שרוצה להתרחש,

נוכל להיעזר בתסכול כטריגר לצמיחה

ואולי זה יהיה קצת מוגזם להציע לקבל אותו בברכה,

אבל לפחות הידיעה הזו שנמצאת ברקע - 

שאמנם מתסכל, אבל יש פה הזדמנות לצמיחה - 

ביחד עם ההבנה איך לנוע לשם -

תקליל ולו במעט את המצב ותאפשר שינוי כיוון,

שהוא הרווח האמיתי - ה Gain.


זאת אומרת שהשלב הראשון יהיה 

זיהוי של התסכול/ הסיפור כנפרד ממני

או במילים אחרות - אי הזדהות עם התסכול -

ההבנה - שאני הגדולה בהרבה - עוברת דרך תסכול

שאולי מוכר לי מימים ימימה עד כדי כך שאני רגילה להזדהות אתו

אבל אינינו אחד.

~~~~~~


והנה דוגמא להתנגשות שאני עוברת דרכה בימים אלה:

אתחיל בסיפורים של אמא שלי עלי כפעוטה -

שמספרת שהתחלתי לדבר בגיל מאד צעיר. כשהייתי בת שנה וחודשיים.

בהיותי הנכדה הבכורה - לפי הסיפור שלה - 

הייתי עומדת ומדברת מול כל הדודים (יש לה 5 אחים) 

וכולם היו מריעים לי...

מן talk show שכזה :-)


ואז, כשהייתי בת שנתיים נולד לי אח -

זה כבר ניסיון שלי להסביר את פחד הקהל שיש לי היום -

וכאילו שנלקחה ממני התהילה באחת.


התרסקות התהילה שלי (😅)

ובעיקר היעלמות תשומת הלב המרובה שהיתה לי עד אז,

יכולה להיות הסבר הגיוני לכמה דפוסים שמלווים אותי מאז-

כמו השניים הקשורים זה בזה:

הצורך שלי באישורים מהסביבה,

והפחד שלי לדבר מול קהל.


מאידך יש לי יכולת דיבור מפותחת כפי שכבר אפשר להבין,

לכן בעוד שהפחד חוסם וחונק אותי מלדבר,

מגיע מנגד מידי פעם -

מן צורך בפיצוי שמוביל אותי לדבר באופן שלא תמיד נשלט

(זה יהיה למשל בחוסר טקט, או לא במקום, או לא במידה וכו'...)


כי המערכת שלנו גאונית ותמיד שואפת לאיזון,

לכן איפה שתהיה כפייה של הפחד, יהיו מנגד התפזרות וחוסר שליטה.


כנערה אני זוכרת את עצמי שוב ושוב

כועסת על עצמי שדיברתי, מתביישת

ומבטיחה לעצמי שמ ע כ ש י ו - אשתוק...

מה ש... ברור שלא עבד...


אז הנה שוב - בתקופה היסטורית זו של שינוי תודעתי רחב -

מן התודעה של הכפייה, שנשלטת על ידי השכל, הפחד, האשמה והבושה,

אל תודעת הגדוּלה שלנו בה אנחנו מנהלים את עצמנו (ולא מנוהלים ע"י האוטומטים)-

עולה האישיו הזה ומאפשר לי להשתחרר מעוד כפייה שלי אותי.

מה שעוזר לי להשתחרר ממנה -

לצד התסכול, הבושה והאשמה שמציפה -

בשלב הראשון

זו ההפרדה בין הסיפורים, הרגשות והדפוס כולו -

לביני שמנוהלת על ידו.

אי ההזדהות אתו.

(כי כשהייתי מזוהה, הבושה היתה קוברת אותי

והייתי נכנעת לכפייה המתמשכת)

ובשלב השני -

עיבוד וניקוי הרגשות והאמונות השקריות שמחזיקים את הסיפור.

(סיפורי חוסר הערך ו"את לא מספיק טובה" למיניהם,

שיצרו דפוס שלכאורה הציל אותי מבושה וממפגש עם האימה שבחוסר תשומת הלב,

אך למעשה רק העצימו את הכאב שנדחק אי שם בעומקי.

דפוס שלא באמת משרת אותי, בטח לא לטובתי הגבוהה.)


הכאב הזה - ככל שעברתי דרכו - כתזכורת - 

מוביל אל הרווח - שחרור הביטוי שלי

ויותר מזה - השחרור שלי יותר ויותר מהצורך באישור

אמן 💓


ואסיים בציטוט של אקהרט טולה:

"בכם, כמו בכל אדם, יש ממד של תודעה,

שהוא עמוק בהרבה מן המחשבה.

זוהי התמצית האחת והיחידה של מי שאתם.

נוכל לקרוא לה נוכחות, מודעות, התודעה הבלתי-מותנית. 


מציאת הממד הזה משחררת אתכם ואת העולם מן הסבל,

שאתם גורמים לעצמכם ולאחרים,

כאשר "האני הקטן" יציר המוח, מנהל את חייכם.

אהבה, שמחה, התרחבות יצירתית ושלווה פנימית מתמשכת,

יכולות להגיע אל חייכם

רק דרך הממד הבלתי מותנה של המודעות.



אם תוכלו לזהות, אפילו רק מדי פעם,

את המחשבות העוברות בראשכם כמחשבות בלבד,

אם תוכלו להיות עדים לדפוסי התגובה הנפשיים-רגשיים שלכם בעודם מתרחשים,

הממד הזה כבר יעלה בכם,

כמודעות שבה מתרחשים מחשבות ורגשות -

החלל הפנימי נטול הזמן שבתוכו נפרשים חייכם. " 

(תודה לאריק פלד שהזכיר לי את הציטוט בניוזלטר שלו)

~~~~~~~~~


ואם אני חוזרת לכותרת הנתונה במחלוקת -

אוסיף ואומר - שברור לי לגמרי - 

שככל שאני עוברת דרך התסכולים ונעזרת בהם לריפוי,

יש פחות ופחות כאב,

או שהאתגרים שהחיים מביאים נחווים פחות ככאב,

יש יותר תחושה של חוסן, ידיעת עצמי וחיבור לגדוּלה שלי.

אז אולי לא לגמרי no pain... כי באנו לעבוד ולצמוח תוך כדי התנסות,

אבל בהחלט פחות ופחות

ומאידך יותר ויותר רווחה, שחרור ושמחה.

~~~~~


אם יש בחייך תסכול שמגיע שוב ושוב

חשוב לי לעודד - שלא רק שאפשר , אף כדאי(!) - להשתחרר ממנו

ולספר שיש לי כלים מופלאים שמובילים לשם!

אשמח ללוות אותך בדרך 💓💓


שיהיה יום זיכרון רגוע ומחבר

ויום עצמאות שמח,


פה בשבילך,


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אם נפרדתם ויש לכם הרהורי חרטה - זה בשבילכם כמתנה הכי טובה שתוכלו לתת לעצמכם לשנה החדשה:

איך לעזאזל מחזירים את התשוקה לזוגיות? ע"פ דר' אריאל כהן ארקין

"נמאס לי אני לא יכולה לשאת את זה יותר..."