אבא שלי הכי חזק בעולם

כבר כמה ימים שאני מחפשת-

מחפשת מקום,

מחפשת את הזמן המתאים

ואת המילים שיצליחו לתאר

מה שאני עוברת בשבועות האחרונים.

מאיפה להתחיל ואיך להסביר

מה שבעצמי אני עוד לא ממש קולטת...

אחרי שלושה שבועות של אשפוז,

בהם סירבנו להעלות על דעתנו את האפשרות הזו -

אבא שלי הלך לעולם שאני מנסה להתנחם בכך שכולו טוב.

שלושה שבועות של עליות וירידות,

של תסכול וחוסר אונים מול רופאים ואחיות

שלא פעם נוכחתי בקהות חושיהם,

כשאנחנו אמא שלי, אחי ואחיותי - לא הסכמנו לראות,

כי לפני רגע - ממש ממש שבוע לפני שאושפז -

הוא היה לגמרי חי, וכמעט שלא ניכרו בו 78 שנותיו.

לפני שנדבק בקורונה (כן, כן..) היה משכים כל בוקר

שותה קפה לצד פרוסת עוגה עם אמא שלי  -

אליה אהבתו הלכה והתעצמה עם השנים -

והולך לעבודה.

בין אם מול המחשב בבית שהפך למשרד שלו מאז שהקורונה פה 

ובין אם פיזית לעבודה שכל כך אהב- אחד ממפעלי חייו.

והיו לא מעט כאלה מפעלי חיים שזכו לאדריכל כמוהו להגשימם.

תמיד היה כל כך חי וחזק בעיניים שלי

וככה - יישאר חקוק בזיכרוני,

מוטבע בנימי נפשי

כשלא מעט קווים לדמותו מופנמים בקרבי.

3 שבועות של כאב בטן לופת ולא מרפה,

שטעון בפחד אימתני

ובחוסר אונים מוחלט מול מי שאמונים היו על בריאותו

אלה שכאילו ידעו, או ויתרו מראש על אפשרות אחרת מ.. סוף

אולי כי ראו את הנולד דרך הבדיקות שעשו

ואולי כי לא ראו את אבא שלי כאיש החי והחיוני כל כך שהיה רגע קודם,

אלא כפי שהגיע - חלש ודואב.

לא שאני מחפשת אשמים,

אני רוצה להאמין שיש כוחות גדולים מאתנו 

(ביניהם הנשמה שלו שנראה שבחרה לה את הזמן הזה)

שלוקחים חלק בפאזל הזה והרופאים רק עשו את שלהם.

יחד עם זאת...

זה לא מקטין מעוצמת חוסר האונים שחווינו

גם לא מעוצמת הכאב שמפלח את הלב

ומתחלף לסירוגין שוב ושוב 

עם התהייה ׳איך זה יכול להיות ??׳ 

והציפייה שתיכף יפתח את הדלת ויחייך את החיוך המבויש והעניו שלו.

בור של כאב בלב

שמתפרץ מידי פעם בהתייפחויות דומעות

שנובעות מהמעמקים שכאילו לא ידעתי שקיימים בי.

עצמה של כאב שקשה לתאר במילים.

~~~~~

יחד עם זאת ולצד הכאב הזה - 

היתה ועדיין נוכחת רכות אינסופית.

כזו שכאילו לא יכלה להתקיים קודם,

או שלא היתה לי גישה אליה לפני,

אילולא הכאב הזה שפתח לו ממני אליה חריץ. 

רכות וחסד. 

שמתקיימים במקביל ולצד הכאב.

לצד כאב הבטן המכווץ שביטא

את אי המוכנות שלי לשחרר אותו ללכת,

 

זכינו כולנו - אם כי אדבר בשם עצמי -

להיות לצדו בשבועות האשפוז סביב השעון,

לסעוד, לטפל, לחזק נפשית, לעודד, 

והוא - גם אם בלית ברירה - היה שם בשביל לקבל

ברכות ובהתמסרות.

זכינו לגישה ללב הרך שהיה לו -

שברוב שנות חייו הסתתר מאחורי מעטה ולא תמיד היה נגיש

כאב ורכות מופלאה

שמתקיימים להם יחדיו

שצבעו לנו את השמיים בצבעי ובצורות מלאכים.

אותה הרכות שהתאפשרה גם ברגעים האחרונים של חייו

שכאילו חיכה שכולנו נהיה סביבו

ורק אז 'כיבה את הגוף' ועזב.

כאילו הקפיד לשמור עלינו מאוחדים, 

כאילו העביר לנו את המסר שכולנו שווים, 

כולנו חשובים לו באותה המידה,

כולנו אהובים.

מה שאיפשר לשבעה להיות שבוע של אהבה ורכות.

רכות וחסד שהורגשו כאילו רוחו החזקה והבוטחת

מלווה אותנו במן חיבוק מנחם

שמחד מאפשר להרגיש את הכאב

ומאידך מרופד ברכות ובאהבה.

ואז...

בסוף השבעה, כשיצאנו להליכה לכיוון הים,

נגלתה לנו קשת מהמממממת בשמיים

שאם אחי ואחיותי לא היו עדים לה אתי

הייתי בטוחה שאני מדמיינת

כי משום מה המצלמה קלטה רק את זה:

אולי זה רק חיזוק לכך שזה היה ד"ש ישיר וייחודי אלינו :-)

ומאז אינספור סימנים קטנים מזכירים לי

אותו

ואת החיים

על הרגעים הקטנים והלא ברורים מאליו שלהם

ומאז...

הלב שלי מלא באהבה.

נסיבות חיים שמעלות קושי 

שקשה לעכל את עצמתו 

ובכלל להרגיש אותו

ויחד עם זאת,

מביא אתו אוסף של מתנות וחסדי חיים.

~~~~~

חיבוק ואהבה,

גלית אליאס.